התחלות חדשות

בלוג המשך לעין הכחולה
מה-1.1 ובהנחה שישראבלוג יסגר סופית באמת, זו תיהיה הפלטפורמה שאעבור אליה.
עד הפעם הבאה,
ביי ביי

התחלות חדשות

בלוג המשך לעין הכחולה
מה-1.1 ובהנחה שישראבלוג יסגר סופית באמת, זו תיהיה הפלטפורמה שאעבור אליה.
עד הפעם הבאה,
ביי ביי

פוסט ראשון

הפוסט הזה הוא הראשון שלך. יש ללחוץ על הקישור 'עריכה' כדי לשנות או למחוק אותו או להתחיל פוסט חדש. אפשר לנצל את הפוסט הזה כדי להסביר לקוראים מדוע פתחת את הבלוג ומה בכוונתך לעשות אתו. אם דרושה לך עזרה, תוכל לפנות לאנשים החביבים בפורומים לתמיכה.

משהו קטן בי מת

*עריכה לעצמי*

תזכורת-כשאת מחליטה לפרסם בפייסבוק את הבלוג שלך, תזכרי שזה אומר שכולם יראו את השטויות שכתבת בימים האחרונים

*עריכה2*

לי זה קצת מרגיש כאילו אני עומדת על במה והמון אנשים נכנסים פתאום לאולם להקשיב לי. מה שגורם לי לתהות אם לנצל את המעמד ולהעביר אולי כמה מסרים חכמים לעולם הגדול ולתת קצת השראה?

אני בהתקף נוסטלגיה, עוברת על פוסטים ישנים, כאלו מלפני עשר שנים, שכל מילה שניה היתה בשגיאות כתיב.

אני יודעת שיש הרבה אנשים שמסתכלים על ה"אני" בעבר שלהם ומתחבאים מבושה.

אני יכולה גם להבין למה. אני מסתכלת על עצמי בעבר ואני רואה כמה מושפעת הייתי מהסביבה שלי.

אבל אני גם רואה את התהליך שעברתי מכיתה ז' ועד עצם היום הזה..

מילדה שאמרה שהיא אוהבת שחור/כחול והעיקר לא ורוד, שונאת מזרחית ושומעת רוק(אעלק רוק, גרין דיי בלחץ), כזאת ששונאת את בית ספר70% מהזמן(שקר וכזב. חנונית בנשמה מאז ומעולם), ושכל סוף משפט נגמר אצלה בסמיילי. וואלה? התבגרתי..

טוב, אני אמשיך כבר בפוסט מסודר. כי בזמן שהעולם הגדול בעצב, לי יש באגים בשרת(שיעורי בית..מי היה מאמין.)





____

לא הייתי מוכנה לקבל את הידיעה הזאת.

זה כל כך עצוב.

נפל לי האסימון שאני כותבת כבר כמעט 11 שנים(לא ברציפות).

והנה, עד סוף החודש המקום הזה שהיה מפלט בשבילי נסגר.

אני אמשיך לכתוב, עוד לא החלטתי איפה.

ואני אצטרך למצוא פתרון יעיל לשימוש בגיבוי שלי.

אני נראה לי אלך לפי הזרם, לאן שתלך רוב הקהילה אני גם אלך.

זה עצוב לי.

הבלוג שלי שומר בתוכו כל כך הרבה זכרונות, שהמחשבה שהכל הולך להמחק ואני אהיה תלויה בקובץ WORD במחשב,מעציבה אותי מאוד.



חודש.

אני מקווה שמישהו ירים את הכפפה ויחליט שהוא רוצה לקנות את ישרא ולהציל אותו.

נס חנוכה?

נ.ב.

אני הולכת לכתוב פוסט סיכום בימים הקרובים, על הדברים הגדולים באמת, על האהבות, האכזבות, החוויות, מספרים וסטטיסטיקות ועוד דברים שאני רוצה לזכור בעתיד.

משהו קטן בי מת

*עריכה לעצמי*

תזכורת-כשאת מחליטה לפרסם בפייסבוק את הבלוג שלך, תזכרי שזה אומר שכולם יראו את השטויות שכתבת בימים האחרונים

*עריכה2*

לי זה קצת מרגיש כאילו אני עומדת על במה והמון אנשים נכנסים פתאום לאולם להקשיב לי. מה שגורם לי לתהות אם לנצל את המעמד ולהעביר אולי כמה מסרים חכמים לעולם הגדול ולתת קצת השראה?

אני בהתקף נוסטלגיה, עוברת על פוסטים ישנים, כאלו מלפני עשר שנים, שכל מילה שניה היתה בשגיאות כתיב.

אני יודעת שיש הרבה אנשים שמסתכלים על ה"אני" בעבר שלהם ומתחבאים מבושה.

אני יכולה גם להבין למה. אני מסתכלת על עצמי בעבר ואני רואה כמה מושפעת הייתי מהסביבה שלי.

אבל אני גם רואה את התהליך שעברתי מכיתה ז' ועד עצם היום הזה..

מילדה שאמרה שהיא אוהבת שחור/כחול והעיקר לא ורוד, שונאת מזרחית ושומעת רוק(אעלק רוק, גרין דיי בלחץ), כזאת ששונאת את בית ספר70% מהזמן(שקר וכזב. חנונית בנשמה מאז ומעולם), ושכל סוף משפט נגמר אצלה בסמיילי. וואלה? התבגרתי..

טוב, אני אמשיך כבר בפוסט מסודר. כי בזמן שהעולם הגדול בעצב, לי יש באגים בשרת(שיעורי בית..מי היה מאמין.)





____

לא הייתי מוכנה לקבל את הידיעה הזאת.

זה כל כך עצוב.

נפל לי האסימון שאני כותבת כבר כמעט 11 שנים(לא ברציפות).

והנה, עד סוף החודש המקום הזה שהיה מפלט בשבילי נסגר.

אני אמשיך לכתוב, עוד לא החלטתי איפה.

ואני אצטרך למצוא פתרון יעיל לשימוש בגיבוי שלי.

אני נראה לי אלך לפי הזרם, לאן שתלך רוב הקהילה אני גם אלך.

זה עצוב לי.

הבלוג שלי שומר בתוכו כל כך הרבה זכרונות, שהמחשבה שהכל הולך להמחק ואני אהיה תלויה בקובץ WORD במחשב,מעציבה אותי מאוד.



חודש.

אני מקווה שמישהו ירים את הכפפה ויחליט שהוא רוצה לקנות את ישרא ולהציל אותו.

נס חנוכה?

נ.ב.

אני הולכת לכתוב פוסט סיכום בימים הקרובים, על הדברים הגדולים באמת, על האהבות, האכזבות, החוויות, מספרים וסטטיסטיקות ועוד דברים שאני רוצה לזכור בעתיד.

דילמות

קונפליקט בין מה שנכון לעשות.

מה הדבר הנכון לעשות? מה שנכון וראוי אוניברסלית או מה שנכון למי שמבקש שנכון?

אם מישהו היה מבקש להתרחק מכם, הייתם אומרים לו שלום?

זו שאלה גדולה מאוד שעוד לא הצלחתי לענות עליה..

אני אמורה לאמר שלום ממי שרוצה להיות "כמה שיותר רחוק" ממני?

מישהו שלכאורה נפגע ממני עד כדי כך ולא רוצה שום קשר אלי?

בדרך כלל הייתי אומרת כן כי דרך ארץ.. סהכ לאמר שלום, הנהון ראש קל וכל המשתמשע מכך..

אך הנחישות במרחק ממני כל כך גדולה שלא ברור לי מה עלי לעשות.

ומנגד, מה הכוונה במרחק? מדוע שליחת הודעה תמוהה אינה נחשבת למרחק? ואם תקשורת בדרכים עקיפות היא מרחק מספק אז גם הנהון זה מרחק מספק?

אני לא יודעת איך לפעול מול מי שבעצמו אמר לי בעבר שלא לאמר שלום למישהו שמכירים זה מעט ילדותי, ואני שהסכמתי איתו מצאתי את עצמי חולפת על פניו מהחשש ליצור קונפליקט נוסף בעקבות ה"כמה שיותר רחוק ממך". 

זה כל כך לא ברור וכל כך מבלבל..

וזה לא שיש לי דחף לאמר שלום. אני חושבת שבמובן מסויים אני עדיין מפחדת ואולי הפחד שמניע אותי מלהמנע מכל עימות איתו.

המעשה הנכון הוא דרך ארץ ולאמר שלום. אבל אם רק אני בדעת הדרך ארץ, האם עדין עלי לשמור עליה? או שאולי גם זה יחשב בעיניו ל"לא מכבדת בקשות"?

