יותר מידי חומר ללמוד.

אז..
מה קורה?
לא יודעת מה גרם לי לפתוח פתאום חלון כתיבה ולהקליד. כנראה יותר מידי הקשבה להרצאות? צריכה קצת לנקות את הראש.
קיבלתי החלטה ביני לבין עצמי, שכדאי להויד רגל מהגז וקצת להתרחק מהמין הגברי עם כל צורותיו ולהתמקד יותר בלימודים. יש לי תחושה שפיתחתי במהלך השנים הפרעות קשב וריכוז. לאור העובדה שהרבה יותר מעניין ומסקרן, לדבר עם בני המין השני, אני פחות מרוכזת בהרצאות.
או שאני סתם מתרצת תרוצים? אין לדעת.
אני בשבועיים האחרונים במרתון לעשות חזרה על החומר שלמדנו מתחילת הסמסטר.
השלמתי כבר את רוב בינה מלאכותית, חלק גדול משפות תכנות, חצי מרשתות והיד עוד נטויה.
החומר עדיין לא יושב אצלי פיקס אבל אני מרגישה שאני הרבה יותר בשליטה ובעניינים וזה מרגיע אותי.

אני ממש לא בכושר. ממש אבל.
אני מקווה שזה חוסר כושר לייתר דיוק.
שמתי לב שזה הגיע למצב שאם אני מתחילה להתהפך במיטה, המאמץ גורם לדופק שלי לעלות.
במובן מסויים זה מפתיע אותי איך לא לעשות שום פעילות, כולל בצ'אטה שנשבת עוד לאיטית, משפיע עלי.
במוצ"ש הייתי בסלסה. ממש התחשק לי לרקוד.
התעייפתי אבל אחרי כל ריקוד. ברמה שלא יכולתי ריקוד שני ברצף. הייתי צריכה לעצור ולנוח. פלוס שחכתי מים. (מצאתי שתייה אבל הייתי זקוקה להרבה יותר משתי כוסות. שתיתי בסהכ באותו ערב, כולל הזמן שהגעתי הביתה, בערך שני ליטר נוזלים. מיותר לציין שכל הלילה קמתי טריליון פעם לפיפי).
אגב, פגשתי את הילד שם.
וואלה הגעתי למסקנה שסופית התגברתי(לא שהיה לי ספק). ראיתי אותו בקצה המועדון וישר ניגשתי אליו להגיד שלום, כמו ידידם ותיקים? ללא רגשות קינאה, ללא עצבות, יאוש, דגדוג, כלום. שמחתי לפגוש אותו ושמחתי גם לרקוד איתו (חוץ מהחלק שפיקששתי לגמרי. רקדנו שני שירים ברצף. הוא מוביל תותח. אני לא בכושר. לקראת סוף השיר הראשון כבר הייתי גמורה. בבצ'אטה כבר סופית לא הייתי מרוכזת). יאמר לזכותו דבר אחד, הוא מהאנשים האלו שיודעים לחבק. לדעתי זו תכונה שראויה לשבח.

לפני כמה ימים, יצא לי לנהל שיחה עם מיס רידל(riddle) בסקייפ. זה תמיד מפתיע אותי שיש אנשים זרים, שלא מכירים אותי, שמוצאים עיניין כאן בבלוג שלי. כלומר, בואו. רוב הזמן אני נשמעת כאן כמו בת 16. לא שיש לי תלונות או בעיה, לי לא אכפת איך זה יוצא. המטרה שלי זה תיעוד עצמי ופריקה. אבל מה אחרים מוצאים כאן?
בכל מקרה היה לי כיף לדבר איתה. זה גרם לי לחשוב על האנשים שאני פוגשת במהלך החיים. מרגיש לי ש"הכוכבים מסתדרים" לטובתי. אני באה סהכ ממשפחה קטנה בלי יותר מידי אמצעים ולדעתי זכיתי בהמון אנשים טובים בדרך שבזכותם הצלחתי להגיע למקום שאני נמצאת בו(כן, ברור שחלק מהקרדיט הוא גם לי אבל זה לא פוסט העצמה עצמי).

יש לי יום הולדת עוד חודש וחצי. אני תוהה איך לחגוג, אם לחגוג, ומה לבקש ליום ההולדת. חצי יובל אעבור.
התלבטתי בין מחשב, מנוי לחדר כושר, חופשה בחול, לייזר?, בגדים, כלום?
יש למישהו רעיונות?
ואם לחגוג..איך לחגוג? או עם מי? ומה לעשות ביום עצמו? איזה יום כיף לארגן לי?

מר מאהב הולך לעבור ניתוח. פעם אחרונה שנפגשנו, יישרנו את ההדורים. אני עדיין דואגת. אני רוצה להספיק לראות אותו לפני הניתוח, אולי להשכיח לו קצת דאגות מהראש...

מר איטליה תכף מגיע לארץ. מרגיש לי שרק אתמול הוא טס. אפילו אמא שלי צחקה על זה שהוא לפני רגע היה בארץ. אני מניחה שבטח בשבילו זה מרגיש הרבה יותר.

התחלתי לקחת אנטיביוטיקה בשביל הפצעים שיש לי על הפנים. לייתר דיוק רק במקום אחד-הלחי שלי. זה ממש מוזר, רוב הפנים שלי נקיות חוץ מלחי ימין. וזה גם לא עובר... בכלל... אני לא חושבת שזה פצעים. זה שם כבר כמה חודשים ולא ברור לי מה זה. אני לא יודעת אם האנטיבטיוקה תעזור. בינתיים אני מרגישה שזה מקלקל לי את הפלורה הטבעית שלי.  ושקשה לי להרדם בלילה.

עד לפעם הבאה,
ביי ביי

מה אני מחפשת בבן זוג

אז בשנה האחרונה יצאתי לכמה וכמה דייטים ואחרי מאורעות של מר סייבר(כןכן, הוא זכה לכינוי בבלוג!) החלטתי שהגיע הזמן לאגד את התובנות שלי לרשימה כללית של מה אני מחפשת בחיים.

אציין ואומר מראש שאת הסעיפים אני כותבת רנדומית, כך שאף עין סקרנית לא תדע למי מיוחס הסעיף.

 

1.אוכל. כן, אוכל דורש סעיף בפני עצמו. והוא מתחלק לשתי תתי קטגוריות. האחת, שיתן לי אוכל והשניה שאני לא אוכל לבד. כדי לא להשמע כמו שואב אוכל(קירבי?מישהו?), אסביר לעומק. אם אני יוצאת עם מישהו, וזה ליותר משעה-שעתיים, אני אולי ארצה לאכול משהו.. לא אומרת ארוחה שלמה, גם לנשנש איזו בננה הולך. אם נפגשים בשעות שאוכלים בהן בדכ ארוחת בוקר/צהריים/ערב, אז בכלל. ואל תתנו לי לאכול לבד, כי זה לא נעים. חוץ מזה שאם אני רעבה, אני עצבנית ולא מרוצה ולכן צריך לזהות את זה.

 

2.אל תתגלגל בדשא. האמת, זה סעיף בעייתי. נניח אני עכשיו באירופה על גבעה ירוקה עם אוויר צלול ונקי-ברור שארצה להתגלגל בדשא כמו ילדה. הכוונה בסעיף זה לא לעשות משהו ילדותי ומטופש. לא שאני נגד רוח שטות מידי פעם, להפך. אבל אווירה שטותית זה ממש לא להתגלגל בדשא של מרכז שרונה. תעשה משהו נועז, תעשה משהו מצחיק ולא רגיל, אבל אל תגרום לי להרגיש לא בנוח. אני מניחה שזה סעיף בעייתי כי מה שיגרום לי לאי נוחות לאו דווקא יגרום לאחר ולהפך (לי אין בעיה לרקוד סלסה באמצע הרחוב ויש אנשים שיתפדחו מזה מאוד). 

 

3.אל תגיד משהו שהוא לא נכון לגביך. זה מוציא אותך רע. אמינות זה בסיס לקשר ואני כנראה אשליך את זה לשאר התחומים בחיים...

 

4.אל תתן לי להרגיש זולה. מיניות זה דבר חשוב ואני הכי בעד. עם זאת, היא לא המרכז, היא לא הדבר העיקרי. אפשר להעביר יום שלם גם בלי זה. אפשר לנהל שיחה גם בלי. אפשר סתם להתחבק ולהתכרבל גם בלי לשלוח ידיים. אפשר בלי הערות ורמיזות כל הזמן, אפשר שלא לזרום בכל מקום. וגם אם זרמנו מחוץ לגבולות המיטה, תן לי להרגיש מיוחדת.

 

5.ומהצד השני, אל תתן לי להרגיש כמו חולת מין. אני באמת אוהבת מין, זה כיף, זה נחמד, זה מפיג מתחים ועושה תחושה טובה. סהכ אני באה עם ראש פתוח ותאבון בריא. אומנם לא כל הזמן אבל יש. ואם הצד השני יהיה אדיש לתאבון שלי, זה כנראה יסתיים. גם ככה אני יודעת שיש אנשים שפחות מתאים להם הסגנון והטעם שאני מחפשת(בין אם כי אני ונילית מידי בשבילם ובין אם אני מתקדמת מידי בשבילם). אבל הכי חשוב-אם התחלנו ואני רוצה לגמור-אל-תפסיק-באמצע. מצידי תחליף ידיים, איברים, צעצועים, תעשה הפסקות טיזינג שבהן תנוח, רק אל.תפסיק. זו בעיקר חוצפה וחוסר אכפתיות.

 

6.לא כל פעם שמשהו לא הולך צריך ישר לפרק את החבילה. דבר איתי, בוא נחשוב יחד איך לפתור את הבעיות. תמיד יהיו מחלוקות וקשיים בחיים, לא הגיוני שמפרקים כל פעם. וכן, זה דורש פשרות לפעמים אבל זה חלק מהעיניין.

 

7.תתעניין בי. תתעניין בתחביבים שלי, ביום יום שלי, באהבות שלי, במה שמצחיק, מעציב. תרצה לדעת אותי בכל המובנים. אם אני לא מעניינת אותך אז אין לנו מה לעשות יחדיו. (אני מכניסה את הסעיף הזה כי אני אוהבת ללמוד על הצד השני, להכיר לעומק. כל אדם מבחינתי הוא כספר שרק מחכה שמישהו ידפדף בו וילמד ממנו).

 

8.תיהיה רגיש לדמעות שלי. לא משנה כמה תכעס עלי, וכמה לא בסדר אני, תדע לסלוח לי כשאני מתנצלת, תפתח אמפתיה כשאני בוכה מכאב. אני לא רוצה לעשות לאף אחד רע, בטח לא למישהו שחשוב לי.

 

9.תן לי להרגיש שאתה נמצא שם לצידי. שגם אם רבים, אתה שם. תן לי להרגיש שאתה חושב עלי, שבא לך להיות איתי. להרגיש אין פרושו שאני אראה פיזית שאתה שם. לפעמים עסוקים. אבל הודעה קטנה? משהו? גם אם זה סמלי, רק שארגיש לא לבד. זה הרי הפחד הגדול שלי...

 

10.תיהיה בעל שאיפות משל עצמך, חיים משל עצמך. שיהיו לך מטרות, והשגים. שיהיה לך כיוון לחיים. תן לי גם קצת להעריץ אותך ולהעריך אותך. תן לי להתגאות במי שאתה.

 

11.תיהיה איש טוב עם לב טוב. אחד שידע לשים את עצמו בצד למען מי שזקוק באמת.

 

12.תיהיה חברותי.

 

13.. אל תיהיה מפונק. כסף לא קונה, להפך הוא מרתיע מכל מיני סיבות שהן לא לפוסט הזה. תיהיה עצמאי. אל תיהיה תלותי בהורים, באנשי מקצוע. תדע לפתוח גוגל ולהפשיל שרוולים לפני שקוראים לאינסטלטור בשביל שיעשה קצת עם הפומפה. ובאותה נשימה אל תיהיה "חסכן". אל תתבאס על הוצאות החרכיות, אל תחסוך על חוויות חיים. תחסוך איפה שצריך.

 

14.תדע לקבל אותי איך שאני בכל מצב. גם אם יש לי תחתוני סבתא, גם אם לא גילחתי יומיים, גם אם אני בלי איפור. זה יקרה לי לפעמים כי אני אישה, כי אני בן אדם. ואם זה לא מתאים לך, הדלת משמאל.

 

15. קח אותי למרינה בהרצליה או לטיילת בתל אביב. אומנם זה סעיף מטופש אבל אף פעם, בכל 24 השנים האחרונות, אף אחד לא לקח אותי לדייט שם. ואני מרגישה שיש לי חוסר. אז בבקשה ממך מר בחור-תגשים לי משאלה?

