עשיתי בינג' מחודש לסדרה "יש לה את זה". יש שם סצנה, ששר הביטחון תוקף מינית את הדמות הראשית, מנשק אותה בכוח כנגד רצונה. היה משהו בפרק הזה שהכאיב לי והפחיד אותי.
בחיים שלי לא חוויתי תקיפה, אף פעם. אף אחד לא הכריח אותי בכוח לעשות משהו כנגד רצוני.
אבל הפרק הזה, החזיר אותי לאיזו שאלה שנתקלתי בה בפייסבוק. השאלה היתה, האם אי פעם הסכמנו לעשות משהו למרות שלא רצינו, מכל סיבה שהיא.
ובאיזשהו מקום, עמוק עמוק בפנים, אני יודעת שעשיתי את זה. שהסכמתי במודעות מלאה למשהו שלא כל כך רציתי לעשות. הרי, לכולנו זה גם קורה, לא? לפעמים אנחנו עושים דברים בלי חשק, לפעמים עם האוכל בא התאבון. למשל אם מישהו ללא מצב רוח, וחברים שלו מכריחים אותו לצאת החוצה להתאוורר? מה... זה רע? לא. זה טוב.
אז היו מקרים שגם אני עשיתי משהו שלא רציתי לעשות כל כך אבל הסכמתי בכל זאת. אבל התאבון לא ממש בא עם האוכל. והארוחה לא באה לי כל כך בטוב למרות שהסכמתי בסופו של דבר. וזה לא שהפעילו עלי מניפולציות מטורפות, זו אני שהרגישה לא נעים להגיד "לא" ולהתעקש. כי..מה.. כרגע אני לא רוצה אבל יכול להיות שאחר כך אני כן. וזה בסהכ כיף, לא?
ואני.. לי יש תאבון בריא. אני הרבה פעמים אשמח לארוחה טובה. אבל... לא תמיד. לפעמים אני פשוט לא רעבה, אני שבעה. ולפעמים הרגשתי שמנסים לדחוף לי אוכל בכוח. ואני שונאת את הניסיונות שכנוע. ואני לא אוהבת שלא רואים שאני פשוט לא רעבה הפעם. ושגם תוך כדי הארוחה, אני אוכלת בלי חשק. ואני מנסה לחייך בין ביס לביס, אבל זה חיוך מאולץ. ואיך הטבח לא שם לב שזה מאולץ?
מה כל הטבחים מספרים לעצמם?
אני יודעת לאמר, שבכל מערכות היחסים שלי, זה קרה. בכולן. ואני כועסת על עצמי שלא הצלחתי להיות ברורה יותר ומנגד גם כועסת על עצמי שאני מפילה את כל האחריות עלי. אני לא יודעת אם כל האחריות היא עלי. לא נעשה שום עוול, הכל היה בהסכמה ואני יודעת שבכל רגע יכולתי להגיד באופן הכי ישיק ותקיף לא, וגם לקום מהשולחן או להרחיק את הצלחת. אבל אני לא הרגשתי בנוח לפעמים. ואני רציתי שיהיה לי תאבון. אני הסתכלתי על המנה וידעתי שהיא טעימה, ולמרות שלא הייתי רעבה, הייתי מוכנה לנסות לאכול. אבל זה לא היה זה. אני מרגישה שאני מרצת אנשים. וגם שבגלל שיש עלי רושם כבעלת תאבון בריא, אז אני כנראה אסכים לאכול כל פעם שיציעו. אבל אני לא. אני אומנם אוהבת ארוחה טובה, אבל זה לא אומר שאני רעבה 24/7. להפך... אני לא כזה רעבה רוב הזמן. מה אני אעשה.
אבל אף אחד לא הכריח אותי, אז למה לא התעקשתי?
פחדתי. ואני ניסיתי להיות מנומסת ולהגיד שאני לא רעבה אמרו לי "נו רק ביס קטן" או "אל תדאגי, אני אבשל ואעשה את הכלים ואערוך את השולחן, את רק תשבי תאכלי" או "נו תנסי, את תראי שאת אוהבת" "אבל עבדתי קשה, חבל לזרוק לפח" "רק בשבילך בישלתי". וזה קצת מניפולציות בשקל, משפט ועוד משפט עד שבסוף התרצתי. לא רציתי לעשות מזה סצנה, הסכמתי לטעום. ולא רציתי לפגוע בצד השני שעמל קשה. סהכ לא הייתי רעבה... מה כבר קרה? אבל הרגשתי שהם יקחו את זה ממש קשה, שהם יפגעו.
אז אכלתי. ולא תמיד היה לי תאבון ואכלתי בכל זאת.
מעניין אם מישהו מהם יודע שאכלתי אפילו שלא רציתי לאכול. זה גם קצת מילכוד 22, אם אני אספר להם בדיעבד, הם יכעסו על עצמם ועלי. כי אף טבח לא רוצה לעשות דבר כזה. אם הלקוח משקר שהאוכל טעים, זה יותר גרוע מלא לאכול בכלל. אף אחד לא רוצה לדחוף בכוח כפית לפה. ואף אחד לא רוצה לפגוע בי.
הבעיה היא תכלס בי, שאני פחדנית כזאת שלא ברורה מספיק ונותנת למניפולציות בשקל לגרום לי להסכים גם כשלא בא לי.
ומה כבר ביקשתי? טבח שיבשל כשאני רעבה? או כזה שלא יכריח אותי לאכול כשאני לא? ואם אסכים לנסות בכל זאת (כי באמת לפעמים עם האוכל בא התאבון), שידע לזהות מתי אני דוחפת בכוח ומזייפת חיוך?
ועמוק עמוק בפנים אני יודעת, שבגלל זה נפרדנו כך.
אני בטוחה שאני לא היחידה וזה קורה לכולם. לפעמים אנשים עייפים ואין כוח, וזה נחמד להם באותו רגע אבל זה לא וואו. הם לא עושים את זה עם חשק גדול, הם עושים כדי לסמן וי ולהנות בקטנה על הדרך. כי לפעמים יש ימים כאלו. ולפעמים הסימון וי הזה מתגלה פתאום כדבר המדהים ביותר שקיים ולפעמים הוא מה זה לא מתאים באותו רגע.
עכשיו רק השאלה, למה יש דברים שאני עושה מנימוס ובלי חשק והם נמחקים כמעט ישר מהזיכרון מרוב שהם זניחים, ודווקא זה נשאר שם איפשהו עמוק עמוק עמוק בפנים?
ואיך אפשר להביע חוסר חשק בצורה מנומסת אבל תקיפה ומשכנעת, שלא תגרור אי נעימויות אבל גם תביא תוצאות?
עד פעם הבאה,
ביי ביי