ולמה זה עדיין אכפת?

כי ככה זה..

אילו רק ידעתי מה הוא רוצה..או אילו רק כבר לא היה לי אכפת מה הוא רוצה

סטטיסטיקה ואילולא

סטטיסיטיקה בשקל

ססטטיסטית, אם אני רבה עם מישהו, זה יהיה בזמן הPMS.

תמיד.

זה כל כך וודאי, שלפעמים כשאני רבה עם מישהו, אני יודעת שהמחזור שלי מתקרב.

זה כל כך וודאי, שעם אנשים רגישים, אני נמנעת מלדבר בזמן הזה.

זה כל כך וודאי, שמי שמכיר אותי לוקח דברים בערבון מוגבל.

אני כל כך רגישה בתקופה הזאת, שכל דבר נראה בעייני נורא ואיום.

והנה, הנה זה הגיע..באופן לא מפתיע בעליל אחרי מאורעות שבוע שעבר.

האם זה משנה? לא.

כי אם נפל עץ ביער, ולא פגע באף בעל חיים או יצור חי, העץ לא נפל?

ביצי פסחא

אני חושבת שהקסם באומנות הכתיבה זה להצליח לכתוב משפט אחד, שיכול להראות מאוד טריוויאלי לכולם אבל רק אדם אחד יבין את המשמעות האמתית מאחוריו.

הרבה פעמים שואלים אותי איך אני מסוגלת לכתוב על החיים האישיים שלי בבלוג, לחשוף את עצמי?

אבל בעצם, כשמתחילים לקרוא אין בו באמת הרבה עומק בעייני המתבונן מהצד. אולי כמה תובנות חיים קטנות פה ושם.

אני לא באמת חושפת את הדברים הגדולים, הסודות הקטנים לעייני כולם.

אני מרמזת עליהם בין השורות, בנקודות קטנוטנות שאולי רק חדי העין יוכלו לתהות לגבי משמעותן הכפולה.

המטרה שלהם זה להזכיר לי מה באמת קרה. יצא לי לעבור על חלק מהפוסטים וכמות המידע הלא כתוב עולה בשפע.

ויש אפילו את אלו שאני כותבת להם.

אלו שרק הם יודעים שזה מיועד להם. אבל רק הם.

אני לא מדברת על הפוסטים האנונימיים למינהם שיצא לי לכתוב בגוף שני..

אני מדברת על הרמיזות הקטנות שבאמת רק בן אחד אחד או קבוצה קטנה ידעו בדיוק על מה מדובר.

בפוסט הקודם יש לי רמז כזה, שאני מניחה או לפחות רוצה לקוות שמי שמכיר אותי יודע איפה הרמז הזה מסתתר.. אבל האם הם ידעו מה עומד מאחורי הרמז הזה?

את זה רק אני והצד השני נדע.. 

אומנות הכתיבה.

אתם יודעים מה שמתי לב?

לא משנה כמה בן אדם חסר כישרון בכתיבה, כמה הוא לא יודע להתבטא במילים, ברגע שהוא ינסה לכתוב למישהו אחר משהו (מכתב, שיר, סיפור, סמס) המישהו האחר הזה יאהב את מה שהוא כתב. פשוט כי בתחום הזה, התחושה שמישהו השקיע את המאמץ למעננו מאוד נעימה. מישהו שפונה אלינו אישית. אולי זה לא ביאליק או טולסטוי אבל תיהיה לזה משמעות.

למה אני כותבת את זה?

אחייך לעצמי כי רק אני יודעת:)

 

 

דמעות מבוזבזות

אז כתבתי..

כתבתי ושפכתי וכתבתי הכל.

על החיים, עליך, על חברות וצדק והוקל לי קצת..

הגעתי לנקודה שאין לי כבר מה לאמר. הקלדתי את כל מה שיש לי להגיד. זה סחט ממני כל כך הרבה אנרגיה רגשית להוציא את זה שאין בי אפילו צורך להעביר את זה הלאה.

אני לא מרוצה ממה שכתבתי. זה יצא מעורבל ומבולגן. המון מחשבות, כיוונים, הרבה רעש. אבל בתוך כל הרעש הזה מצאתי את עצמי מתנצלת על שני דברים..

האחד, שלא נתתי חשיבות מספיק גבוהה לבקשה שלך.

והשניה, שהייתי צריכה לנהל את השיחה הזאת פנים מול פנים ולא בהודעות.

אני עצובה ועדיין כואב לי. אני באמת ניסיתי אינספור פעמים להבליג. לקבל את זה שכשאתה נסער זה טוטאלי לגמרי לא משנה מה הסיבה לכך. אני פשוט לא יכולה להמשיך ככה..  אני חושבת שלקחתי את זה קשה כי אני מרגישה שזה לא הגיע לי. שהטעות שעשיתי לא שווה את ה"עונש" הזה. אני גם חושבת שאני פחדנית.. שאני לא עומדת על שלי, שהייתי צריכה כבר מזמן להגיד לך שאתה לא מתנהג אלי יפה ברגעים כאלו. 

וויתרתי המון על עצמי ועל ה"צדק" כדי לשמור על מים שקטים. וויתרתי על מילים לא מכוונות, על דמעות מיותרות, על מחשבות שליליות, על חוסר אכפתיות, חוסר אמפתיות. וויתרתי. למה? כי קיבלתי אותך כזה.. ידעתי או לפחות קיוויתי שבמקור אין לך כוונות רעות ולא התכוונת, אתה פשוט טועה לפעמים פשוט כי לא ידעת כנראה.. וויתרתי על ה"סליחה" וה"מצטער" כי הבנתי שאתה כנראה לא רואה. ואיך תראה..? בתוך ים של הודעות, כמה באמת אתה מכיר אותי? כל כך הרבה פעמים קיוויתי שתשאל אותי משהו על החיים שלי מחוץ למסגרת. שתתן לי עצה , מילה טובה או משהו.. אני צריכה לעמוד עם שלט גדול ולהגיד שרע לי כדי שתתייחס.

אילו רק ידעת כמה עמוקים הפחדים שלי, כמה חזקים הדחפים שלי, אני מאמינה שדבירם היו נראים אחרת.. אבל אני בחרתי לא לשתף. הרגשתי שזה לא מתאים רוב הזמן ושלא תצליח להתמודד איתי. ואולי עדיף היה ככה.. קשה לסובבים אותי להתמודד עם הדברים  שאני חווה, בעיקר כי לי גם קשה להסביר ולשתף. 

 

אני משתדלת לעשות מעל ומעבר למען חברים שלי ואפילו אנשים אקראיים ברחוב. אני אהיה מוכנה להזיז הרים וגבעות אם צריך. אני אשמור להם על החפצים שהם נטשו, אני אנקה את שמם בציבור, אני אייעץ להם ככל הניתן ואקשיב להם כמה שרק אוכל, אתן להם תשובות כנות ואמיתיות גם אם הן אינן מה שהם רצו לשמוע, אשמור על סודותיהם, אני אהיה מוכנה לוותר מעצמי-על שעות שינה, כסף, זמן אם יצטכרו. אני אעשה את המקסימום שביכולתי.. ואם אני אראה שאני עושה נזק? אני אתרחק.. אני אתרחק ואתנתק. וזה יהיה לי כואב אבל אני אדע שזה הדבר הנכון לעשות כדי שיהיה להם טוב..

אבל גם אני טועה.

לפעמים אני מפספסת או שוחכת. לפעמים אני לא רואה את מה שהם רואים, לא מצליחה להראות להם את מה שעיני רואות או לא מצליחה להעביר להם את המסר שלי כמו שצריך. לפעמים אין לי איך לעזור.. 

וכן, אני מודה. טעיתי..

לא מבינה בזמרים. אני רק יודעת שיש כמה שמות ומה בולט במקרה הטוב ופה זה נגמר. ומסתבר שהם שלושתם מז'אנרים שונים. חלקם טובים יותר וחלקם פחות. וטעיתי בנוגע לזמרים הללו.

וכן, שחכתי. לא כי לא אכפת לי..זה פשוט נשכח מזכרוני. וזה הרגיש לי כל כך טרוויאלי מה שעשיתי.. וזה לא שלא תכננתי לעשות את מה שרצית. אני כן, רק אחרי זה.. לא ידעתי שה"אחרי זה" יהיה בהפרש של כמה שעות. לא רציתי לעצבן אף אחד. ואני מצטערת. אני מניחה שלא הבנתי בפעם הראשונה כמה זה משמעותי לך, אבל אתמול הבנתי.