 

16.למרות הדעה הרווחת, אני לא אחת שמוחקת מהר מהרשימה. אם לא הלך בסבב א', ואתה הבנת שאתה בכל זאת רוצה סבב ב', אל תהסס לפנות אלי. אולי אני עדיין בעיניין? כן, אני אבדוק את הנושא כי אני לא אחזור על טעויות. ואני אשאל אותך מה השתנה. אבל למה שלא תלחם על מה שאתה אוהב? יום יבוא ואני אהיה נשואה לגבר מדהים. ואני לא אוותר ואלחם עליו ועל האהבה. אני רוצה פרטנר לחיים שיהיה כמוני. (כמובן שאם כלום לא השתנה ואין סיבה לחזור, אז לא נחזור.)

 

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

אז חתכנו

אולי אם הוא לא היה נותן לי האפשרות לחתוך, לא הייתי חותכת והייתי נותנת לזה עוד סיכוי.

אבל זו פעם שניה שהוא נותן משפט "אם זה לא מתאים לך אז..."

וזה משפט כזה שאני לא מבינה מה המטרה שלו. אם אנשים לא רוצים לחתוך, למה הם אומרים אותו? הוא פשוט נותו לצד השני את הלגיטימציה לזה, את האישור הסופי לעשות את זה.

וזה לא שלא חשבתי על זה לפני, חשבתי. בייחוד אחרי מאורעות שבוע שעבר, שהערב הסתיים בתחושה לא נעימה שלי. חשבתי שתיהיה לי סיבה אחרת לחתוך. שזה בגלל חוסר התאמה בתחום אחר. אבל כן, זה הציק לי שיכולות לעבור 24 שעות ואפילו הודעה בקושי אני קיבלתי ממנו.

אני מאוד מאמינה בזה שאם מישהו רוצה משהו, הוא ימצא את הדרך להשיג את זה. ולדעתי, וגם נראה לי שהוא הבין את זה, זוגיות זה לא משהו שהוא רוצה מאוד. יש דברים הרבה יותר חשובים על הפרק מבחינתו.

וזה גם לא שאני מהבחורות הלחוצות. פעם בשבוע להפגש, ולדבר כמה דק' ביום זו לא בקשה גדולה מידי. אבל זו התחושה הזאת שקיבלתי ממנו.

הבאסה שכבר הוא התחיל לשם שינוי למצוא חן בעייני. ממפגש למפגש ומשיחה לשיחה ניהיה לי כיף יותר. לא ברמה מטורפת, אבל מספיק שיהיה לי אכפת ממנו.

מספיק שאפילו נפגעתי מדבר או שניים, והתבאסתי ממש ממש שלא יכולנו להפגש היום בסוף.

באמת חיכיתי לזה, ממש...

ואני חושבת שהבעיה זה לא שאין לנו זמן, אלא היחס.

אם הוא רק היה אומר לי "אני לא יכול היום, אני סופר עייף ומפחד לנהוג ככה. מעדיף שניפגש במהלך השבוע במקום. אולי אם ארגיש בערב יותר טוב ניפגש אבל לא בטוח" שהיה לפחות מעדכן אותי בלילה שהוא לא נרדם, כי הוא מצא זמן לענות להודעה שלי שאני במיון. שפשוט לא יתן לי להרגיש שהוא זורק. שיעשה קצת מאמץ למצוא פתרון ממשי ולא משהו כללי.

אני לא אוהבת לרדוף אחרי גברים. לא אוהבת שאני זו שצריכה כל הזמן ליזום. גם ככה נתתי לו הרבה הזדמנויות, ואומנם הוא באמת משתפר ונפתח, אבל זה כנראה לא מספיק.

באסה...

אה וגם ממש לא רציתי לעשות את השיחה הזאת בהודעות. באמת.

זה פשוט התגלגל ככה.

אני מבולבלת ממש.

מרגיש אחרת..

משהו מרגיש לי לא נכון.
אני לא יודעת אם זה פשוט בגלל שאני חוששת או שמא התחושת בטן שלי צודקת.
יצא לי להכיר את שני העלמים מהפוסט הקודם(אלו מהאפליקציה).
האחד, אכן חביב ומקסים. עולמו עשיר והוא נפלא וחמוד. אומנם לא היתה רגע דל בשיחה אבל.. לא חשבתי שזה יעבוד. הוא מאוד שונה ממה שאני מחפשת בבן זוג ולכן החלטתי לוותר על כך(ויש לו קול חמוד יותר מלי, ואין סיכוי שאני אהיה בזוגיות עם מישהו שחמוד יותר ממני. זה לא עובד ככה.אה והוא אוהב ממש דשא(אני מקווה שאני אזכור את הרפרנס הזה).
אם כבר חמוד, כשסיפרתי את זה לחברים שלי, זה גרם לי לשים לב שאנשים שונים לא זוכים להכיר את כולי.
כשצד אחד פשוט צחק ממש על כמה אני ילדה חמודה וכמה זה אופייני לי להיות מאויימת בחמידות של בן הזוג, והצד השני הופתע שבכלל יש לי צד חמוד. את חמודה? יש לך קול חמוד? מה?
והאחד ניסה להסביר לשניה ואני הרגשתי איך שני עולמות בחיי נמצאים במרחק דיי גדול האחד מהשני. או שאולי.. יש עולמות שאני מרגישה בהם קצת יותר בנוח להיות פגיעה? או חמודה?
ובכל מקרה, עם הוויתור על המר בחור הראשון, נכנס לתמונה מר בחור השני.
שדעותי לגביו שנויות במחלוקת.
מצד אחד, על הנייר, יש בו כל כך הרבה דברים שאני מחפשת. ובלי קשר הוא הגבר הנורמאלי הראשון שאני מכירה מזה הרבה מאוד זמן.
הוא אפילו התקשר אלי לפני הדייט הראשון, ומי שמכיר אותי יודע כמה זה חשוב!(איך אפשר ללכת להכיר מישהו מהאינטרנט בלי לשמוע אפילו פעם אחת את הקול שלו או לנהל שיחה נורמאלית? כלומר, ברור שאפשר אבל רושם חזק יותר אפשר לקבל מהשיחה עצמה).
השיחות שלנו באמת זורמות(אולי זו אני? אולי אני פשוט מלאה בקסם אישי?), כמעט ולא מרגישה שתיקות מביכות אם בכלל יש כאלו.
ומצד שני, משהו מרגיש לי..חסר? אני לא חושבת שהוא באמת מעוניין בי.
אני לא יכולה בכלל לאמר בפה מלא שאני מעוניינת. האמת, שלכל דייט עד עכשיו אני מגיעה במחשבה שזהו, זה הדייט האחרון, והוא מצליח לשנות את דעתי ולהפתיע מספיק כדי שאתן לזה עוד הזדמנות.
הספקות שלי מגיעים כי אני לא מרגישה שום אקט חיזור/עיניין/פלפל? כלומר, חסר לי המעבר הזה בין בילוי חברי למשהו מעבר. ואני דואגת כי אם אין את זה, אני לא רואה את עצמי מצליחה לפתח רגש. כי בסופו של דבר, לא משנה כמה מדהים הוא יהיה, אם אין רגש ותשוקה זה לא שווה את זה.
בפגישה האחרונה הוא נישק אותי(סוף סוף. אחרי שבפגישה השניה חשבתי שהוא הולך לעשות את זה וכנראה דיי הרסתי את זה בעצמי). וזה היה מקסים להפליא. ועם זאת הרגשתי עדיין קצת מרוחקת. אני מרגישה שאני צריכה קצת "דחיפה" קטנה, קצת יותר מגע ולהרגיש שהוא באמת מעוניין. חסרות לי הודעות שאני אחסיר פעימה מהן, כאלו שאחייך לעצמי חיוך מטופש שאשתדל להסתיר מהסביבה. חסר לי הסומק לחיים לאיזו הודעה מרמזת ואולי שובבה? חסר לי להרגיש שאני בכלל מעניינת? שמעוניינים לגעת בי? ולא רק במובן ה"תשוקתי" אלא גם סתם מגע. יד מלטפת?וחיבוק.
זה מצחיק איך הוא הצליח לעבור בין כל השלבים עד כה. אני באתי מעט טעונה מאקסטרה מחשבה על כך שודאי לא יביא מחצלת ובטח לא משהו לנשנש. וכל כך התלבטתי אם להביא משהו בעצמי ולשים אותו במצב לא נעים או לא להביא ואז להתבאס על ישיבה בחול. בסוף לא הבאתי. והוא הביא. מבלי שאומר דבר(כבר חשבתי שהוא מצוטט לי לשיחות עם חבריי). הוא אפילו הביא שתי בננות ועגבניות. שזו בחירה מאוד מעניינת אבל לאור העובדה שלא ציפיתי לכלום זה מרשים.
אולי..מה שחסר לי זה העומק? שיחות כבדות? אישיות?
דבר אחד אני בטוחה. אם עד עכשיו לא באתי בשום התרגשות וציפיה ובעיקר משועממת ומצפה שהבחור יצליח לעורר אותי, זו פעם ראשונה שאני כבר מחכה בקוצר רוח להערב.

והחשש?
החשש שאולי כל מה שציינתי חסר זה כי הוא פשוט לא מעוניין. אולי גם הוא מתלבט כמוני ומשהו שם עוצר אותו. ודאי שהוא ואני, איננו מושלמים ולכל אחד בעייני האחר יש חסרונות. אני חושבת שאני מרגישה את החוסר ביטחון הזה בגלל הילד. שהתנהג בצורה דומה ובסוף הבריז לגמרי. ואומנם הרגשות הם אינם אותם רגשות והמצב הוא אחר, אך עלה בי פתאום החשש שהזר זה יפגע בי בטעות. שאמצא את עצמי נסחפת אחרי המחשבות של עצמי כשהמציאות יבשה ודלה.
ובכל מקרה אני עדיין לא בטוחה אם אנחנו שילוב טוב. או אם הוא יעשה אותי מאושרת. כמה חברתי הוא? כמה מנהיג אותו? האם מעדיף להיות לבד או בחברת אנשים?האם הוא מסמר הערב או פרח קיר?

ובנושא אחר, מר מאהב. מר מאהב ואני סיכמנו שזהו, אי אפשר להמשיך בצורה הזאת יותר והגיע הזמן להתקדם, להפוך אותו ממר מאהב למר ידיד. (אני אמשיך אבל לקרוא לו מר מאהב). אומנם היתה לנו שיחה דיי טעונה אבל הדברים התקבלו בהבנה. אני אשקר אם אומר שאני קצת חוששת אם החלטתי נכון. אומנם אני מרגישה מאוד שלמה עם ההחלטה לשים לזה סוף והגיע הזמן שאחפש בחור רציני, ועדיין...
ובלי קשר, מר מאהב אמור לעבור ניתוח. אני משתדלת לא להראות לו את זה ולשדר עסקים כרגיל אבל אני בהחלט מודאגת וחוששת. זה ניתוח לא פשוט עם זמן החלמה מאוד ארוך. הוא יצטרך הרבה מאוד אנרגיה חיובית סביבו כדי לעבור את הימים הארוכים. אני באמת לוקחת ברצינות את זה, והוא חשוב לי. אני תוהה איך אני אוכל לעזור לו לאור העבודה שזה מתוכנן לתקופת סוף הסמסטר/מבחנים. הוא עזר לי הרבה, וזה המעט שאני אוכל לעשות בשבילו.
אני מקווה שמי שלא יהיה לצידי בעתיד, יקבל את הקשר הזה בהבנה. ואולי, אם יתמזל מזלי, הבן זוג העתידי שלי, יהיה אשר יהיה, ומר מאהב, יתידדו מספיק כדי שיוכלו לשבת יחדיו לשיחה טובה.

כשאת לא מתעדת משהו חדש כבר חודשים

לא כתבתי.

זה לא שלא כתבתי בכלל, פשוט לא כתבתי הרבה. בעיקר פתקים קטנים.

זה גם לא שלא היה על מה לכתוב, היה...

אני פשוט לא הרגשתי צורך, זה קורה לפעמים. בהתחלה חשבתי אולי אני פשוט נמנעת מלהתמודד אבל בעצם ההפך, אני לא זקוקה לזה.

מצד שני, אני כותבת גם כדי לתעד בשביל עצמי לעתיד(שיהיה לי מאיפה לשאוב זכרונות אבודים), ואם לא אכתוב אולי אשכח.

אז לא כתבתי ועברתי כמה עליות וירידות.

קודם כל, בסוף לא נסעתי למר אורקל לביקור. זה לא יצא לפועל מאילוצי לוחות זמנים לצערי(העדפתי לעבוד ולחסוך לקראת השנה החדשה).

גם כל בלאגני הרומנטיקה דיי ירדו והתמתנו, יחד עם החשקים שלי.

אני יותר מפוקסת.

כנראה שהחופש הזה מהלימודים עשה לי רק טוב.

נכשלתי השנה בשני קורסים. סיבוכיות וחישוביות. והייתי גם דיי בלחץ לגבי מה יהיה הלאה ובעיקר לגבי הממוצע שלי. אבל היי, אנשים מסביבי הצליחו עם הרבה פחות ונראה שהזמן הצליח להרגיע אותי. התחלתי אפילו לחפש עבודה בתחום(אם מישהו מכיר משרת סטונדטים למדמח..הייי!).