ואני יודעת שעשיתי עוד טעויות. והמון. ולצערי אני גם אמשיך לעשות כי אני פשוט לא מושלמת..

ועם זאת, זה לא הגיע לי. אחרי הכל, לא הגיע לי להחשף לכל המחשבות הללו. לא הגיע לי להשפט בחומרה כל כך על המעשה שעשיתי. לא הגיע לי להרגיש כל כך רע עם עצמי. לא הגיע לי להחנק מדמעות כשאני מוקפת אנשים ולעשות את כל המאמצים האפשריים שלא יראו את זה. לא יכול להיות שאני האדם הזה שתיארת. ואם אני כן?

אם אני כן כזאת?

בא לי להעלם. בא לי להתרחק מכולם. זה אומר שאני האדם שאני עצמי כל כך שונאת. זה אומר שאני אנוכית, אגוצנטרית ומרוכזת בעצמי. זה אולי..אולי זה יסביר אפילו למה הרבה אחרים התרחקו ממני? 

 

במובן מסויים אני מרגישה שחזרתי לימי החטיבה והתיכון. מרגיש לי שזה אופי הריב. לא תיארתי לעצמי שבבגרותי אני אנהל שיחות כאלו.

רק על דבר אחד אני לא מצטערת, על האמת שלי.

אני לא מצטערת שאני עומדת לצד האמונות שלי והמילים שלי בעקשות. שאני לא אוותר בקלות. אני גאה בזה שאני לא מקבלת את התשובה "ככה" כלגיטימית. גאה בזה ש"את לא צריכה לדעת" לא מונע ממני לרצות לדעת. ואם טעיתי? אתקן ואשנה ואחליף כדי שמה שנכון יהיה. 

ולפעמים אני באמת טועה, אך צריך להראות לי שאני טועה, להסביר, לתקן לפרש. ולפעמים? צריך לתת לי לדבר שאני אסביר ואבהיר.. כי אולי? אולי אתם לא הבנתם אותי? ואולי אני זו שלא הבנתי אתכם.. זה לא שאני רוצה "להיות צודקת" זה פשוט שאני לא אשנה את האמונות שלי בהנף יד רק על סמך מילה נגדית.. 

אם תריבו איתי על נכונות דבריי או דברכם, ותגידו לי שאני "אוהבת להיות צודקת" ו"לא מוכנה להודות בטעות" אני כנראה אוותר ואשחרר את החבל. אני אתן לכם לנצח. אין זה אומר שאשנה את דעותיי במקום אם בכלל. זה רק אומר שאני מרגישה שאין לנו לאן להתקדם ואני אתן לזמן להראות את הדרך.. ומקסימום? אז טעיתי..לטעות זה לא בושה. תלמדו להודות בזה..

(הידעת לא קשור, רוב האנשים שוויתרתי על ה"צדקנות"(כפי הם קוראים לה) , טעו.. ובפעמים שאני טעיתי-גם אם התוודתי לטעות אחרי כמה חודשים-דאגתי לעדכן אותם).

 

אני לא יודעת אם אני רוצה להיות בקשר עם מישהו שבכל הזדמנות שופך עלי הרים של מחשבות קשות נגדי. אני לא חושבת שיש לי את האנרגיה והכוח להתמודד עם זה בנקודת זמן הנוכחית. אני צריכה להתרכז בלימודים שלי ובעתיד שלי..

 

יש לי מאהב

יש
לי מאהב וקוראים לו אלברט. אלברט זה שם מאוד קלישאתי בעייני למאהב. אני מדמיינת
גבר אירופאי, ספק איטלקי ספק ספרדי, מטוקטק היטב, ג'נטלן עם קול נמוך ומבט מפשיט.
והמאהב שלי לא כל כך רחוק מזה..

להרבה
אנשים אחרים אלברט מזכיר להם איזה אשכנזי מבוגר כזה, סבא טוב. וביחס אלי, אלברט
הוא באמת קצת..מבוגר?

כשהוא
סיפר לי בן כמה הוא(ואני לא אחשוף למען צנעת הפרט), הופתעתי. גם הוא הופתע מהגיל
שלי.

היה(ועדיין) בניינו פער דיי גדול(אפשר להרגע, אנחנו עומדים בחוק השבע!). פער שילדונת כמותי
לא תיארה שבכלל תצליח לגשר עם מישהו בגילו.

אבל
איכשהו הדברים הסתדרו מעצמם.

אז
כן, יש לי מאהב. למה מאהב? אולי זה קצת בגללי. המאהב שלי בהתחלה היה מוכן אולי
אפילו לנסות לתחזק איתי קשר זוגי. למען האמת בהתחלה הוא כבר רצה לוותר עלי כי
הייתי "קשה להשגה" כשרק הכרנו. אני מודה, באמת הייתי "קשה
להשגה". אני לא חיפשתי זוגיות באותה תקופה(רגע לפני שנה א' באקדמיה). היה לי
ברור שאם אזרום עם מישהו זה לא יהיה רציני וגם קצת התבאסתי שאין משהו רציני.
לפעמים מעבר לסיפוק המיני צריך את החום והמגע. מישהו לספר ולשתף, מישהו שיגיד לי
שיהיה בסדר וכמה אני מדהימה..

וככה
המאהב שלי נכנס לתמונה.

הוא
הקסים אותי מהרגע הראשון שהכרנו. באותה מסיבה.. אני רציתי לרקוד איתו אבל מאוד
התפדחתי כי אני לא רקדנית כזו מוכשרת, רציתי לראות לאן זה ימשיך.. התרגשתי כמו
ילדה קטנה כשהוא ניגש אלי. אבל מכורח הנסיבות הבנתי שזה לא מתאים ובחרתי להתרחק.
וכשאני אומרת כורח הנסיבות אני מתכוונת שחבריי לא הרגישו עם זה בנוח(סיפור לפעם
אחרת). ולא רציתי להתרחק מהחברים שלי אז ניסיתי להתרחק מהבחור שזה הרגע מנסה לרקוד
איתי ולהיות איתם. הופתעתי מאוד שבחור אקראי שבחיים לא ראיתי לפני קלט מיד מה מפריע
לי וניסה להתחבר לחבריי. אני זוכרת שהמחשבה על זה חלפה בראשי..

בהמשך הימים זה היה קצת כמו חתול ועכבר, ברחתי ממנו. זה כבר היה משחק משעשע אבל
הייתי מאוד סקרנית לגלות מי זה.. הרגשתי מאוד טוב ונעים שהוא התעניין בי. היה לי
כיף להרגיש טיפטיפה מחוזרת..

באותו
ערב, שהייתי בטוחה שהוא יהיה מלא באכזבה, מצאתי את עצמי יושבת יחד איתו עד שלוש
לפנות בוקר. דיברנו על כל כך הרבה דברים וצחקנו והתנשקנו..

הוא היה מדהים באותו ערב. ג'נטלמן של ממש.. ידע לאמר את המילים הנכונות, לגעת
במקומות הנכונים. כיבד אותי.. היה ממש לפי הספר(אבל לא במובן המרובע). באמת
שנהנתי..

למען ההסר ספק הבהרתי לו מה אני מחפשת, ומה בעצם אני לא מחפשת..

כל הלילה (ולא היה הרבה לילה כי נאלצנו לקום מוקדם לטיסה) חשבתי עליו. על הנשיקות
שלנו, על ההחלטה שלי לחוסר זוגיות, על הפער בגיל ועוד אלף מחשבות..

והכה
בי "פלאשבק" משיחה עם חברותיי.. שלהן תיארתי איך אני רוצה להיות בקשר לא
מחייב עם מישהו. כזה שיתן לי את המיניות והחום והרגשות ויחד עם זאת אני לא אהיה
מחוייבת ואוכל להתעסק בלימודים שלי ובדברים חשובים אחרים. ותהיתי לעצמי, האם הוא
יסכים..?

הימרתי
כאן ובענק.. ואני כל כך שמחה שהימרתי.

בהתחלה שלחתי לו הודעה, ניסיתי להמשיך לדבר איתו גם אחרי שחזרנו וקצת דאגתי שעברו
השעות והוא היה קצת "יבש" בשיחות (בהמשך אני מגלה שזה רק ממשהו שנפל
עליו בהפתעה, לא מילולית.). אני זוכרת שבאותו ערב נפגשתי עם חברים וסיפרתי על
החוויות שלי ועל ההרפתקה הקטנה שלי. חשבתי שזה יסתיים כנראה בזה ולא נורא
בסה"כ, חוויתי חוויה קסומה ואני אסתפק בה.

ואז
בחזור הוא שלח לי הודעה, ומשם זה כבר היסטוריה..

אז
יש לי מאהב וקוראים לו אלברט. אלברט הוא באמת גבר אמיתי. מהאלו שבחורות חולמות
להכיר. הוא אחראי ומסור למשפחה ולחברים שלו. הוא אוהב ילדים וחולם על משפחה. הוא
איש של מילה..

יש
לו תוכניות וכיוון כללי לעתיד שלו, יש לו התנהלות כלכלית נכונה אפילו! יש לו לב
זהב והוא יעשה הרבה דברים למען אנשים שחשובים לו.. יסע עד סוף המדינה וחזרה למענם
אם צריך. הוא יתן אם הוא יכול, והוא יציע אם יכול. הוא יודע איך להתנהל עם אנשים
ויודע איך להתאים את עצמו לסיטואציה. הוא מדבר בגובה העיניים ויודע מתי מישהו
מרגיש בנוח או לא בנוח וזה גם היתרון שלו. יש לו המון קסם אישי, המון
"צ'ארם". האמת לא ברור לי איך הוא רווק עדיין ומישהי לא תפסה אותו כבר
לחתונה..

הוא יודע לגעת בנקודות הנכונות, הוא יודע איך לתת לי להרגיש כמו מלכה שאני במרכז
העולם ואף אחד אחר לא מעניין כשאני איתו.

אני
אוהבת שהוא לוקח לי את הפלאפון, יחד עם שלו, ושם אותם בצד כשאנחנו נפגשים. כשהוא
איתי, הוא רק איתי ולא מתעסק בשום דבר אחר. אני אוהבת שהוא מכבד את ההורים שלו
ואני אוהבת את היחס לאמא שלו(כןכן, היחס של הבן לאמא אומר המון דברים על הבחור).

אני אוהבת שהוא זורק לי מחמאות קטנות שבאמת עובדות עלי ולא רק בשביל לאמר את זה.
אני אוהבת שהוא מסתכל לי בעיניים מחייך ואומר לי שאני מדהימה.

הוא עושה את כל זה ולרגע אחד לא חשבתי שהוא "פתטי" או משהו בסגנון. אחת
הבעיות שיש בארץ ובעולם שבחורות מחפשות את הבחור הרע, כי הרבה פעמים הבחור הטוב,
זה שבאמת חמוד והכל, הוא קצת..לפלף? אחד שלא יתן לך להרגיש מוגנת תמיד..הוא חמוד
והכל אבל הוא לא כמו הבחור ה"רע".

ולמאהב
שלי יש את זה.. הוא גבר ג'נטלמן.

הוא
מצחיק ושנון. יש לו אחלה של חוש הומור והוא יודע לספר סיפורים נהדר.. אם לא היה לו
פחד במה, לדעתי הוא היה צריך ללכת לעסוק בהרצאות לאנשים.

הוא
רומנטיקן קטן אפילו.. אחד הדברים שזכורים לי לטובה זו החופשה שלקחנו יחד בצפון.
אני הלכתי להתקלח מיד אחריו, והסתכלתי במראה וראיתי שהוא השאיר לי הודעה קטנה
באדים. זה היה כל כך מקסים..

הוא
יודע איך להעביר את היד שלו עלי, איך לנשק בצורה שתיהיה גם עדינה וגם עסיסית בו
זמנית. הוא לא מפחד לנסות ולהתנסות. הוא מצליח להוביל אותי.. הוא פתוח וכנה ביחד
איתי. פתאום לראשונה מזה אי פעם, יש לי מישהו שהוא קצת יותר מוכן ופתוח ממני בחדר
המיטות.

השנה
שלי באקדמיה היתה הרבה בזכותו..

הסבלנות
שלו כלפיי, העדינות שלו, התאווה המינית שלו, הבגרות שלו, טוב הלב, המחשבות
והתפיסות.. אני מודה לו באמת. לא בגלל הסיפוק המיני (שהיה מעולה אם שאלתם..)אלא
דווקא הסיפוק הרגשי.

המאהב
שלי חוגג יום הולדת. הוא קצת מבואס מזה כי הוא הגיע לגיל שבו כל תוספת למספר זה
כבר ניהיה מתסכל. ואני יכולה להבין את זה.. אבל הוא ילד וישאר תמיד ילד עמוק עמוק
בלב. וזה מה שהופך אותו לכזה מיוחד.. שעל אף שהוא מאוד בוגר ורציני, יש לו נפש
צעירה..בהרבה מובנים הוא מזכיר לי את סבא שלי שגם הוא כזה, גם בגיל 80 הוא ילד..

אני
יודעת שאתה קורא את זה, ובטח תהית לעצמך מה הייתי כותבת לו היינו מגיעים לנקודה
שהיינו נאלצים להפריד כוחות. וכל מה שכתבתי עד עכשיו, הייתי כותבת גם. ומה שיבוא
בהמשך, גם זה היה נכנס. אולי קשה לך להבין אבל זה היה סוג של מכתב סיכום תודה
ואיחולים לשנים הבאות.

אני
זוכרת שאמרת לי שאתה לעולם לא תפגע בי.. ומאוד היה לי קשה להאמין לזה בהתחלה. זו
אימרה מאוד כבדה והבטחה שאני לא חושבת שאפשר לעמוד בה. אבל הנה, אנחנו כמעט שנה
אחרי זה ועד כה עמדת במילה שלך.. (אולי חוץ מאיזו ארוחת המבורגר שעשית בלעדיי עם
גברת המבורגר ביום האהבה כשאני ישבתי בבית ואכלתי קורנפלקס לא טעים. ) אני לא
יכולה למצוא סיבה מובהקת שבאמת לא תפגע בי בכלל אבל אני כן יודעת שאתה מלא טוב
וכווונות טובות ואתה לא תעשה דבר כזה בכוונה, ולזה אני מאמינה בלב שלם.

אני
מאחלת לך כמה דברים מאוד חשובים להמשך הדרך

1.בריאות.
כן. זה חשוב. אני לא צריכה להסביר לך גם למה. אני מקווה שתדאג היטב ללב הטמא
שלך(ןכן, הוא טמא..נגע בו חזיר). אבל מעבר לזה אני מאמינה שנפש בריאה בגוף בריא.

ומפה
יגיעו הסעיפים החשובים באמת

2.תישן
היטב תמיד. שלא משנה כמה שעות תישן בלילה, אתה תקום יקיצה טבעית ובתחושה מעולה
ותיהיה ערני.

3.שתצליח
לקנות בית משלך, בלי משכנתא! או לפחות עם משכנתא סופר דופר קטנה שתוך כלום זמן
תסיים.

4.שתגלה
איך להכין בובות וודו ואז תוכל לחבור לאמא שלי ולדקור אחרים.

5.שתמצא
את הכיוון הכי טוב בשבילך ללכת בדרכו כמה שיותר מהר.

6.שרוב
הפעמים, תמיד תשים את הז'יטון במקום הנכון

7.שתנצח
בקלפים

8.שברוב
המשחקים, רוב מוחלט, שתלך אליהם, הקבוצה שאתה אוהב תנצח.

9.שאתה
וסיוון תיהיו ביחסים מעולים כל הזמן ותדאג לה ותפנק אותה.

10.שבזכות
המגילות שאני כותבת לך, תחזור לקרוא ספרים טובים.

11.שכל
פעם שתיהיה רעב ממש לאוכל טעים, תוך שעה גג האוכל יהיה מולך.

12.שהבשר
שתאכל יהיה במידת עשייה האהובה עליך.

13.שתיהיה
פוטוגני. תתחיל להתחבר למצלמות..אתה כבר לא צעיר ואי אפשר שהילדים שלך יפחדו
להסתכל בתמונות..

14.שאם
תחליט לארגן יציאה/טיול, תמיד יהיה מי שיזרום איתך!

15.ששמוליק
תמיד יהיה לצידך ולא יאכזב! וכל פעם שתקרא לו הוא יבוא!

16.שתחווה
אינספור רגעים עוצרי נשימה. כאלו שאתה פשוט נפעם ונדהם ונהנה מהרגע. (לא כאלו שאין
לך אוויר.).

גיל
זה רק מספר, אתה צעיר בנפש..

באמת
שפרייארית מי שלא תלך איתך..

לימדת
אותי הרבה על עצמי ועל החיים. היית שם כשהייתי צריכה אותך..