הלחץ הכללי מהלימודים ירד ואני מקווה שהוא לא יחזור השנה באותן עוצמות. באופן כללי אני מקווה שהרבה דברים שעברו עלי בשנה ב' לא יחזרו על עצמם(וגם אם כן, שאני אתמודד איתם הרבה יותר טוב לפחות).

טוב. זה חזק ממני. אני חייבת לכתוב הכל ברשימה מסודרת.

להלן רשימת הדברים השונים שעברו עלי ולא העלאתי על הכתב:

1.הייתי באילת. אחרי בערך 10 שנים? עם בית הספר זה לא נחשב. נסעתי עם מר מאהב וזוג חברים נוסף. והיה לי כיף. היה לנו דיל ממש טוב, הכל כלול במלון מעולה(הלגונה). אכלנו, צחקנו, עשינו שני מבוכי פחד ואיזה מתקן מלחיץ . היה משהו נחמד בלהיות זוג לכמה ימים, לשכוח מהצרות ולהנות מהיחד.

2.באותה נשימה הגשמתי לעצמי את אחד החלומות מהתקופה האחרונה-עשיתי אמבטיה! כן, מר מאהב תמיד אומר לי שיש לי חלומות פשוטים אבל באמת שרציתי לעשות אמבטיה. לשבת במים חמימים, מוקפת בקצף, סבון וארומה של ריחות מרעננים ופרחוניים. לקחת את הזמן ולהרגע. לכבוד המאורע קניתי כמה פצצות אמבט, סבון שעושה כסף ומסיכת פנים! הלכתי לגמרי על כל הקופה. (מר מאהב בהתחלה פיקפק אבל כשראה כמה שזה כיף, למחורת אפילו הצטרף!).

3.מכרתי את נסיכה, כלומר את האוטו שלי. לפני כמה שבועות הרגשתי שהיא לא סוחבת. זה התחיל כשחזרתי מאילת. היא בקושי עברה את ה70 קמש ורק התדרדר. לא חשבתי שזה משהו רציני עד שהגעתי למוסך ושגם נגזר עלי. חמש אלף שח להחלפת גיר. השווי של האוטו הוא בערך 6+-. זו היתה התחנה האחרונה שלה אצלי. אחרי כל כך הרבה תקלות שקדמו לה, כבר לא היה טעם לתקן. לא תכננתי למכור את האוטו, קיוויתי שאוכל להנות ממנה לפחות עד סוף הלימודים. אני כרגע גם לא יכולה לקנות רכב חדש במקום. פרסמתי מודעה ביד 2, פניתי אפילו לכמה פירוקי רכב. בסוף נמצא קונה מאושר מנתיבות. 900 שח. זה אומנם לא הרבה אבל זה לא מעט בשביל רכב עם תקלה רצינית. הקונה אמר שיש לו מישהו שיכול לסדר את התקלה, הוא אפילו הציע לסדר לי אבל כבר מעסתי. בחמישי האחרון הוא הגיע, עשה בדיקה. אני כמה שעות קודם לכן כבר הספקתי לרוקן את הכל. הרגשתי דיי קרירות לגבי זה עד שהגיע הגרר והיא היתה למעלה. פה זה כבר תפס אותי לא מוכנה. שלוש וחצי שנים היה לי אוטו. זה לא רק האוטו הראשון שלי אלא גם של המשפחה שלי. והוא היה לגמרייי שלי. הלכתי למוסכים לבד, לטסטים, לבדיקות. למדתי כל כך הרבה על רכבים. הפסקתי להיות תלויה בחברים שלי או באנשים אחרים. זה הפך אותי לעצמאית יותר. פעם לפני הקנייה זה הרגיש כמו חלום רחוק. 4 שנים עמדו בין הרגע שהוצאתי רישיון ועד הרגע שישבתי מאחורי ההגה לראשונה(כמובן שעשיתי כמה שיעורי נהיגה לרענון לייתר ביטחון). אני מאסטר בחניות ברוורס! אני שוברת סטיגמות של בחורות!ובאופן כללי האוטו היווה בשבילי מקור לגאווה. הנה, בחורה עצמאית שלא גדלה עם כפית זהב, בלי גבר בבית שיכול לעזור, לבד לגמרי רכשה רכב ולמדה לתפעל הכל. זה לא היה קל ובהחלט המון חברים טובים (והורים של חברים) עזרו לי. עכשיו אני בעיקר מתבאסת שהזמן להגיע לעבודה התארך פי 3(!!) ושעכשיו אפילו לדייטים זה בעיה להגיע! (כי מה..אני אגיע בתחבורה ציבורית? איך אני אמורה לחזור??)

בינתיים חוסכת, מחפשת תחלופה ראויה וחדשה. לא עוד רכבים ישנים. אני רוצה נסיכה 2.0.

4.יש לי חברים מדהימים מהתואר.באמת.

כבר תקופה שקלתי אם בדיוק לכתוב עליהם.

אני חושבת שהשנה האחרונה היתה הרבה בזכותם. הם היו שם כשהייתי זקוקה ולא שפטו אותי. הם עזרו ותמכו ונתנו לי להרגיש שייכת. אומנם הם קטנטנים(אבל חוקיים) אך את הפער לא הרגשתי. כל כך הרבה קווים משותפים והומור משותף. הם שמרו לי מקום בהרצאות, הסבירו לי את החומר, עודדו בעת הצורך וזה כל כך לא מובן מאליו מבחינתי.

כל אחד מהם אישיות בפני עצמה ואני יכולה כמעט להציץ לעתיד שרק מחכה להם.

על מר אורקל כבר הספקתי לכתוב לא מעט ואין כבר מה להוסיף בנידון(מצטערת מר אורקל,"חפרתי" לך כבר מספיק שתיהיה בטוח בעצמך).

והזכרתי במילה וחצי את מר חפרפרת בסיפור המתיחה הגדולה(שאני חייבת לציין יש לו תחביב מגניב למדי של מזג אוויר! אבל באופן כללי הוא מקסים להפליא).

ובל נשכח את ההפתעה הגדולה, מר תמיר כהן(שלכשעצמו שם בדוי) שיצא לי לקרוא לו בשמות אחרים, והוא עצמו מעדיף את "החתיך" שהעביר לי לא מעט לילות של מחשבות ומנסה לתמוך בדרכו שלו.

הספקתי לציין את ניל שטראוס, שבתקווה סוף סוף אראה אותו בזוגיות. לניל ולי יש חיבור מעניין. יש לנו הרבה מאוד במושתף! שנינו אוהבי ארתור מושבעים(שזה דבר נדיר למצוא בימינו), חולקים דעות זהות על סדרות איכות נוספות(13 סיבות למשל), אנחנו אפילו חולקים יחד ידע באומנות הפיתוי! אה וכמובן אהבה לפיני ביומנגס.

לא לכל הקבוצה התחברתי במאה אחוז, יש כמה שלקח לי קצת יותר זמן להתחבר ואפילו קצת חבל לי שעדיין לא זכיתי להכיר אותם לעומק. למשל התאומים ולנטינו ומתיאו מרטין(ואם אתם קוראים את זה, שתדעו שעשיתי מחקר מעמיק לחפש כינויים הולמים. וחיפשתי בהתחלה שמות נפרדים ובסוף חיפשתי תאומים מפורסמים עד שגיליתי לריקי מרטין(חתיך העל! זה למה בחרתי בו) יש ילדים והגעתי להחלטה שזה לכרגע הגדרה מתאימה). שזה מצחיק, לקח לי זמן להבדיל בינהם. לא שהם נראים זהים אבל איכשהו לא הצלחתי לקשר שם לפנים(כןכן מצטערת.) היום אני יודעת! שניהם שונים באופיים. יצא לי להחליף כמה מילים עם כל אחד מהם בנפרד ואני באמת מתבאסת שלא יוצא לי יותר. באיזה מפגש בתחילת החופש הם הציעו לקחת אותי הביתה בלילה(מרחק עצום במובנים מסויימים) וזה באמת לא היה מובן מאליו, ואפילו במפגש האחרון שעשינו הם הסיעו את החברים עד לעיר שלי לבילוי(כי לי אין אוטו). וזו באמת מחווה מקסימה. האמת, באותו ערב שיחקנו פול. מסתבר שהם שניהם מיני מקצועיים(כי אין לי דרך אחרת לתאר אנשים שמחזיקים במקל פרטי וכפפה מיוחדת). וואלה. היה מדהים. הם לימדו אותי כמו שאף אחד אחר לא לימד אותי. באמת הצלחתי! ואני כישלון דיי גדול בסנוקר והכל. והצלחתי! אפילו הצלחתי להקפיץ כדור שמיד אחר כך הכניס את מה שתכננתי! ואני זורת שבין תור לתור, הבטתי עליהם מהצד והגעתי למסקנה שיש כאן פוטנציאל לא מומש ולא ברור לי בעצם איך הם עדיין רווקים? גם אופי טוב, גם חכמים, כשרוניים ואין לי בכלל מה לפתוח עיניין של מראה. אולי בעצם הייתי צריכה לבחור באחד מהם ולא במר אורקל(סתם סתם. מר אורקל, כבודך במוקמך.) אבל הם באמת מדהימים... אני מקווה שהם יודעים את זה.

על הצד הנשי בחבורה כבר אפתח בפעם אחרת.

5.אז פתחתי פרופיל בOKC (קיופיד הזה). לא כי עכשיו זה דחוף לי. לא כי אני מרגישה שאני צריכה אפליקציה כדי למצוא זוגיות(ולא, אני לא מחפשת סקס זמני, הקטגוריה הזאת כבר מאויישת). ניסיתי לכשנע חברה שתרשם והתנאי שהיא הציבה זה שאני ארשם. הסכמתי. החלטתי לתת לזה שבוע אבל כבר פחות משבוע עבר והיא כבר מחקה אותה. שמצד אחד זה מתסכל כי סתם השקעתי מאמצים ומצד שני זו גם הקלה כי לא התחשק לי בכלל להכנס לזה בתחילת הלימודים. נכון, אני לא פוסלת אפשרויות. בכל מקרה בפרק זמן הקצרצר הזה הספקתי להכיר שתי נפשות מקסימות, אחת בהחלט תפסה יותר את התושמת ליבי ואין לדעת לאן זה יתפתח(מה אני אעשה, יש לי חולשה להארי פוטר). מקסימום לא יילך, לא פספסתי כלום. אני לא יודעת כמה זה באמת יעבוד אם בכלל, זה לא שאני מתעסקת בזה כל יום אבל אם כבר אני מחליטה לתת לזה סיכוי, אז שזה יהיה נורמאלי. קצת חסר לי החסרות פעימה ושיחות יותר מפתות, אבל רק קצת. הבטחתי לעצמי שאני לא אתעסק במיניות באפליקציה הזאת(יענו, לא אענה על שאלות שם בנושא הזה) בעיקר כדי לא למשוך עלי כל מיני מוזרים שמחפשים רק סקס. אבל מצד שני, אי אפשר גם בכלל בכלל בלי זה. אני אנסה להפגש עם הבחור שתפס את תשומת ליבי השבוע ונראה לאן נושבת הרוח. לכו תדעו, אולי הוא האחד? ואולי פשוט זכיתי להכיר איש שיחה נחמד?

6.החלטתי לפתוח סמסטר נוסף.

7.הייתי אצל סבתא שלי מצד אבא. הבאתי מתנה לבת הדודה שלי. מצד אחד, שתיקות מביכות, מצד שני חשוב לשמור על קשר. ובעיקר, פיל ענקי בחדר(פיל בדמות אבא שלא בקשר איתי כל החיים אבל הם בקשר רציף איתו הרי).

8.אם אבא שלכם לא היה רוצה אתכם קשר, ולאחר הרבה שנים היה קונה לכם אוטו חדש מהניילון, הייתם חוזרים לקשר? הייתם לוקחים את האוטו? מאז המכירה אני מפנטזת לעצמי על סיטואציה שכזאת ועוד לא הצלחתי להגיע להחלטה. כמובן שזה היפותטי כי לבן אדם אין שקל מיותר בשבילי.

9.אז..מר איטליה הגיע לארץ לחודש וחצי. ובאמת שהתגעגעתי אליו. לחשוב שלפני שנה עוד לא דיברנו, ופתאום הוא בארץ ואנחנו מתנהגים הכי טבעי ורגיל,כאילו אנחנו תמיד נפגשים. בילינו לא מעט(ואם תשאלו אותי אולי גם לא מספיק). הוא חווה רומן של קיץ, הכין לי פיצה, הלכנו לקונוע, עשינו לא מעט דברים מהTODO LIST שתכננו לעצמנו. באמת התגעגעתי. ואז הוא טס. והוא שם ואני פה ואנחנו כמעט ולא מדברים מאז. וזה מוזר כי עד אותו רגע היינו מדברים מלאאאאאא. אני תוהה אם זה כי לו קשה או שלי היה בדיוק ההפך? מצאתי את עצמי חווה הרבה דברים בחודש וחצי האלו לגביו אבל המסקנה היא ברורה, הוא חבר טוב עם משפחה מקסימה וחשוב לי לשמור על זה ככה. לא מתחרטת על התקופה הקצרצרה הזאת, החפירות, הדיבורים, הדמעות, הצחוקים. קצת מתבאסת שהייתי אולי אמוציונאלית ומעצבנת אבל אני מקווה שהוא סלח על זה. אני צריכה להודות לו לא מעט בתכלס. אני מקווה שהוא גם זוכר שהוא לא לבד גם אם הוא אלפי קמ מכאן. בעיקר גאה בו...

10.הייתי בטיול בעין גדי. סהכ מסלול קצר אבל לא הצלחתי לסיים אותו. תקפה אותי בחילה. והיה לי קשה פעמיים. גם בגלל הבחילה וגם כי הרגשתי רע עם עצמי שאני מוותרת על מסלול. רציתי להמשיך ואני יודעת שאוטומטית בטח קפץ לאחרים "טוב היא לא בכושר, היא מוותרת לעצמה, היא פדלאה". ובאמת שאלתי את עצמי אם אני מוותרת מעצלות או כי באמת הרגשתי רע. החלטתי לחזור חזרה לבד פשוט, לקצר את הדרך. לדעתי היה לי קילקול קיבה פשוט. אני מנסה להזכיר לעצמי לא לשים על מה שאחרים חושבים או לא חושבים עלי. אני הרי יודעת את האמת. ועדיין, יש בי צד שמפחד שאולי הם צודקים. אולי אני באמת עצלנית?

11.פגשתי אמש את הילד לראשונה מזה כמעט שנה. הייתי כל כך בשוק שלא הצגתי את חברה שלי ואת מר מאהב. הוא אמר לי שהוא רוקד בבצ'אטה, אני אמרתי שאני הפסקתי בחודש האחרון. הוא התבאס. זה מוזר האינטראקצחיות איתו. הוא לא מדבר איתי בכלל אבל כשאנחנו נפגשים הוא יודע להעניק תחושה שאכפת לו באמת והוא מתעניין. מאוד מבלבל הסיפור הזה...

12.הפסקתי בינתיים עם הבצ'אטה. ממילא בימי שלישי אני לא אספיק להגיע. ועכשיו בלי רכב אין לי אין להגיע.

מי יתן ואזכה ברכב חסכוני קטן וזול(וחדש)

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

נסיעה עתידית ברכבת? קצת אירוני...

רשימת הסיבות והמחשבות של ינה לגבי ביקורה העתידי אצל מר אורקל:

1.נתחיל מהברור מאילו. אני מפחדת מהחושך. וחשוב לי מאוד שיהיה אור טבעי מהחלון. חלון פתוח זה בסיסי בעייני. השמש בבקרים חשובה לי, ואור הלילה מרגיע אותי. חושך מוחלט לעומת זאת מכניס לי מחשבות על מפלצות ואנסים ושודדים ובעיקר רוחות רפאים שסובבים אותי.

2.אני מפחדת להיות לבד. ולייתר דיוק, אני מפחדת שמשהו יעבור עלי(למשל הפחד מסעיף 1) ואני אאלץ להתמודד עם זה לבד. לאור העובדה שאני נמצאת בסוף העולם, ואולי אין שם קליטה טובה, איך אני אמורה להרגע באמצע הלילה? ידיד אחר הציע שבמקרה הצורך אצלצל אליו. וכמובן מר אורקל בכבודו אמר שאני יכולה להעיר אותו. אבל תארו לכם כמה מגוחכת הסיטואציה שבחורה בת 24, מעירה ילדון בן 20 כדי לאמר לו שהיא מפחדת מהחושך?

3.אני מפחדת שאני ארגיש לא בנוח לאמר למר אורקל שמשהו לא בסדר, וארגיש ייסורים איומים. אני יודעת שהוא יכעס עלי אם זה יקרה כי הוא רוצה שארגיש הכי בנוח שאפשר אבל כשאני נמצאת במקום חדש בסביבה חדשה , אני רוצה להיות הכי מנומסת שיש.

4.אם כבר מנומסת. אני מפחדת שאני לא אהיה מספיק מנומסת עם המשפחה. שהם חלילה לא יחשבו שאני בחורה מוגבלת. גם ככה זה נשמע מוזר שמישהי בגילי תסע לעשות לילה אצל מישהו שצעיר ממנה. אולי הם חושבים שאני מוזרה?

5.ונניח חברים שלי כבר מכירים את מר אורקל מהסיפורים שלי, והם כבר יודעים פחות או יותר מה הלך הרוח בידידות שלנו ולא יראו בזה משהו מוזר. אבל מה עם החברים האחרים? העתודאים? המשפחה? מה הם יחשבו..? ומצד שני, מה אפכת לי מה אחרים חושבים בכלל?

6.ואם יהיה משמעם? אני אצטרך לחשוב על איזה פעילות סופר מגניבה לייתר ביטחון!

7.מה אני אלבש? איזו פיג'מה להביא? אני צריכה פיג'מה שתיהיה יצוגית מספיק אבל גם נוחה. הפיג'מה הרגילה שלי לא מספיק "נאותה" וקצרה מידי בשביל זה. ואם יהיה לי פיפי בלילה?

8.ואם אהיה חולה???

9.מעניין אם באמת הנוף יפה שם. אני דיי בטוחה שכן כי הייתי עוברת שם הרבה. מעניין אם הפינה ההיא בחורשה יפה? מעניין אם אני אוכל להצטלם שם לתמונת פרופיל חדשה..

10.ואם משהו יקרה ביני ובין מר אורקל? אני לא רוצה להכנס להריון ואני לא בטוחה שיש לו..מצד אני, לאיזה בחור בן 20 אין? זה לא משהו שקונים מתנה בגיל 18?. אולי אני צריכה להביא את הקונדום האחרון שלי לייתר ביטחון? אולי אני אגנוב כמה למר מאהב... ? או שאני פשוט ארמוז לו? 

11.זו בכלל אופציה שמשהו יקרה? למה גם כשהרכבת נוסעת ואפילו הבהרתי את זה, נכנס לי סעיף 10 לרשימה? האם אני מפחדת שתבוא רכבת חדשה או שזה ההורמונים שמדברים בשמי?ומי אמר שגם אם היא תגיע, נוסעים איתה רחוק?או נוסעים? אולי היא תגיע והיא..תתקלקל? או תפחד לנסוע כי קצת חסר ביטחון?

12.זו תיהיה הזדמנות לפדות את כל החובות שאנחנו חייבים האחד לשני. למשל לראות סרט מארוול יחד! אקסמן פעם ראשונה בחיים. זו בהחלט הזדמנות.או מסאז'. אני מקווה שהוא יהיה בסדר עם המסאז' שלי. היחיד שאוהב אותו זה מר מאהב...

13.אני לא רוצה לשמור על זה בסוד...

14.מעניין כמה עולה כרטיס נסיעה

15.אני צריכה להביא מתנה? זה מסוג המצבים שנהוג להביא איזה שוקולד או משהו? אצל רוסים נהוג לא לבוא בידיים ריקות...

16.עברו הרבה שנים מאז שישנתי אצל ידיד ממין זכר בבית לבד. ופעם קודמת אכלנו מרק תימני על הבוקר.

17.אם אני אבכה, מעניין אם מר אורקל באמת יצליח להרגיע אותי..אני אשתדל לא לבכות בכלל(למה אני בכלל חושבת שאבכה??) כי זה באסה לבכות בימים כיפיים

18.מעניין אם יש לו משחקי קופסא..מעניין אם הוא יסכים לשחק נגדי במשהו במחשב.

19.אולי אני צריכה לבנות אפליקציה, להביא בדיסק או משהו ולשתול לו במחשב בשושו. וככה אני אהיה מוכנה נגד כל מתקפה שלו נגדי(או שאני אגלה איזה פורנו הוא רואה... אולי יום אחד הידע הזה ישתלם)

20.הוא בן 20. למה יש לי ידיד טוב בן 20?

כשזרים לא מסתוריים מבטלים לי דייט לא דייט

כשההיסטוריה בוחרת לחזור על עצמה, אז היא אפילו לא משתדרגת.

אני חושבת שאם יש משהו נוסף שלמדתי מחופשת הסמסטר הקודמת, זה שאסור לדבר על גברים ומפגשים אלא רק לאחר סיום המפגש. אני עוד לא יודעת אם יש עין רעה בעולם, אבל אם ישנו דבר כזה, הרי בטוח יש כאן התערבות.

הרי, איך זה הגיוני שבכל פעם שבחור זר ומסתורי(או לא זר בכלל ובהחלט גם לא מסתורי בהכרח) קובע איתי מפגש, ואני בתומי משתפת את חברותיי(וחבריי? ואולי גם את הבלוג שזה אומר את כל האינטרנט. וגם אם זה רק 10 כניסות בממותע, אי אפשר לדעת מתי יקפוץ לראשונה הבלוג בטבלת הפוסטים החכמים ויכניס אליו עוד כמה קוראים מזדמנים). ומסתבר שבכל פעם שאני בוחרת לשתף, יהיה אשר יהיה השיתוף, המפגש נדחה או מתבטל?

האם זה מרפי שקורא בבלוג שלי ועושה לי עין רעה? בפעמים שבחרתי לשמור "בסודי סודות" מפגשים שכאלו, התוכניות באמת יצאו לפעולה. כאילו הסתרתי ממרפי עצמו את הסוד "הגדול" כדי שלא יבטל לי.

למי שקצת פספס או לא עקב, בחור זר ומסתורי(סתם, הוא בכלל לא מסתורי. אבל זר..) פנה אלי בפייסבוק למפגש ידידותי(גם אתם שומעים את ה"פףףף ממש" ברקע?). קבענו לשישי ומאז לא דיברנו כמה ימים. בחמישי כבר התחלתי לתהות פן שכח, פן אכתוב עליו שיר פרידה(מישהו מכיר?), פן זו תחבולה של איזה ארגון קיצוני שרוצה לנקום על משהו מטופש. אז כמו בחורה ב2018 שלחתי הודעה לברר אם המפגש עדיין מתקיים והבחור ביקש לדחות לשבת. עכשיו. סבבה. קורה. לפעמים תוכניות מתבטלות, קורים דברים. מי אני שאשפוט? קצת לא נעים שאני הייתי צריכה לברר איתו ולא הוא מעדכן מיוזמתו אבל בסדר. אני משנסת מותניים, ודוחים לשבת. הפעם אפילו ניהלנו שיחה קצרצרה אך ארוכה מקודמתה.

ואז הגיע שבת. כלומר עכשיו(עכשיו שבת).

הרגיש לי מטופש לרדוף אחרי בחור שאני לא מכירה, שבחר לשלוח לי הודעה והציע לי להפגש, שלא מדבר איתי כלל בהודעות. היה לו היושר (אני כנראה מאוד מגזימה בבחירת המילים שלי, אבל זה עוזר לאווירה דרמתית משעשעת) לשלוח לי הודעה ולבקש לדחות שוב. הפעם למועד לא נודע.

מזלו(ואולי אני סתם רפוסה?) שקמתי במצב רוח מספיק סלחני והודעתי לו שאם מתישהו יתפנה לו זמן שישלח הודעה ונראה אם אפשר יהיה להפגש. הייתי סלחנית אבל גם אמרתי לו שזה בהחלט נראה עקום מאוד.

אני מקווה שזו לא הדרך שלו להתחרט ולא לדבר אף פעם. לא כי זה הולך לפגוע בי חלילה אלא כי עצוב לדעת שמסתובבים אנשים בעולם שלא יודעים להתמודד עם סיטואציות כאלו. בכל מקרה לא החלפנו הודעות ואני בוחרת לדבוק באמיתות דבריו(ולמה לא בעצם?). כרגע אני מכניסה אותו למגירה.

מסקנות? לא לשתף אחרים בגברים פוטנציאלים(גם אם הם פוטנציאל לערב נחמד ומצחיק) עד אחרי שהמפגש חולף. אלא אם מדבור בגבר שממש לא בא לי עליו, ואז לשתף.

בסופו של דבר, ברור שאני מתכוונת לזה ברצינות(האומנם?). אבל אני לא מתחברת לאנשים שלא מכבדים זמנים של אחרים. זה בסיסי בעייני. אם אתם מזהים שקבעתם משהו וכנראה זה לא מסתדר לכם, אל תחכו לדקה ה90. זה פשוט נתפס כזילזול. מזל שיש לי תוכנית ב' וג' להיום בערב.

(האמת, פעם אחרונה שבחור ביטל לי פגישה בדקה ה90, יצאתי בספוטניות לבילוי עם חברים במקום. באותו ערב חידשתי קשר עם חבר טוב מהעבר הרחוק. אז לכו תדעו מה יקרה היום בערב...).