ואולי
זה ישמע לך כמו מילים באוויר אבל אם תצטרך ממני משהו, אני אהיה שם ואעשה את המיטב
לעזור לך(למרות שלא נראה לי שאי פעם נגיע לזה).

למי
שתהה וגם לעצמי בעתיד, הוא המאהב שלי כי המערכת היחסים הרצינית שלי כרגע זה הלימודים שלי.. ואני צריכה מישהו "מהצד"

 

 

יש לי מבחן מחר.

איכשהו תמיד הדברים הגדולים קורים בזמנים שהכי לא נוח שהם יתרחשו..

אז במקום ללמוד למבחן אני מוצאת את עצמי מזילה לי כמה דמעות וכותבת. אני יודעת שאם לא אכתוב אז אני לא אתרכז בללמוד למבחן. כל השבוע הזה אני לא מצליחה להתרכז.

יש כל כך הרבה דברים על הפרק שאני פשוט חייבת להוציא אותם מהמערכת שלי כדי להמשיך הלאה.

אני פשוט לא יכולה להתמודד עם הכל..

כבר כתבתי על זה שחשבון הבנק שלי מתרוקן ואין לי עבודה ואני לא מצליחה למצוא עבודה.

אני לא מצליחה להתרכז בלשבת וללמוד כמו שצריך, אני לא מבינה את החומר..

יותר מידי אנשים מסביבי נשענים עלי וכובד הנושאים מכביד עלי לאט לאט. זה כבד לי. אני מפחדת כל כך שאני אעשה טעות אחת קטנה ואהרוס להם משהו.. אני הולכת לישון עם החשש שפגעתי במישהו, שלא הייתי שם בשביל מישהו, שאני לא מספחק טובה. אני מקווה שאני אצליח להציל אותם.

אני צריכה לשדר עסקים כרגיל אבל זה קשה. זה כבד לי.

 

כל השנה הזאת אני קצת לבד במובן מסויים. התחלתי את השנה הזאת בלי חברים כל כך.. היה לי קשה קצת להתחבר לאנשים. העדפתי להשאר במקום הנוח בעולם שלי.. ואז הבנתי שאם אני תקועה בעולם שלי, זה לא עוזר לי במיוחד.

הרגשתי קצת לבד שאין לי עם מי לעשות שיעורי בית, אין לי עם מי להתייעץ, לפרוק, לדבר..

אין לי עם מי לשבת כל כך בהפסקות, אין מי שישמור לי מקום, אין מי שיעביר איתי בדיחה או שתיים..

וזה היה לי עצוב.. 

אני אדם מאוד חברותי ובדכ אני תמיד מוקפת בחברים ופתאום אני לבד.. החברים מהבית רחוקים מידי, המאהב לא תמיד נמצא שם ואף אחד לא כל כך מבין מה אני עוברת ויכול לעזור לי בצורה כזו או אחרת.

והסתדרתי..אבל לבד.

לא טוב היות האדם לבדו..

ואז אתה צצת יום אחד.

יצא לי במהלך הסופש הזה לחשוב הרבה איך בעצם העיניינים התגלגלו ככה..

ההחלטה לשתף אותך במניע הראשוני שלי לקשר שלנו היתה חשובה לי. זה יש לי על המצפון כי זה מאוד לא אני לעשות משהו כזה. זה הכביד עלי.

רציתי אבל לאמר לך איך בעצם הכל התחיל ומה קרה באמת מנקודת המבט שלי.

הכל התחיל בכמה הודעות תמימות לחלוטין. ניסית לעזור לי בתרגיל, לא הצלחת.. ולי עבר בראש שמישהו פה מתנשא עלי שהוא מצליח ואני לא. לא אהבתי את זה כל כך אבל זה מה שהרגשתי..

מנגד, המשכת לדבר איתי.. יותר ויותר נפתחת ויותר ויותר שלחת הודעות. ועל אף שזה לא בא לי בטוב, לראשונה מזה הרבה זמן יש מישהו בתואר שמדבר איתי לא רק על לימודים ובאמת מתעניין בי.

אני לא מחפשת זוגיות כידוע לך אבל אני לא פוסלת את האופציה אף פעם. וכמו כל גבר ממוצע שאני פוגשת, אני בודקת את השטח.. זה נעשה באופן אוטומטי כבר.. מכירים, בודקים מה הוא אוהב מה לא, אולי בוא בכלל יתאים לאחת מחברותיי.. כי תמיד יש סיכוי שאולי הרגע הכרתי את בעלי לעתיד. 

אז דיברנו, וזרמתי..

ואז סיפרת לי שאתה יוצא עם מישהי וזה ניהיה רציני, ולא אהבתי את זה. ככל שיותר ויותר דיברנו ואני יותר זרמתי, לא אהבתי שככה אתה נותן לי לזרום איתך בשיחה בזמן שאתה יוצא עם מישהי אחרת וגם לא אהבתי שאתה מתנשא. 

אז כן, החלטתי להמשיך "להתחיל"(לא יודעת כמה באמת אפשר לקרוא לזה להתחיל כי תכלס לא באמת עשיתי משהו..אם הייתי רוצה, הייתי הרי עושה MOVE יותר ברור) בכוונה. כי זה עיצבן אותי ולא נראה לי יפה בכלל וגםאולי במקום מסויים המשכתי לבדוק האם אתה "ראוי להיות בעלי לעתיד"(בהגזמה כמובן אבל נראה לי הבנת את הכוונה בזה).

בלי קשר, עזרת לי בשיעורים..לייתר דיוק הבאת לי את התשובות, וזה עזר לי..המון. זה הוריד ממני דאגה רצינית.. בפועל לא באמת העתקתי מילה במילה או משהו..לא יודעת כמה שמת לב לזה שאני פותרת את התרגילים פשוט יחד עם התשובות..

בכל מקרה, המשמכנו לדבר, תוכנית ה"להתחיל" היתה בעייתית. מצד אחד זה לא אני לעשות דבר כזה, מצד שני הרגשתי שאתה לא בסדר, מצד שלישי יכול להיות שאתה בעלי לעתיד אז אולי זה דווקא טוב. 

כל הסיפור הזה לדעתי נמשך משהו כמו..שבוע? שבועיים? ככל שדיבנרו יותר ככה התחברנו יותר.. כבר לא כל כך היה לי אכפת מהדברים האחרים. סוףסוף יש לי ידיד..וזה לא משהו שאני רוצה לוותר עליו..

ואז הבאת לי לקרוא את מה שכתבת. והפסקתי עם הכל בבת אחת. עשיתי עם עצמי חושבים והתאספתי על עצמי. עד אותו רגע, היית בשבילי הבחור המעצבן, שמתחיל עם בחורות(כןכן הגזמתי) ופתאום אני מגלה שיש בך צד עמוק. שאתה הרבה יותר מזה..

לקחתי החלטה והפסקתי לעשות "דווקא".

יש לציין שוב, שה"דווקא" הזה לא באמת..מטורף ואם תעבור על השיחות, לא באמת עשיתי משהו .. אתה התחלת איתי שיחות כל פעם, אני סהכ זרמתי בשיחה.. מעולם לא אמרתי משהו שהוא מובהק לא תקין.. 

אני לא יודעת איך המחשבה על ה"לעשות דווקא" נכנסה לי לראש.. יש לי כמה תאוריות 

1.שאולי זה לא היה באמת "דווקא" אלא בכוונה. שזה פשוט מה שרציתי.. שבאמת רציתי להתחיל איתך ולהתחבר אליך..

2.משום מה התקבע לי רושם שאתה "דושבאג" ואם אתה עושה את זה לבחורות, אז אתה תיהיה מסוגל לספוג את זה..

3.זה לא היה דווקא. זה היה ממקום שסוף סוף יש לי חברים.

זה נמשך שבועיים..אולי שלושה. שבהם כל מה שעשיתי היה סהכ לענות לך להודעות..

מעולם לא שיקרתי לך במשהו שכתבתי, אני כנה ב100% . אני יודעת איך לנסח דברים, כן.. אני יודעת איך "לפלרטט" כשצריך ולשדר דברים במילים.. 

אני יודעת. אבל אני לא משקרת כשאני עושה את זה..

מצחיק אותי שאני בכלל מצטדקת פה.. כי בדיעבד לא עשיתי משהו לא בסדר פרט להשתעשעות עם המחשבה של ה"דווקא" ולשתף את רינה ומילה.. 

רינה היתה נגד כי היא יודעת שאני מסוגת לגרום למישהו לרצות אותי. לדעתי היא קצת מגזימה..

אבל אני הבנתי שאתה לא בחור תמים, אתה לא ילד.. כבר ראית עולם, אתה מבין עיניין..