ובאופן כללי, אם אתם קובעים פגישה עם בן אדם לעתיד רחוק, לפחות תדברו קצת עד המועד המיוחל. עבר כבר שבוע ומר בחור עדיין זר לי מידי.(סימן הכר מספר 1 לזרותו=עדיין לא נמצא לו שם קוד בבלוג.).

לפינת הלא קשור>>>כי רק קוראים וותיקים, שמכירים אותי מגיל 14 זוכרים את הפינה הזאת.(וכי מה רע לי עם קצת נוסטלגיה?)

1.עשיתי לעצמי מרתון סרטי מארוול. הרגשתי שרמות הגיקיות שלי לא גבוהות מספיק ושחסרים לי יותר מידי חורים בעלילה. בעיקר נמאס לי לשבת בקולנוע וכל שניה לשאול את חברים שלי "מי זה? ולמה זה? ואיך הוא קשר" ועל הדרך להתבאס מהתגובות שלהם. אז השלמתי פערים, ראיתי את כל הסרטים חוץ מהענק הירוק(וכולם גם דואגים לציין בפניי שזה בסדר כי הוא לא משהו). וואלה זה היה נחמד.

2.אני עדיין מחפשת לשחק עם מישהו בפלייסטישן במצב מולטיפלייר כלשהו. שיחקתי עם מר מאהב שבוע שעבר בווצ'דוג? והיינו גרועים. בא לי שוב.

3.קניתי ספר "רומן רוסי" של מאיר שלו. כבר הרבה זמן רציתי לשים עליו יד ולמזלי הוא היה במבצע. התגעגעתי לקרוא ספרים, להתנתק קצת מהמציאות ולנבור לתוך משהו עם קצת עומק.

4.הבלוג הגיע לראשונה בתולדותיו לראש הפוסטים החכמים. אני בת ה14 התרגשה מאוד. אז נכון, אין כמעט פעילות בישראבלוג, ובעיקר מביך כי זה לא היה בין הפוסטים המוצלחים שלי אבל היי, שיא זה שיא!

5.יש איזשהו קטע, שאנשים פונים אלי באופן אישי, בעיקר אחרי פוסטים שמדברים על משגל(סקס) ויחסים. גם בפייסבוק.

6.קורא ותיק מהבלוג פנה אלי השבוע. היה נחמד להחליף כמה מילים עם מישהו חדש שקורא פה תקופה...

7.אני קנאית. אם הייתי חושבת שפוליאמורה זו אופציה היום אני מבינה שאני מאוד רחוקה מזה.

8.ראיתי ביוטיוב שזוג שאני עוקבת אחריו נכנס להריון. משהו בסרטון שלהם עשה לי "פליפ" במחשבות. פעם ראשונה שאני באמת מרגישה בנוח עם המחשבה שום אחד אהיה אמא.

9.יש מלא טריקים מגניבים שאפשר לעשות עם מצלמת פלאפון בלילה, בלי פלאש. אני ומר קסטל נסענו להר הטייסים בלילה. היה נוף יפה(לא ראינו כלום, ענן התיישב על כל האזור). לדעתי זה מקום חמוד לזוגות בלילה, בטח כשאין תאורת ירח וכמובן כשאין עננים, יש שם נראות כוכבים מעולה. חבל שהיה את שניהם.

10.אני ממש משתפרת בבצ'אטה.לפני כשבוע הלכתי מוקדם והוא ישב בכניסה ושאל מדוע אני עוזבת מוקדם את הערב. משעניתי לו תשובה הגיונית(מבחנים.) הוא ענה" טוב, את יודעת לרקוד אז זה בסדר...". השיעור האחרון היה דיי מסובך. כשרקדתי עם המדריך במסיבה, הוא עשה את התרגילים החדשים, תוך כדי הריקוד הוא אומר לי "ידעתי שאת תצליחי אתם!".אולי זה דברים קטנים אבל נחמד לקבל פידבקים חיוביים!

11.בא לי לנסוע לחופשה באילת. אני מתלבטת אם לנסוע עם חברים או עם מר מאהב. שתי האופציות קורצות לי.

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

זוגיות מישהו? עם סקס?

אז.. סקס חסר חשיבות? בעד? נגד? מתנגדים?

אני נגד. כלומר, מה זה נגד? אני בעד! אבל... לא כרגע, פחות בשבילי?

סמסטר קודם או לייתר דיוק בתקופת המבחנים הקודמת, הייתי על הגל. למרות שהיה בפועל רק סקס חסר חשיבות אחד ואת מר מאהב, היו הרבה פלירטוטים ודיבורים מסביב שפחות זרם לי. ומהתקופה ההיא למדתי שזה פחות בשבילי. אני צריכה את החיבור המעבר, ובאופן כללי אני כבר רוצה "להתמסד" (למה בגרשיים?). בא לי זוגיות קבועה, רצינית. מהסוג מביאים הביתה להראות להורים, מאלו שקובעים תוכניות, מהסוג שהיא קודם כל חברות טובה וחזקה ורק אחר כך שאר התוספות. מאלו שאולי אפילו מוציאות טבעת? קצת מיציתי את ההוללות ובא לי משהו רציני אמיתי. בא לי להרגיש נאהבת, בא לי אכפתיות, חום, תשוקה. בא לי את הביחד...

ומה אסור? מותר.

וזה לא אומר שאני חלילה לא עושה בכלל או מתנגדת בכל תוקף. אם אחרים רוצים? שיבושם להם. תהנו, תבלו, תעשו, תדעו, רק תיהיו מוגנים. אבל אני? פחות...

(סביר להניח שאולי עמדתי תיהיה מעט רפויה בעוד שבוע-שבועיים כשתקופת היחום מתחילה ועם זאת המטרה שלי היא לא ללכת עם המפשעה אלא עם מה שאני באמת רוצה).

אז למה אני מעלה את כל זה?

הגבתי, אחרי כמה חודשי שתיקה, על איזה וידוי על סקס ללא זוגיות עם אווירה טובה. בסהכ רציתי לתמוך בבחורה ולהגיד לה שהיא לא לבד, ויש חיה כזאת(אולי אפילו כמה). כמעט כתבתי שאפילו אני התנסתי בזה אבל הרגיש לי קצת מוגזם להכניס את כל העולם למיטה שלי. בסהכ כתבתי שלמיניות יש המון צורות ולא צריך להכנע לתבניות. האם זה מעיד על כוונותיי בהווה? האם זה מקטלג אותי אוטומטית לאיזו קטגוריה?

מסתבר שמישהו חושב שכן.

וכך, ההסטוריה חוזרת על עצמה.(או למי שלא קרא בבלוג עד עכשיו, לפני סמסטר, כשכל קבוצות הווידויים בפייסבוק התחילו לצוץ, הגבתי לא מעט שם. מה שמשך אלי באורח פלא כל מיני זכרים(נונו, גברים רק..אולי חלקם קצת פחות?). מי צריך אפליקציית הכרויות אם אפשר להגיב בפייסבוק?

בחור חביב למדי שלח לי חיש מהר הודעה.

לא הרבה במילים (וחבל), נראה חביב למדיי ואף מלומד. הבהיר כוונות(או לייתר דיוק אני הבהרתי כוונות, והוא הבהיר את הצד שלו).

הוא לא מחפש קשר רציני. אני כן.

הוא אבל זורם? רוצה להיות על תקן..עד שאמצא משהו רציני?

מה שהוא לא יודע, זה שאני לא זקוקה למישהו שיישב לי על התקן הזה. הוא מאוייש על ידי אנשים ששמותיהם שמורים במערכת.(האנשים זה לצורך הרישמיות והדסקרטיות. זו יכולה להיות גם קבוצה ריקה של שמות או קבוצה בגודל אחד. לעולם לא תדעו! או לפחות לא בפוסט הזה).

אז אחרי שעשינו יישור קו, הוא המשיך "להתעקש"(הוא לא בדיוק התעקש ואני לא בדיוק התנגדתי) על להפגש גם אם זה רק בירה, והבטיח שיהיה כיף. ואני, סטודנטית בחופשה שמחפשת קצת תעסוקה, למה שאסרב?

אז למה אני כותבת?

כי אני מפחדת קצת.

אני מפחדת קודם כל כי הוא זר מהאינטרנט. וזה תמיד נראה לי מפחיד להפגש עם זרים באינטרנט, גם אם 2018, וגם אם אני בת 24. זה יכול להיות גם מחבל, אנס או רוצח.(זה יכול להיות פרופיל פקטיבי. למרות שהוא דיי מושקע, והוא עצמו נראה לא רע אבל היי.. אם אני יכולה לבנות פורפיל כזה מושקע, אני בטוחה שכל ילד סיני בן 10 מסוגל).

ואחר כך אני מפחדת אולי קצת לאכזב מרושם ראשוני? בין אם במראה(כי למי יש זמן להעלות תמונות עדכניות אחרי תקופת מבחנים? הרי העלנו כמה קג' עודפים של מחסור בשעות שינה ולחץ) ובין אם באופי? כןכן, עם כל החזות והביטחון אני עדיין קצת חוששת. אולי בעיקר כי הוא כבר אחרי תואר, סוג של מתכנת, ואני עדיין עם הייסורי מצפון שלי לגבי מועדי ב' ואולי נכשל או שניים.

נוסיף גם שאני באמת לא רוצה מישהו על תקן יזיז. לא בא לי. לא צריכה את זה. אני רוצה זוגיות. ומה זה אומר עלי שאני נכנעת לכל בקשה? יש איזה סרט בנות שמישהי שם אמרה dicksend שה כמו quicksend רק עם dick , נאמר בהקשר של מישהי שנופלת מהרגליים אחרי כל בחור. אני לא רוצה להיות כזאת. לא כי אני נגד באידאולוגיה(אם מישהי אחרת בעיניין..לכי על זה), אלא כי זה לא עושה לי טוב במיוחד... אני צריכה יותר רגוע ופשוט. אחד. וזהו.

ומצד שני.. לבחורה יש צרכים! ולמה לא בעצם? אז פעם אחת לזרום? חיים פעם אחת, הנעורים שלי לא יחזרו אלי. מה אכפת לי.

ואם הוא לא ימשך אלי? ואם ממש ירד לו? ואם הוא לא בקטע של בחורה עגלגלה ויש במה לתפוס, עם קימורים וכל התוספות הנלוות? אני תוהה אם אני מספיק חזקה לא לקחת ללב "אני לא נמשך אליך"...

אבל גם..מה? אני אתן לגבר לתת לי להרגיש ככה? מה לא מגיע לי להנות? אני יודעת מה אני רוצה, אני יודעת איך אני רוצה. אני יודעת בערך מה עושים, אני סהכ פתוחה לרעיונות חדשים. אני קלילה(לא פיזית אבל..) ויכולה להיות גם זורמת. יש לי סהכ חוש הומור ואם אני לא לחוצה אני גם אחלה אשת שיחה.

אם אני לא לחוצה. אבל אני יכולה להיות לחוצה. ואז אני אומרת שטויות והרבה ובמקרים קשים גם מגמגמת.

יכול להיות שאני OVERTHINKIG, מניחה שפשוט עבר קצת זמן מאז שמישהו "התחיל" איתי.

נקווה לטוב ולא נתרכז בזה יותר מידי.

מקווה שמר בחור באמת קליל ואחלה, העיד על עצמו כמתכנת אז אולי הוא מכיר איזה מישהו שמחפש סטודנטית? לכו תדעו..

אה ושהוא ישלח הודעות, לשלוח בעצמי? לא בטוחה איך לנהוג. שתיקה רועמת עד שישי נשמע לי קצת מוגזם אבל גם מה אשלח לו? חוששת לצאת מגזימה וקריפית. מקווה קצת שהוא ישלח הודעה בעצמו, אולי אפילו יתקשר?

האם להכנע למוסכמות חברתיות שבחורה צריכה להיות פאסיבית?

אני אלך על גישת העדר. ממילא יש לי עיסוקים אחרים(להשלים סרטי מארוול ולהנות מהחופש.).

נו, מזל שיש לי בלוג לשפוך אליו את עץ המחשבות המשעשע שבניתי בכמה דק'.

לא מבינה איך אנשים מסתובבים בעולם, עמוסים ברגשות ומחשבות כמו פצצה מתקתקת.

אולי אני יוצאת פה בחורה מגזימה שחושבת יותר מידי אבל זה עוזר לי להיות שקולה בעולם האמיתי.

#טוב שישראבלוג לא נסגר. איפה עוד הייתי חופרת בלי בושה?

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

נ.ב.-אני באמת מחפשת קשר רציני. והמפגש יהיה קודם כל באווירה של לבלות... מקווה שהוא לא יהיה הטיפוס שעושה בכוח ומטריד. אופס. אני שוב OVERTHINKING.

כיוונים לא ברורים

פורסם גם בישראבלוג: עין כחולה
אני מנסה לכתוב פעם ראשונה פוסט בבלוגגר הזה או בלוגפוסט או איך שלא תקראו לפלטפורמה הזאת.
הימים האחרונים בישראבלוג החיזרו אותי אחורה לסמסטר הקודם.
אני חושבת שהדבר השני שקרה ב"התדרדרות" של התקופה ההיא, היה האיום על הסגירה. מהרגע שנודע לי שישראבלוע עומד להסגר, ובדיוק דווקא כשחזרתי לכתוב בצורה סדירה יותר, הכל ניהיה גדול יותר.
התחלתי לעבור על הפוסטים, לנבור בעבר. אבל מסתבר שהתרפקות בנוסטלגיה כורוכה בתופעת לוואי לא נעימה כל כך, שדים מהעבר שצצים.
מדהים איך גם אחרי הרבה שנים, לקרוא שורות מפעם העבירו בי את התחושות שהיו לי.
והנה, ישראבלוג נשאר עומד ואיתן למרות הכל, והתקופה ההיא עברה (בערך..). האיום החדש, על אף שהוא נגע לי בנקודה קצת כואבת(כי מסתבר שרבים היו במצב דומה לשלי, שאננים מידי כדי לגבות את התכנים מאז איום הסגירה) זה לא השפיע עלי כל כך. אפילו רציתי קצת להתחיל מחדש, בבית חדש.
השנה הזאת היתה טיפונת קשה עבורי(אולי טיפונת הרבה?). זה מורגש מאוד בממוצע שלי. מה שהכי קשה לי איתו זה שאני מרגישה שיכולות הלמידה שלי נפגעו. אני באמת מרגישה שאני מתנוונת. הזיכרון שלי לא עובד כמו שצריך, אפילו ברמה היומיומית.
הממוצע שלי דיי על הפנים ואני משתדלת לא להתרכז בזה יותר מידי כדי לא ליפול לתוך תהום עמוקה של לחצים ופחדים. יש לי מקדימה עוד שלשוה מועדי ב', שלוש הזדמנויות לשפר את הממוצע, ועם זאת.. אני לא כל כך בטוחה שאני באמת מסוגלת לשבת וללמוד את החומר הזה מחדש, את כולו. אני באמת מרגישה מנותקת וחסרת כוחות. אני חושבת שאם לא ישבו איתי ויחריכו אותי ויבדקו אותי, אני לא אצליח. אני מרגישה שאני צריכה לאמן את המוח שלי ובעיקר את הגוף שלי.
מרגיש לי שזה יהיה סיכון לגשת למועד ב', שאני עלולה להוריד עוד יותר את הממוצע או חלילה להכשל.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט, הייתי בטוחה שאני אגע בדברים החיוביים בחיים, בנקודות האור הקטנות והגדולות, באנשים שעזרו לי לא ליפול לגמרי. אבל כנראה זה יצטרך לחכות.
לנפש יש את הדרכים שלה לנווט, בפעם הבא אנסה להראות את הצדדים הללו.
יש כאן אנשים שאולי ידוע להם אם אפשר להתקבל לאנשהו בעולם התכנות עם ממוצע מעל 70..? או אם ידוע להם מה אפשר לעשות בנוגע לתואר שני?

עד לפעם הבאה,
ביי ביי

מודה-התגעגעתי

אני חושבת שאני אקדיש את השבת שלי להעברת הבלוג לפלטפורמה חדשה ואני פשוט אתחיל בלפרסם כפול.. ברגע שאחליט מה מי מו אני כבר אפרסם כאן את הלינק.

בלעתי זבוב בגודל פיל

זה כאילו שלקחת לי את הדבר הכי יפה בעולם, עשית לו העתק שהוא רק כמעט מושלם, כמו ויטרינה של חנות, והחזרת לי את ההעתק. את המקור זרקת.
ואני פותחת מגירות, והן ריקות מתוכן. אני פותחת את החלון, ומבחוץ הכל בטון. אני שומעת ברקע מנגינה של איקאה, אלו לא החיים האמיתיים ואולי מספיק לשחק עם רגשות של אחרים.
אני לא ילדה ובטח לא בובה. אני אולי משדרת עוצמה אבל מבפנים הכל רך ומפוחד ורק מחכה לדמות חזקה שתקח את השליטה.
אני צריכה קצת הפסקה מלהוביל, מישהו שידע להכיל.
שיגיד לי כמה שאני יפה עם המבט הראשון שלו עלי, שיחבק ויעצור ויביט לי בעיניים.
שלא יפחד מדמעה או שתיים, אחד שיעצור בצד ולא יתן לי לתבוע בתוך ים של רגשות שלא ברור מאיפה בא.
מישהו שאף פעם לא ישים אותי בסיטואציה לא נוחה, שירגיש כשאני מרוחקת ופוחדת.
שיגש, וילטף או יקח לי את היד.
שיצחיק, וינגב דמעה טועה. שילטף וירגיע כשאני עצובה.
שיזכיר לי כשאני שוכחת.
שיתן לי גם לגעת.
שיגשים לי חלומות, גם את הפרועים.
שיקח אותי למקום אמיתי, בלי תפאורה מזוייפת. שגם אם אהיה לבושה בטרנינג זרוק הוא יתן לי תחושה של נסיכה. שיקח אותי מצידי למקום הכי מבודד בתבל, ולא משנה כמה משעמם הוא יהיה, וכמה חסר תוכן, הוא יביט מסביב וימצא את כל הדברים הקסומים בו. את הירח והכוכבים, את השממיות שרצות מסביב, את החום העולה מעומק האדמה אחרי יום חם בלילה קר.


קברט של קרן פלס הוא קצת כמו חלום שמתגשם. היא כותבת מדהים לדעתי. אני מאוד מזדהה עם הרעיון שמאחורי והביצועים היו טובים.

עד לפעם הבאה,
ביי ביי

בשביל מה צריך PMS?!

הבעיה עם PMS, שכשזה הולך, ואני מביטה לאחור, אני מזדעזעת.

עם כל האהבה שעדיין אין לי לבעלי לעתיד (יהיה אשר יהיה), מה עבר עלי? פוסט שלם לדמות? ועוד..ככה??

נו, אולי כשבאמת אתחתן אני אראה את זה לבעלי, ככה ביום מדוכדך או כשיכעס עלי. מאמינה שזה יצחיק אותו מספיק.



עזבו שמצאתי את עצמי בריב מטופש לחלוטין עם מר אורקל. וזה מטופש לחלוטין כי בתכלס, הוא לא ידע שבכלל רבנו. במשך שעות ארוכות בניתי לעצמי בראש דרמה אחת גדולה. רק בערב הבנתי שיצאתי מטומטמת ממש ועשיתי מזבוב פיל. אז עשיתי מה שבן אדם שפוי היה עושה, ושלחתי לו הודעה.

באמת שהצחיק אותי שחשבתי בצורה מצחיקה כזאת.

בואו.

התכתבנו אולי ארבע הודעות? חמש הודעות? באחת מהן לא אהבתי את הטון (!) שבה היא נכתבה (ואיך אפשר לשמוע טונים בהודעה?) אז עניתי ב"טוב".

ואמרתי לעצמי במשך השעות שאחרי, שאיך הוא לא שם לב שהוא לא בסדר, הרי רואים שעניתי בלי מצב רוח.

מזל גדול שבנקודה הזאת היה לי פלאשבק לעבר הלא רחוק, של עצמי, מדברת עם חברות ואומרת להן "תקשיבו, בנים הם טיפשים. הם לא מבינים רמזים. פשוט תגידי לו וזהו".

ואחרי שנרגעתי קצת והבנתי שאני מצפה ממר אורקל הרבה יותר ממה שאני אמורה לצפות מזכר ממוצע, כתבתי לו שנעלבתי מההודעה שהוא שלח.

(ייאמר לזכותי! שמר אורקל הודה בעצמו שחשש שאולי ניסוח ההודעה היה טיפה בעייתי. זה קצת עודד אותי כי זה אומר שלא סתם המצאתי משהו מכלום ובאמת היתה שם בעייתיות קלילה ביותר.).

התבאסתי קצת האמת..

בניתי סיפור שלם, ריב מטורף. רגעים דרמתיים... בזבוז דמעות, באמת.

(סתם לא, אני פשוט צוחקת על עצמי. מתמודדת עם העובדה שיצאתי פארש).

אני גאה בעצמי שאני מסוגלת, בסופו של דבר, לזהות מתי אני ממש מגזימה.

טוב, עד כאן לפינת ההרמה החודשית לעצמי..

מקווה שהמחזור יגיע מהר ויילך מהר. נמאס לי להתרגש מכל דבר קטן.

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

מכתב לבעלי לעתיד שעוד לא פגשתי

**עריכה**

כשהמחזור עובר, ואת מסתכלת על מה שכתבת ותוהה מה חשבת לעצמך.

עמכם הסליחה.

***

 

בעלי,

בעלי לעתיד.. איפה אתה כבר?

מוזר לי לכתוב לך מכתב ואני אפילו לא יודעת מי אתה ומתי ניפגש.

אני יושבת לי בחדר, בוכה כמו ילדה קטנה. ראיתי עכשיו סצנת הצעת נישואים וחשבתי לעצמי על איך אתה תציע לי, או שאני לך?

והתמלאתי בכל כך הרבה רגשות.

חשבתי על הרגע שבו לא רק תבקש שאהיה אשתך, אלא שניהיה משפחה. שאתה רוצה שאני אהיה חלק מהחיים שלך, לתמיד. שאתה לא תעזוב אותי, לא משנה מה. שאני חשובה לך, ושאתה אוהב אותי. שאתה תלחם עלי בכל מחיר, אתה תתמוך בי, תרים אותי, תלך לצידי ואם יהיה לי קשה, תלך גם קצת במקומי.. אתה תעשה לי ילדים, ואתה תתווכח איתי למי יש גנים טובים יותר.

אתה תתרגש איתי אפילו עם כמה דמעות כשנכנס להריון, אתה תרגיע אותי בברית, אתה תקום בלילות  בשביל הילד וכשימאס לך פשוט תביא אותו למיטה..

כשאני אבכה, גם אם אתה ממש ממש כועס עלי, אתה תביט בי ותקח נשימה עמוקה ותאמין לי שאני באמת מצטערת.

אתה תדאג לרכב.

אתה תצחיק אותי בכל הזדמנות. וברגעי משבר אתה תמיד תגיד לי שאתה לא כמו אבא, אתה לא תעזוב אותי, אתה אוהב אותי ללא תנאים ואתה בוחר בי, כל פעם מחדש.

מוזר לי, אולי זה ההורמונים והמחזור אבל בלי לדעת מי אתה, אני מרגישה שאני כל כך אוהבת אותך. אני אוהבת את איך שאתה נותן לי להרגיש, את החיוך שלך, המבט שלך. אני אוהבת את הטוב לב שלך, המשפחתיות, החום. אני אוהבת את הבישולים שלך, את הטעמים שאתה מכניס. אני אוהבת את המגע שלך, את החיבוק המרגיע שלך. אני אוהבת את המילים שלך ואיך שהן מלטפות אותי. אני אוהבת שאתה לא לוקח ברצינות את הפחדים והשטויות שלפעמים יש לי בראש ואתה יודע להחזיר אותי לקו הישר. אני אוהבת שאתה לא מקנא(טוב, אולי טיפה מקנא), ושאתה סומך עלי, עלינו.

אני אוהבת את האהבה שלך לטבע, למדינה. אני אוהבת את האמונות שלך, העקרונות שלך(גם אם אני לא מסכימה איתם לפעמים..). אני אוהבת שאתה הולך עם האמת שלך עד הסוף. שאתה חזק. ואני גם אוהבת שאתה לא מפחד להשבר איתי..

אני אוהבת את החכמה שלך, את החכמת חיים, האינטילגנציה המטורפת שכל פעם מאתגרת אותי. אני אוהבת את הרגעים שאנחנו לומדים משהו חדש יחד או מלמדים אחד את השניה. כשאנחנו רואים משהו שלדעתנו מגניב.

אני אוהבת איך שאתה נותן לי להרגיש אישה.

מעניין אם עוד כמה שנים, אנחנו נשב ונקרא את זה יחד וכמה בכלל צדקתי או טעיתי.

אולי תצחק עלי שעד היום אני כזאת? (חכמה?)

אני תוהה ביני לבין עצמי אם כבר פגשתי אותך . ואם פגשתי, למה אני מחכה?איפה אתה..

אני צריכה אותך בעלי.

אני צריכה מישהו יציב בחיים שלי.

 

 

זה הבלוג שלי, ומותר לי לעשות מה שבא לי..

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

הכתיבה זה כמו תרופת קסם

אני אוהבת לכתוב.

משהו שאי אפשר באמת לקחת ממני.

הכתיבה עוזרת לי לסדר את המחשבות שלי, ולפרוק את מה שיש לי.

אתמול כתבתי. זה היה כמו הר געש של תחושות שעמד להתפרץ החוצה והכתיבה עזרה לי.