בכל יום יש מלא גברים שעושים את זה.. מתחילים עם בחורות מכוונות כאלו ואחרות, ולפעמים הם נופלים על בחורה מדהימה שוואלה היא הרבה מעבר למה שהם ציפו והם משנים גישה.. 

אני לא יכולה לאמר שאני מתחרטת על מה שעשיתי כי בפועל לא עשיתי משהו רע לך או לי..

אתה התחלת לדבר איתי כל פעם מחדש, את רוב השיחות שלנו אתה יזמת ואני סהכ זרמתי בשיחה.

בסופו של דבר, עד היום אני יכולה לאמר שוואלה זכיתי..

אני שמחה שהדברים התגלגלו ככה..שהתחברנו. השכחת לי את הצרות שמסביב בסיפוריך, הסברת לי את השיעורים.. אני לא כל כך הצלחתי לעשות משהו עבורך.. אף פעם לא הצלחתי לפתור לפניך את התרגילים כדי להסביר לך. ורציתי.האמן לי שרציתי.. נתת לי הרבה יותר ממה שאתה חושב.. 

ואני.. מה כבר אני מועילה לך בעצם? מקשיבה לך..? יש לך מספיק אנשים בחיים שיקשיבו..

היה לי מאוד נעים להרגיש שאכפת לך ממני.. גם אם זה קצת.. נתת לי להרגיש שאני לא עוד אחת, אני לא רוח רפאים בתואר הזה. עזרת לי, ואני מעריכה את זה המון המון המון.

אני לא מתחרטת שסיפרתי לך, אולי אני מתחרטת על איך שסיפרתי, לדעתי הייתי צריכה לספר את זה קצת אחרת כי הדברים לא נוסחו כראוי ואין שם מספיק דיוקים..

אבל היה לי חשוב לספר. 

אני נוטה להאמין שאני לא בן אדם רע.. 

סהכ רציתי ידיד.. בשום שלב לא היתה לי מטרה לפגוע בך או באמת לנצל אותך. אני לא צריכה את זה או זקוקה לזה.

אתה כבר קצת יותר מסתם ידיד..

אתה מספיק חשוב לי שיהיה לי אכפת מהדעה שלך, מספיק חשוב לי שאבכה כי התעצבנת עלי שלא הבנתי, הרגשתי שאיכזבתי אותך ואת עצמי.. מספיק חשוב לי שאחכה לעדכון ממך לגבי דברים או לסתם הודעת "שבת שלום יאנצ".

אני כבר התחלתי לצפות להודעות שלך..

אתה תגיע רחוק איש..

סחף

אני שוחה לכיוון החוף, והים לוקח אותי אחורה.

אני שוחה, עוצרת לקחת קצת אוויר, מרימה את הראש.. מספיקה לקחת אולי נשימה שתיים ושוב הים מטביע אותי למטה.

אני שוחה בכל הכוח, כי אני יודעת שאסור לעצור, אסור להכנע. אם אני אהסס אני אסחף ולא אגיע לחוף..

אין לי אוויר מספיק, אין לי ברירה..

הים הזה מתיש אותי, לא נותן לי לחשוב בבהירות. הוא חזק ועוצמתי ואני קטונתי..

אני צריכה שמישהו יעזור לי, שמישהו ישלח לי גלגל הצלה, שאיזה מציל חתיך ישחה למשות אותי מהמים, צריכה סירה, צריכה חבל, צריכה אוויר. 

אני לא מספיקה להרגע ולהתאפס על עצמי ומגיע עוד גל ועוד גל וזה מרגיש שרגעי הנשימה הקצרים שלי לא יספיקו לי. 

 

 

אז אין לי ביטחון עצמי, ו?

הייתי רוצה להיות הבחורה המגניבה הזאת ששמה פס. יש לה ביטחון עצמי, לא אכפת לה מה אומרים או חושבים עליה, היא עושה מה שבא לה. לא אכפת לה אם היא יוצאת טוב או לא טוב, זה לא מזיז לה.. היא קולית כזאת וזורמת.. 

אבל וואלה אני לא. וזה בסדר.. 

אז כן, אכפת לי ממה שיחשבו עלי, וכן, אין לי ביטחון עצמי גבוה.. לפעמים הוא גם ממש נמוך שבא לי להתחבא מעצמי אפילו. 

אני לא כזאת.. הייתי רוצה אבל אני לא..  וזה לגמרי בסדר.. אף אחד לא מושלם. 

אז מה אם לפעמים גם לי אכפת מה יגידו עלי ואז מה אם לפעמים, בעיקר בתקופה הזאת בחודש,אני מרגישה מכוערת. אז מה? כולנו בני אדם עם מצבי רוח.. אז אכפת לי.. 

אני חושבת שעוצמה אמיתית זה להרגיש ככה ולהתגבר על זה. זה שאני עושה דברים למרות שאכפת לי מה יגידו ואולי אפילו בגלל..  זה שלמרות שאני מרגישה הכי מכוערת ושמחה שיש, אני יוצאת מהבית, מחייכת ושמה את זה בצד כי.. אז מה? 

העצומה האמתית היא להרגיש ככה, ולהתגבר על זה ברגע האמת.. לא לתת לפחדים שלי לעצור אותי. להפוך את החששות שלי לתמרורי אזהרה כדי שאעצור לחשוב רגע ואז אמשיך.. 

אני אנושית עם חולשות וגם אני חוטאת בחוסר ביטחון.. אבל כל עוד אני לא נותנת לו להשתלט עלי, זה לא בעיה לדעתי.. 

לפעמים בא לי פשוט לפרוק תסכול ולשמוע מילה טובה.. כל אדם חטא פעם אחת לפחות ב לעשות קצת.. ריגשי? אפילו שלא במכוון, כדי להרגיש טוב עם עצמו קצת.. 

אז אני אנושית עם פגמים.. 

יש לי יתרונות אחרים, אני שאפתנית וחברותית וחכמה.. אני סה"כ בד"כ בן אדם טוב.. 

אז לפעמים נופל לי הביטחון, ו?

הייתי רוצה להיות הבחורה המגניבה הזאת ששמה פס. יש לה ביטחון עצמי, לא אכפת לה מה אומרים או חושבים עליה, היא עושה מה שבא לה. לא אכפת לה אם היא יוצאת טוב או לא טוב, זה לא מזיז לה.. היא קולית כזאת וזורמת.. אבל וואלה אני לא. וזה בסדר.. אז כן, אכפת לי ממה שיחשבו עלי, וכן, אין לי ביטחון עצמי גבוה.. לפעמים הוא גם ממש נמוך שבא לי להתחבא מעצמי אפילו. אני לא כזאת.. הייתי רוצה אבל אני לא..  וזה לגמרי בסדר.. אף אחד לא מושלם. אז מה אם לפעמים גם לי אכפת מה יגידו עלי ואז מה אם לפעמים, בעיקר בתקופה הזאת בחודש,אני מרגישה מכוערת. אז מה? כולנו בני אדם עם מצבי רוח.. אז אכפת לי.. אני חושבת שעוצמה אמיתית זה להרגיש ככה ולהתגבר על זה. זה שאני עושה דברים למרות שאכפת לי מה יגידו ואולי אפילו בגלל..  זה שלמרות שאני מרגישה הכי מכוערת ושמחה שיש, אני יוצאת מהבית, מחייכת ושמה את זה בצד כי.. אז מה? העצומה האמתית היא להרגיש ככה, ולהתגבר על זה ברגע האמת.. לא לתת לפחדים שלי לעצור אותי. להפוך את החששות שלי לתמרורי אזהרה כדי שאעצור לחשוב רגע ואז אמשיך.. אני אנושית עם חולשות וגם אני חוטאת בחוסר ביטחון.. אבל כל עוד אני לא נותנת לו להשתלט עלי, זה לא בעיה לדעתי.. לפעמים בא לי פשוט לפרוק תסכול ולשמוע מילה טובה.. כל אדם חטא פעם אחת לפחות ב לעשות קצת.. ריגשי? אפילו שלא במכוון, כדי להרגיש טוב עם עצמו קצת.. אז אני אנושית עם פגמים.. יש לי יתרונות אחרים, אני שאפתנית וחברותית וחכמה.. אני סה"כ בד"כ בן אדם טוב.. אז לפעמים נופל לי הביטחון, ו?

אני פה עכשיו

 

יש לך משהו קצת עצוב בעיינים.. 

למה את לבד? הכל בסדר? 

בטוח..?

את זוכרת שסיפרת לי על משהו ושחכתי להגיב לך על זה, אז הנה..