כתבתי והוצאתי, מבלי לסנן אפילו לשניה. זה לא יצא יפה, ציורי או ראוי לקריאה אבל זה יצא מבפנים ושיקף בדיוק את מה שהרגשתי באותו הרגע. וזה מדהים, כמו קסם..

התחלתי עם בלאגן בבטן, וסיימתי רגועה. עברו כבר כמה שעות מאז והכל ניהיה הרבה יותר ברור וקל.

מדהים איך כתיבה ללא סינון יכולה להשפיע. זה קצת כמו לחוות ולהרגיש את מה שלא קרה באמת. כמו שחלומות נועדו כדי להתמדד עם פחדים או רצונות שיש לנו בתת מודע.

אני מקווה שהרוגע הזה יחזיק מעמד מספיק זמן, לפחות עד סוף תקופת המבחנים, אחרי זה יהיה לי קל יותר להתמודד.

אחרת, אני באמת אהיה בבעיה...

 

השקר הטוב ביותר הוא האמת

טוב. כשבלוגרים אחרים מסבים את תשומת ליבי שלא עידכנתי הרבה זמן, המצב רע. 

 

מאירועי הפרקים הקודמים-נקמות של שניצלים.

למי שלא שמע ישירות ממני, הפוסט הקודם היה בחלקו מתיחה.

כלומר, באמת יש מישהו שאולי בא לי עליו שבאמת קורא כאן, ובאמת יש הרבה מישוהים שעלולים לחשוב שמדובר בהם.

אבל.

הפוסט הקודם היה חלק קטנטן ממתיחה אחת גדולה.

לפני כמה שבועות שלושה חברים מהלימודים מתחו אותי, ממש בקטנה, שמישהו מהם בקטע של מישהי אחרת. ואני האמנתי. אחרי כמה דק' התוודו והתבאסתי שנפלתי בפח.

כל כך התבאסתי, שנרקמה במוחי תוכנית זדונית ומרושעת למתוח אותם בחזרה(היא לא היתה כל כך זדונית ובטח גם לא כל כך מרושעת).

החלטתי לפברק כמעט רומן עם אחד מחבריי הקרובים בתואר.

לצורך המתיחה, וכדי שתיהיה מספיק אמינה, גייסתי את אותו מאהב מזוייף (לצורך הנוחות, נקרא לו אורקל) וחברה משותפת.

פיברקנו שיחות, צילומי מסך שולחנו את הבחורה החביבה לדבר עם יתר החברים ולשתף אותם בחשדותיה.

התוכנית היתה לגרום לאחרים לחשוב שמשהו נרקם ונבנה.

התוכנית עבדה מעל ומעבר למצופה.

שניים מהם האמינו ממש. ואפילו התחלתי להרגיש ממש רע כי בשלב מסויים הם יצרו איתי קשר, לגשש באפלה לראות אם נכונה השמועה. וכך מצאתי את עצמי באמצע הלילה מזינה אותם במחשבות, תהיות, חששות..

מה שיפה בכל הסיפור, שרוב הזמן אמרתי את האמת ולדעתי זה מה שהפך את הכל לאמיתי כל כך. הטיעונים שלי, המחשבות שלי, הכל מבוסס על דברים שכבר הספקתי לברר בעצמי.

הגראנד פינאלה התקרבה והחלטנו לסיים את המתיחה בריב משעשע ודרמתי.

בהתחלה חשבנו על חשש להריון אבל זה היה נראה לי מוגזם מידי.

ערב לפני סיפרתי לשניים מהם שכמה חודשים לפני זה אורקל ואני התנשקנו וזה לא הלך בניינו, להפתעתי הם האמינו לזה וזה יצר קרקע טובה למה שהיה עתיד לבוא.

באותו יום אחד מהאנשים שמתחנו הלך לשיעור אחר, נקרא לו מעביר הבתים לצורך הנוחות. עם יתר הקבוצה, פעלנו כך: אני יצאתי ראשונה לשרותים, אחריי יצא מר אורקל בתרוץ אחר. לבסוף יצאה החפרפרת(שלא כל כך הזכרתי אבל לצד המותח צרפתי מישהו נוסף כי היינו צריכים מישהו מבפנים). מר חפרפרת יצא אלינו וחזר לקבוצה לספר להם שראה אותנו מתנשקים (יש לציין שמר אורקל ואני השתעשענו מהמחשבה מה היה קורה לו באמת היינו מתנשקים ואיך מר חפרפרת היה מגיב לו היה רואה את זה(והוא הרי יודע שזו מתיחה)). בכל אופן, הוא הודיע להם, ולאחר כמה דק' מר אורקל יצא מהקבוצת ווטסאפ ואני נכנסתי חזרה פנימה בכעסים. ויצאתי מהר שוב(כי החיוך שלי היה קשה להסתרה).

מפה לשם ובקצרה, חזרנו שנינו לכיתה וחשפנו להם שזו היתה מתיחה. הם ביו בהלם, בייחוד ניל שטראוס(זה הכינוי החדש), שאני חייבת לציין היה לי הכי קשה לעבוד עליו כי הוא יצא ממש נסיך אמיתי ואצילי לכל אורך המתיחה ושמר על סודותיי. היה משעשע למדי.

להזכירכם, מר מעביר הבתים לא היה נמצא באותו חדר וכל הידוע לו שמר אורקל יצא מהקבוצה בדרמתיות. החלטנו להמשיך יום נוסף במתיחה כשבעצם רק הוא לא יודע מה קרה.

כולם שיתפו פעולה, פיברקנו ריב גדול.

מבלי להכנס לכל הפרטים הקטנים, ערב לאחר מכן סיפרנו לו את האמת. הוא היה מופתע אבל בעיקר מאוכזב, מאוד.

הוא ממש התבאס שהכל היה מתיחה ובאמת אין כלום בניינו(מה שהיה דיי משעשע לכשעצמו).

הוא היה בהחלט בהלם אבל קצת פחות ממה שציפיתי שיהיה.

בכל מקרה, זה היה משעשע ועכשיו אנחנו "משלמים" את המחיר. אינספור בדיחות והומור על למה כן מר אורקל ואני צריכים להיות זוג.

אני מופתעת ממש בכל מקרה מהחברים. הם היו ממש מקסימים, ובאמת היה להם אכפת... כן, הם צעירים ממני בארבע שנים(חלקם) אבל רוב הזמן אני לא מרגישה את הפער. ולמרות שיש בי צד שקצת מוזר לו לקבל שאני התחברתי לאנשים שצעירים ממנו ועוד לפני צבא, אני מרגישה הרבה יותר בנוח איתם. הופתעתי כמה הם מכירים אותי מכלום זמן. ניל שטראוס כמעט עלה על כך שזו מתיחה כי זה לא אופייני לי לא להיות ישירה בעיניינים הללו. 

הם מקסימים להפליא.

 

אז כן, השקר הטוב ביותר הוא האמת. הרבה יותר קל לשקר בנושאים שאתה מאמין בהם והם אמיתיים.

ומה לגבי האכזבה שנפלה עליהם? האם באמת מר אורקל ואני צריכים לנסות את מזלנו? לדעתי לא. ואת רשימת הנימוקים החלקית מר אורקל כבר שמע בעצמו, ונראה לי שגם הוא יודע את המורכבויות שעולות בזה(או שאולי הוא סתם לא מאמין בעצמו? אבל זו סוגייה שלא קשורה כבר לנושא).

בכל אופן אני בעיקר מקווה שכל הנושא הזה לא יהיה בסטייל נבואה שמגשימה את עצמה או מחשבה יוצרת מציאות.

והבעיה הכי גדולה זה שהסקרנות שלי לפעמים מובילה אותי למקומות שאני מפחדת שאני לא אדע לצאת מהם.

אני משתדלת לסמוך על האינסטינקט שלי לא להגיע למצב שאני אפגע או מישהו אחר.

 

ולגבי שאר הדמויות הגבריות בחיי? לא ברור לי. שני פוסטים אחורה התלבטתי עדיין מה לעשות עם מר קסטל, ואני חושבת שהגעתי לנקודה שעדיף לי לנסות מאשר לחיות עם הספק...

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

(נ.ב.(כןכן, מר שוקולד) אני כבר לא רוקדת כמו מגרפה בבצ'אטה. דיי משתפרת. והילד אמור מתישהו לבוא לרקוד שם. לא שזה משנה יותר מידי אבל הרבה זמן לא רקדתי LA עם מישהו שכיף לרקוד איתו וזה קצת חסר לי..)

(נ.ב.2-יש הרבה "מר" בפוסט הזה. יחד עם הרבה סיפורי צד של גבירות ועלמות שאני קצת חוסכת כמו הפעם ההיא שניסיתי לשדך זוג חברים. אולי בהזדמנות אספר..)

 

נקמות של שניצלים

חודש ללא עדכונים.

יש כמה דברים שמעסיקים אותי. משתדלת לא לתת לרעשים להשפיע..

נכון לכרגע, יש איזה מישהו(כבר יצא לי לכתוב עליו בעבר במרומז) שמעסיק את מחשבותיי לאחרונה.

אני יודעת שהוא קורא כאן לפעמים/חברים משותפים אז אני נאלצת לשמור את זה לעצמי לעת עתה.

(אני חושבת שבזה הרגע פתחתי פה דלת קונספרציות כי כתבתי כאן על הרבה מישוהוים שקוראים כאן שיכולים להתאים להגדרה.)

אני מאוד בעד כנות ופתיחות אבל במקרה הזה, אני קצת חוששת ממה שזה עלול להוביל..

בינתיים עוד שניה תקופת מבחנים.

מקווה שיחלוף לי מהר?

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

נ.ב.(תודה מר שוקולד שהדביק אותי ב"נ.ב" אגב) הכותרת זו בדיחה פרטית. בהזדמנות אפרט. כשלא ארגיש רע עם עצמי שאני כותבת בבלוג במקום נומריות

הדייט הנעלם ודילמות?

אני חושבת שאני לא כל כך בסדר..

לפני שאכנס לפרטים והסברים ל-אני בעתיד, אני צריכה כינוי חדש למר בחור ישן/חדש.

נקרא לו מר קסטל.

בתקופה האחרונה עוד ועוד אנשים מהמין השני נכנסים לרשימת ה"גברים פוטנציאלים לבעל העתידי" או איך שחברותיי אוהבות לקרוא לה "כל ההזויים על ינה". 

בין אם בב'צאטה, בין אם עוד פעם בעולם הפייסבוק, מים הגיעו עד נפש.

בתקופה של חודשיים? שלוש? כמות הגברים שעברו במחשבותיי בין אם מרצון ובין אם לא, כל כך גדולה שזה כבר יותר מידי בשבילי. על ההתעסקות הזאת, רוצה, לא רוצה, כן דייט, לא דייט, מה ללבוש, מה לאמר, מי הוא? מה הוא? זה TOO MUCH.

השיא היה בשבוע שעבר, מישהו שלח לי הודעה בפייסבוק. אתמצת בקצרה, בחור חביב שהפייסבוק הציע לו להוסיף אותי. היתה שיחה חביבה, לא הכי זורמת בעולם אבל חביבה בסהכ. הוא ממוצא רוסי, כמוני ומי שמכיר אותי יודע שזה לא בדיוק כוס התה שלי אבל אני לא פוסלת בסהכ. הוא בהחלט לא חנון כמוני(השתמשתי בשני רפרנסיים גיקיים מכובדים. קריפטונייט(מי לא יודע שזה החולשה של סופרמן?) ו42.) וזה גם בסדר כי אני לא אפסול על חוסר גיקיות. מרבית השיחה הבנתי שזה לא ילך וזה הרבה דברים שלא כל כך זורמים ופחות מתאימים לי.

עד שאמר שהוא אוהב הארי פוטר.

עכשיו.

בואו.

זה אוטומטית נותן לבן אצלי כמה נקודות זכות מכובדות ומקפיץ אותו ל"טוב, שווה לנסות..". זה חזק ממני.

וככה מצאתי את עצמי, מעבירים מספרים וקובעים דייט-למרווות שהרושם שקיבלתי זה שאנחנו לא ניהיה התאמה טובה.

תוך כמה שעות התחילה להעלות בי תחושה שנמאס לי מכל הסיפור של עולם הדייטים.

עוד בחור? וגם לצאת עם מישהו שאני לא מאמינה שזה יסתדר? החשדות שלי רק המשיכו להעלות כי בקושי דיברנו עד יום הדייט, הוא לא התקשר אלי, והכל היה יבשושי. הרגשתי גם לא נעים לבטל וניסתי לבוא הכי אופטימית שאני יכולה.

מה שבטוח, פיתחתי אנטי כללי לדייטים באותה נקודה ולא יכולתי יותר לשמוע עוד מילה בנידון מאנשים אחרים.

קבענו בפאב בראשון(למרות שאני באה ברכב ולמרות שאמרתי שאני לא אוהבת אלכוהול....). 

שתיתי ליפמס, דיברנו על העבודה שלו, טיולים שעשה, סהכ בחור מעניין עם עבודה מעניינת. אין לי תלונות לגביו.. 

היה לי חסר שהוא לא שאל אותי או התעניין בי והרגיש לי שאני מנסה לחפש לנו נושאי שיחה.

בנושאים שכבר דיברנו עליהם לא היה לי כל כך מה להרחיב כי זה לא עיניין אותו במיוחד או שלי לא היה מה לאמר בנידון.

ואז, אחרי שעה וחצי חתכנו..

וזהו.

בדרך חזרה כבר החלטתי עם עצמי שזה לא ילך ואני אגיד לו את זה כשיצור איתי קשר. פשוט לא זרם לנו כל כך הדייט.. זה קורה בסהכ. בשילוב עם האנטי הכללי שלי לגברים שתקף אותי לפתע, הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. 

הבעיה..

הבחור לא יצר קשר.

לא באותו יום, לא למחורת, וגם לא כל השבוע שאחרי..

שזה הגיוני במובן מסויים כי באמת היה דייט לא משהו ומצד שני, זה לא מנומס! מה גם שהוא העיד על עצמו כאולדסקול, ו"גנטלמן" ולדעתי צעד ג'נטלמני יהיה להגיד לצד השני שאתה לא בעיניין.

התלבטתי אם ליצור איתו קשר בעצמי אבל חשבתי שזה יהיה מוזר להגיד "היי שומע, נעלמת. סתם שתדע שאני לא בקטע גם.." מטופש.

מסקנות מכל זה?

שמיציתי. צריכה הפסקה מנטלית מכל "חיי הדייטים" הללו וכל הגברים שצצים להם פתאום. וזה לא שיש המווון, זה פשוט לתקופה כל כך קצרה, ביחס אלי, זה הרבה.

 

חריגה אחת, מר קסטל.

התלבטתי אם לצאת איתו, זו התלבטות שנמצאת שם כבר כמה שנים.

הסיבות שאני נגד זה בעיות התאמה מינית, ושאני מפחדת שאני לא אהיה מאושרת. שאנחנו לא מתאימים.

הוא שונה מאוד מכל הבני זוג שהיו לי..

מחלקם בקטע טוב, מחלקם פחות..

אני מרגישה שזה לא יילך ואני לא רוצה להתפשר בתחומים שלדעתי קריטיים.

אני ילדותית לפעמים, ורגישה. ואני צריכה מישהו עם ים סבלנות ורגישות להתמודד עם זה. שמישהו יתן לי את התחושה שאני לא לבד, לא בודדה. שאני נאהבת. מישהו שאוהב לתת, אוהב לאהוב.. ואני לא חושבת שהוא הטיפוס הזה.

אני ממש מפחדת שאם אתן לזה סיכוי אני עלולה ליפול באהבה למרות שלא יהיה לי טוב ברגעים החשובים..

אני גם מפחדת שאני לא אעשה אותו מאושר ושלא יהיה לו טוב איתי. זה עובד לשני הכיוונים.

לאור שתי הסיבות האלו, פסלתי את זה כאופציה. מעדיפה לשמור איתו על קשר חברי קרוב. בסופו של דבר הוא מאוד חשוב לי ואני לא רוצה לקלקל את זה גם..

אז למה להעלות את הנושא בכלל?

במשך תקופה ארוכה הוא טען שהוא השתנה, שהוא חושב שהוא מסוגל לספק לי את מה שאני צריכה, ושאם אתן לו צ'אנס הוא יוכיח לי את זה. אני לא האמנתי.

ביום ההולדת שלי חלה תפנית בעלילה ולראשונה מאז אי פעם ראיתי בו צד אחר. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו באור הזה וככל שעבר הזמן קיבלתי הצצות קטנות נוספות לצדדים שאני אפילו לא הצלחתי לדמיין.

פתאום כמה דברים שחשבתי, התערערו.

כרגע אני בדילמה האם באמת זה המצב, האם באמת יש בו צדדים שאני לא מכירה והוא ה-אחד?

אני עדיין סקפטית לגבי המאושרת.

אחד הפחדים שלי שאני אצטרך תמיכה שלו, תמיכה רגשית.. את החיבוק החם, המילים המרגיעות, ניגוב דמעות, וזה לא יקרה.. אני מפחדת שאם נריב הוא יעלם לי, ואני אהיה לבד בתוך מערבולת מחשבות.

הפחד הגדול ביותר שלי זה הבדידות ורוב הזמן, הדרך לעודד אותי זה לתת לי להרגיש שאני לא לבד.

אני צריכה מישהו שידע לשים את כל המטענים השליליים בצד ברגע האמת, מישהו שלא יהיה עוין כלפיי אם אני אעשה טעות, מישהו שיגלה אמפתיה כלפיי אם אני בוכה(גם אם זה בגלל משהו שאני אשמה בו ואני בוכה בגלל שאני מרגישה אשמה). 

ואני בכיינית.. ואני רגישה..

ואני יודעת שזה מה שאני זקוקה בבן זוג. מישהו שיהיה חזק מספיק להכיל את זה..

אני אפילו לא מסוגלת לדבר איתו על זה כי אני מתחילה לבכות כל פעם שאני רק חושבת על הנושא הזה. כל מיני זכרונות עבר כואבים צפים ואני מתחילה לבכות אוטומטית, אפילו בהודעות או בטלפון. אז אני עוצרת את השיחה ומעבירה נושא מהר רק לא לבכות... הרגעים האלו בעבר הכאיבו לי, ואני מפחדת שאם אני אכנס לזה שוב, זה יחזור על עצמו.

לפעמים נדמה לי שאני לא בסדר, שאני מצפה ליותר מידי או דורשת יותר מידי ואולי אם הייתי יותר "קשוחה" זה היה עובד..

אבל אני לא קשוחה...

כרגע בעיקר אני מרגישה ממש לא מנומס. כי אני חושבת שלהגיד למישהו שאני לא אהיה מאושרת איתו זה דבר ממש מעליב ולא יפה. אבל יוצא שאני לא מצליחה להסביר את הכוונות שלי בלי להתחיל לבכות.. אני מצטערת.

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

 

לחיות ברגע היסטורי

או-מיי-גאד.

אני לא זוכרת מתי היתה הפעם הראשונה שהתחלתי לצפות באדיקות אחרי ארוויזיונים, אני חושבת שזה היה בערך אחרי הזכייה של שירי מימון. כל כך אהבתי את השיר וכל כך התלהבתי מהאנרגיות שהיו במדינה שהתחלתי לעקוב. שנה אחרי שנה. אז הייתי בכיתה ה'.

כל שנה, לא משנה אם היה שיר טוב ממש או גרוע ממש, הייתי מחכה בצמתח מטורף בתקווה לנצח.

היו לי אפילו פייבוריטים ממדינות אחרות שהרבה שירים שלהם עדיין נמצאים בפלייליסט שלי בפלאפון.

כל שנה אחרי האכזבה לשמוע ש"אנחנו בחיים א נזכה, כי הכל פוליטיקה ואנטישמיות" היה מאוד לא נעים. בערך כמו לשמוע שגלעד שליט בחיים לא יחזור, בטח לא חי, בטח לא שפוי(הא.). 

והשנה היה לנו שיר.

הוא לא השיר האהוב עלי בכל הזמנים, לקח לי כמה השמעות ממש לאהוב אותו ואני אישית חושבת שהיו שירים יותר טובים בתחרות השנה(מולדובה3>) ועדיין, עם כל זה. קיוויתי, התפללתי וכל שאר תחושות האמונה, שנזכה. יש בזה מקור גאווה שהשיר הפך לוויראלי בעולם, שאנשים עושים סרטוני "תגובה" אליו ביוטיוב, שהוא מדובר. וואלה כן, בייחוד אחרי כל קמפיין METOO. השיר הזה יצא בטיימינג נכון ועשו עליו עבודה טובה של יחסי ציבור. וזו גאווה לאומית מבחינתי.

אמש, ציפתי מהדקה הראשונה של המשדר.ואז

כשהגיע השיר שלנו, הייתי במתח מטורף. הנשימה נעצרת.

פחדתי כל כך מטעויות, תקלות, אנשים שמתפרצים לבמה. הזמן עצר.

והנה, הכל עבר חלק. ולא רק שעבר חלק, לדעתי מכל ההופעות שהיו לנטע, זו היתה המוצלחת מבינהן.

בכללי אני חושבת שנטע היא זמדרת מדהימה. בהתחלה לא "עפתי עליה" לא הבנתי על מה כולם מדברים כשאומרים שהיא מוכרשרת. בשישי היתה תוכנית עליה והראו שם את כל הופות של המתחרות וגם הופעות נוספות שלה בחיים הפרטיים, ושמעו. היא יודעת לשיר.

ברגע שהשיר עבר, הקלה ראשונית, מפה זה בידיי המצביעים.

 

כל הזמן הזה הייתי בווטסאפ במקביל, מדבר עם מר איטליה והחברים מהתואר(אם אתם קוראים פה-הייי!:) ) היה משעשע להעביר את ערב עם שלל של הודעות ומתח. עדכונים של מה שקורה על הבמה ודיונים על אנטישמיות ושטויות.

ואז הגיע שלב הנקודות.

בשופטים התחלנו ברגל ימין, עם דוז פואה. אני חושבת ששנים לא ראיתי שקיבלנו 12 נקודות. זה כל כך כיף להגיד את זה" דוז פואה פור יזראל!". 

אישית שמחתי לראות את לוסי מגישה את הנקודות של ישראל, בטח הרבה לא יודעים מי זו, ערבייה ישראלית שמגישת חדשות. וואלה היא גברת רצינית. אני תופסת ממנה ממש-ממליצה לראות כתבה שעשו עליה ביוטיוב. בחורה ששוברת סטיגמות מיושנות על ערבים ובכללי נציגה ישראלית ראויה.

מתסכל-שלא פנו אלינו בערב טוב ירושלים. שיאכלו את הכובע. 

היה בהחלט מתח מטורף.

היה מאוד צמוד בשלב הנקודות של השופטים.

מדינות שלא חשבתי שיגיעו לראש הטבלה, התברגו למעלה בהפתעה מטורפת.

הגענו בשופטים למקום שלישי.

קצת מתסכל אבל עוד לא אבוד, כבר היו ארוויזיונים שאנשים זכו ממקום שבע אפילו.אז התקווה עוד באוויר!

והלחץ הכי מטורף היה לקוות שלא יגידו את השם של ישראל.

ועולים, ועולים, עווד מדינה ועוד מדינה. פתאום המדינות שהובילו בהתחלה מגיעו לתחתית..

והלחץ גובר.

בווטסאפ אנחנו בטירוף.

נשארו קפריסין ואנחנו.

הכל תלוי מי קיבלה יותר קולות.

מתח מטורף.

וכל זה כשאני יושבת בחושך בסלון, הטלוויזיה בשקט כי אמא החליטה ללכת לישון(איך אפשר??).

קפריסין מקום שני.

מה שאומר....

זכינו.

הדבר הראשון עשיתי, היה לקפוץ בסלון. בצורה הכי מילולית שיש.

מצאתי את עצמי, בחורה בת 24, רצינית, בוגרת, קופצת בסלון כמו ילדה קטנה באמצע הלילה.

כל כך קינאתי בתל אביבים שיצאו לרחובות לחגוג במזרקה. הלוואי ויכולתי לחוות את האושר הישראלי ביופיו.

למרות שאמא ביקשה של אאעיר אותה, צעקתי לה שזכינו(היא לא האמינה שנזכה..)

הפייסבוק מפוצץ פוסטים, אפילו אני העלאתי.

לא יכולתי להתנתק מהטלוויוזיה.

זה היה חלום שמתגשם.

יש משהו בגאווה לאומית, בתחושת הביחד, באחדות של העם ברגעים האלו. זה תענוג גדול לתהתאחד סוף סוף באירוע משמח ולא בימי אבל..

שמאל, ימין..הכל זניח.

הבאנו גאווה למדינה.

אולי לא השיר הכי טוב בעולם, אבל ניצחנו. וזה שווה את כל הBDS ושאר האנטישמיים שיאכלו את הכובע בשנה הבאה.

אני מאמינה שהרבה מדינות יחליטו להחרים את התחרות ולא לבוא בגלל זה.

בעיה שלהם.

מתסכלים אותי הממורמרים במדינה, אלו שתמיד ימצאו מה לאמר. לא חיביים לאהוב את השיר כדי לפרגן על הזכייה. קצת אחדות לאומית לא תזיק..

 

אני החלטתי שאני נוסעת שנה הבאה לירושלים לארוויזיון לא משנה מה. החלום שלי זה לראות את ההופעה!

קבעתי עם מר איטליה אתמול בערב, שאם הכל ילך חלק, נוסעים לארוויזון. בדקתי כמה זה יעלה בערך, חשבתי אפילו איך נתמודד עם הפקקים!

נשאר רק לחכות שיהיו כרטיסים ולקנות.

מצידי אני אסע לבד.

 

כיף להיות חלק במשהו שירשם בדפי ההסטוריה..