היה לי חשוב לאמר לך משהו. להתייחס אליך..סליחה שזה נאמר אחרי הרבה זמן. אבל הנה אני כאן ועכשיו ועונה.

מה קורה איתך? את מרגישה טוב? 
 איך הולך לך בלימודים? ובחיים? ובמשפחה?

מצאת כבר חברים? ועבודה?

את רוצה שאני אעזור
לך? בטוח? עזבי בואי..תביא את היד! אני עוזר.

יוצאים לאכול..יודעת
מה, אני אכין לך אוכל טעים..עלי. רק שבי.. טוב אולי תעזרי קצת..

תספרי לי על השאיפות
שלך..

תבכי קצת זה  משחרר.. תני לי לחבק אותך. לא אכפת לי שאת לא רוצה ואת אומרת שאת לא צריכה.חיבוק
עכשיו בכוח לא מעניין אותי מה תגידי.

אני פה.

אין לך מה לדאג.. את
מדהימה ואת מסוגלת להכל. אז קצת קשה, לא נורא..

נעשה הפסקה ואני
אעזור לך בלימודים. נשב ביחד..תסבירי לי את החומר, בואי תעשי כאילו את מלמדת
אותי..נלמד יחד!

אני אסביר לך..אל דאגה.

את רואה שאת יודעת..

אני אעזור לך..את לא לבד. 

הנה תנסי שניה לבד..אולי תנסי אחרת, למשל בדרך ההיא..

רוצה לצאת איתנו? סתם
יושבים עם החבר'ה.. יהיה צחוקים, בואי..הנה תכירי אלו הם חבריי..עכשיו גם שלך..

אפשר לשבת לידך?
המקום הזה פנוי? אוף חבל..תשמרי לי אז בשיעור הבא.

היי! בואי שבי לידי!
הנה שמרתי לך מקום!

 את יכולה לעזור לי גם?

את הכי יפה ככה, כשאת
מחייכת..עם החיוך המדבק הזה שלך..

היי למה את בוכה?

כי ראית אותי..

 

---

למה אנשים לא פוקחים עיניים? לפעמים אנחנו מפספסים את האנשים השקופים, אלו שהם בודדים קצת ורק רוצים מילה טובה. המילה הקטנה שלנו, ההתייחסות, עושה את ההבדל למישהו אחר. לא צריך לחשוב כל הזמן מה זה אומר ומה יגידו, אם אתם רואים מישהו שהוא קצת עצוב? קצת בודד.. גשו אליו. תפסיקו לחשוב מה יגידו, מה יחשבו ואילו משמעויות נסתרות יש מאחורי המעשים שלכם. לפעמים תצליחו להציל מישהו ככה..
ואם פספסתי אתכם, אני מצטערת..

 

תשובות לשאלון השבועי

מהי אמת?
עובדה עם המון פרצופים וצדדים והיא דינאמית.

מה יותר חשוב - האמתי או הטוב?
האמתי

האם ישנו משהו אשר נמצא בין האמת והשקר?
כן, הפחד.

האם ישנו שקר אשר עדיף על האמת?
לא.. אני מאמינה שגם אם האמת היא ממש קשה, יש יותר מדרך אחת להעביר אותה.
אני גם מאמינה שלאמת יש הזמן שלה.
ובסופו של יום, סופו של כל שקר הוא להתגלות..גם אם יקח לזה שנים.

האם ניתן לשקר כדי להגן על האמת?
כמובן.. אבל זה לא לנצח. לפעמים זה חשוב מסיבות שונות כמו ביטחון של הפרט. אבל זה לפרקי זמן קצרים.

אם כולם מסכימים שדבר-מה הוא אמת – האם יתכן שהוא שקר?
כן, אם כולם משקרים..
או שלכולם משקרים..
או שלא התגלו מספיק פרטים.

האם עיוור צבעים אשר טוען כי השמיים אינם כחולים הוא שקרן?
לא..
השמיים באמת אינם כחולים :)
אבל אם מסתכלים על זה בצורה מופשטת, האמת היא גם סובייקטיבית.

האם שקרן אשר טוען שהוא שקרן הוא בעצם דובר אמת?
השקר הטוב ביותר הוא האמת..

7 אלף ש"ח נשארו לי בסה"כ..

יש לי 6800 ש"ח בחשבון בנק..

יש לי כמה שקלים בתא כפפות באוטו, יש לי 100 יורו שפעם סבתא נתנה לי שאני שומרת אותם למקרה חירום יחד עם 200 ש"ח מזומן.. 

יש לי בפיקדון הצבאי שלי קצת פחות מאלף לדעתי.. 

יש לי אוטו, שאם אמכור אותו ארוויח עליו חמש אלף אבל אני לא אמכור.. 

אז בתכלס, יש לי 7 אלף ש"ח זמין שאפשר להשתמש בו.. 

וזהו.

אני הפסקתי לעבוד באוקטובר האחרון כדי שאוכל ללמוד באוניברסיטה. אני לומדת מדעי המחשב. לא בחרתי בזה בגלל שאמרו לי שיש בזה כסף, בחרתי כי רציתי..  הכסף זה בהחלט בונוס רציני.

יש זמן עד שאסיים את התואר, עד שארוויח משכורת של מתכנת.. 

פעם אמרו לי שהמשכורת הכי קטנה, למי שממש התחתית של התחתית  בתחום, היא סביב העשר אלף. 

עשר אלף זה המון כסף.. זה שתי משכורות.. 

אבל כרגע אני במצב אחר, רחוק מאוד משם.. 

אני סטודנטית, אני שוכרת דירה שהמשפחה עוזרת לי בשכר דירה. אני אחראית על השאר..  אני משלמת על האוכל ושאר התשלומים. ומסתבר שזה לא מעט כסף.. 

אני חסכונית. מאוד..

כשאני מגיעה לסופר, אני אבחר את המוצרים שאני חייבת במחיר הזול ביותר ואם אין, אני לא אקנה..  אני מתפשרת אפילו על קרונפלקס, חומוס, שמן.. 

אני אפילו מביאה אוכל מהבית כי זה זול יותר.. 

כשאני יוצאת למסעדה, אם אני בוחרת להזמין, אני אקח את המנה הכי זולה בתפריט שאני מסוגלת להרשות לעצמי, שגם טעימה כמובן.. ומקסימום, אני אשתה מיץ.. 

אני נמנעתי מלקנות מתנות לחברים ולמשפחה השנה.. 

יש לי בטוח תאונות אישיות, כי אנימחושבת שזה חשוב, זה הביטוח הזול ביותר שמצאתי.. 65 ש"ח בחודש.  ביטוח לאומי לוקח ממני 125 ש"ח על מס..  גם בקופת חולים לוקחים קצת כסף בכל פעם שאני אצל הרופא.. 

אני הפסקתי להדפיס חומר, אני מביאה מחשב נייד לכיתה במקום להדפיס את הדפים שביקשו.. 

אני עושה סקר שוק בכל פעם שיש קניה גדולה שאני צריכה לבצע כדי למצוא את המחיר הזול ביותר.. 

ויש לי אוטו..  שהוא העקב אכילס שלי. 

האוטו שלי לוקח ממני הכי הרבה.. הוא לוקח ממני כמעט ארבע אלף ש"ח בגלל שאני נהגת צעירה, על ביטוח.. הוא לוקח ממני 1500 שח בערך על טסט של הרכב פעם בשנה..  הוא לוקח לי על תקלות קטנות וגדולות, על החלפת מצבר,שמן,מים, פלגים..  זה המון. פעם אחרונה לקחתי את האוטו למוסך, יצאתי עם אלף שח פחות.. 

האוטו שלי ממש מלוכלך, אני רוצה לקחת אותו לניקוי אבל תמיד יש הוצאה שצצה שאני דוחה את זה לפעם אחרת... האוטו שלי מטונף מבחוץ.. 

ועכשיו.. המכה הגדולה. ראש מנוע שצריך לשפץ.. עולה לי לפחות 3600 ש"ח וזה בלי המסביבוהוצאות.. 

 המשפחה שלי אמרה שהיא תעזור לי עם התיקון. ועדיין..נראה לי הכי נכון למכור את הרכב בשלב הזה.. 

אני אמורה להשלים 21 שעות לקבלת מלגה מהלימודים אבל לכל מקום שמפנים אותי אליו, צריכים רכב.. ואם אמכור את הרכב, לא אוכל להשלים את השעות. 

החלטתי ששנה הבאה אגור בבית של אמא.. אני חייבת למצוא עבודה בקיץ.  להרוויח לפחות חמש אלף ש"ח.. למה? כדי שאוכל לשמור את האוטו אצלי.. אני צריכה בתכלס קצת יותר כדי שאוכל גם להתקיים.. 

אני רוצה לקנות לעצמי בגדים חדשים, אני רוצה לקנות לעצמי זוג סנדלים.. 

קניתי היום שתי שמלות, היה מבצע.. כל כך רציתי שמלה.. 

יש המון דברים שכל כך בא לי לקנות לעצמי ואני יודעת שזה רק מותרות אז אני לא קונה.. 

אני מפחדת להכנס למינוס כי אין לי הכנסה שתוציא אותי ממנו..  

היתה לי תוכנית בתחילת שנה איך להוציא כמה שפחות, כדי שאסיים את השנה עם מספיק כסף בבנק.. 

בפועל, היו לי בלתמים. בלתמים שלא הצלחתי לדמיין שיקרו אז הם לא נכנסו לחישוב. החישוב בלתמים שלי עמד על 1500.. 

ואני מודאגת שאני מכניסה את עצמי לתהום ללא מוצא..

לפרוש מהלימודים זו טעות.  כי בסוף, בקצה המנהרה הלימודים שלי, בלי לפתוח עין, יוציאו אותי מזה.. 

אני מרגישה שאני הולכת לבד בנתיב קשה מאוד ואני לא יודעת אם אני לוקחת את הבחירות הנכונות.  

אולי היה לי קל יותר אם היתה דמות אב במשפחה שהייתה דואגת לרכב שלי.  לפעמים אני מרגישה שהיותי אישה הכניס אותי למצב הזה.. 

ואני מודאגת פשוט.. 

אני מודאגת כי כשהמשפחה שלי שואלת אותי כמה כסף יש לי, יש להם מבט מודאג כזה כי הם מבינים שזה לא הרבה בכלל.. אני מודאגת כי אם זה ימשיך ככה אני אשאר בלי שקל אפילו. 

זה גם מביך אותי..  אני יודעת שיש אלפי משפחות  במצב גרוע משלי בהרבה.. כאלו שבאמת יש להם מינוס בבנק,שלא גומרים את החודש.. שהולכים לישון רעבים.. 

אני מפחדת להכנס לשם.. אני לא רחוקה בהרבה מללכת לישון רעבה..המשפחה שלי עוזרת לי איפה שהם רק יכולים, אבל כולנו גרים בצפיפות כלכלית וגם הם זקוקים לזה.. 

מביך אותי לדבר על זה עם מישהו.. מביך אותי לאמר למישהו שאני לא רוצה לקנות כלום כי אני פשוט לא יכולה.. אני לא רוצה את המבט רחמים, אני גם ממש ממש לא רוצה את התרומה או הנדבה.. אני רק רוצה שיכבדו אותי בנושא.. 

אני אצא מזה, אני יודעת.. זה פשוט מרגיש כל כך רחוק ממני.. 

הפוסט שלא פורסם-והחלטתי כן לפרסם

אז עשיתי את זה.. 

זהו. 

וזה מדהים איך המוח האנושי , אחרי כמה שעות, שומר את הזכרונות החזקים יותר מהערב..וכל החוויה נראית שונה יותר מאיך שהיא היתה בפועל.

ככה זה גם היה בפעמים האחרות..

זה לא שהיה רע, אבל כשאני מתחילה לשחזר מה היה, אני זוכרת רק את הדברים הטובים.. אולי זו הדחקה של המוח? אני לא חושבת.. אני יודעת מה היה ולא היה. אני יודעת שהאלכוהול, העייפות והשעות קצת אשמים יחד עם כל השאלות שלי..

ובאמת שניסיתי לעשות את המיטב ולהיות הכי קולית שיש אבל אני גם קצת מרגישה שנכשלתי.. שלא הצלחתי.. 

זה שטות כי זה בכלל לא אמורה להיות אשמת מישהו אבל אני מרגישה שיכולתי יותר..יותר להשקיע, יותר לנסות..

ואני בהתחלה ממש פחדתי..

עד שהבאתי את עצמי למיקום הזה..הגיעה הנקודה שאני צריכה לקבל את ההחלטה. וממש פחדתי.. אני רוצה? אני לא רוצה? הרגשתי כמו בפעם הראשונה שלי.. כמה דברים עמדו על הפרק.. ואלף מחשבות רצות ואלף פחדים. 

וכשכבר קיבלתי את ההחלטה..

הרגשתי שאני בקצב של צב אבל זה היה מקסים ומושלם..אני חושבת שגם בפנטזיות הפרועות ביותר שלי לא הייתי מדמיינת את זה מתחיל ככה.. 

אני אוהבת את זה שאת כל הנשיקות הראשונות הוא מתחיל..מצחיק כמה נשיקות ראושנות כאלו יש.. 

וזה תענוג גדול להרגיש קטנטונת לידו.. גם כשאני עולה במשקל ולא שוקלת כמו ששקלתי בעבר.. הוא תמיד מסוגל להרים אותי..

אז החולצה כבר הספיקה לרדת לפני שבאמת הספקתי להבין מה קורה, ורגע אחרי זה אני מרגישה שהוא מרים אותי וולוקח אותי לכיוון חדר השינה, למיטה..והוא משכיב אותי בעדינות שלא אקבל מכה בראש חס וחלילה..

ואני בקצב צב, והוא בקצב 200..

זה היה לי מהר מידי, הייתי צריכה בישול ארוך.. אז ביקשתי לקחת דברים באיזי יותר..הייתי צריכה להרגע קצת והלכנס למוד הנכון..

הוא חמוד ממש שגם כשכבר הבגדים נשרו הוא אמר לי שהוא לא יעלב או יפגע אם אחליט לעצור הכל והרגשתי שהוא דובר אמת ושאני באמת יכולה לעצור הכל..

אבל לא רציתי..

אני חושבת שרק אני יכולה לדעת למה הוא מתכוון כשהוא אומר לי משהו.. וכמה לא קל לו להפתח, ולאמר את כל הדברים שאמר לי..וזה רק הוכיחה מבחינתי שהוא מסוגל להכל ומעבר ופרייארית מי שמפספסת אותו..

מהערב הזה הבנתי כמה דברים

אחד מהם, שלשניינו היתה נקודת זמן שבה האמנו שאנחנו עוד נחזור ושזה זה. זה לא קל להשלים עם הרעיון שזה לא..לדעת שפשוט לא מתאימים כל כך כרגע וכל אחד מחפש וצריך משהו טיפה אחר..בימים אחרים אני זוכרת אומרת לעצמי "הלוואי וזה יעבוד, הלוואי וזה באמת זה" וזה עצוב לי קצת לדעת שזה לא.. אם אקווה שהוא ישתנה, הוא לא יהיה הוא..וזה לא יהיה אותו דבר..אני לא רוצה שזה יקרה..

זו פעם ראשונה שהרגשתי שאני מנשקת מישהו אחר. מצאתי את עצמי לומדת להכיר אותו מחדש.. לא הרגשתי שאני חוזרת לטוב ולמוכר..זה היה לי טיפה שונה.. נראה לי כי אני השתנתי קצת והתבגרתי וראיתי עולם וגם הוא קצת התפתח והשתנה.. ומצד שני, גם הרגשתי מאוד בנוח..

חלק ממני הרגיש שכל החוויה הזו, חתמה סופית את העבר שלנו.. הלוואי והיינו מתאימים, הלוואי והוא היה כל מה שאני צריכה ולהפך.. אבל אנחנו לא..

אני לא אותו בן אדם וגם הוא לא.. ואולי זו פעם ראשונה מאז הפרידה שאני מרגישה שלמה מאוד עם ההחלטה וגם עצבות של השלמה..

הדבר השני שהבנתי, שאני יודעת הכי טוב מה נעים לי ומה לא נעים לי ומה אני רוצה שיעשו לי..אבל אני גם אוהבת להיות שקופה ושיודעים לקרוא אותי..

הדבר השלישי שהבנתי זה מאיפה באו כל התחושות והרגשות שהציפו אותי.. הייתי זקוקה לסגירת מעגל הזו.. הייתי צריכה את זה בשבילי בעיקר. בשביל למחוק את כל המחשבות הרעות שהכנסתי לעצמי בקשר אלינו, בשביל לדעת אותו.. בשביל רק עוד פעם אחת קטנה..

היה לי כיף.. 

וזה היה רחוק מאוד ממושלם, אבל זה היה הכי מקסים ומדהים ושונה.. אני אנצור לעצמי את כל הרגעים הקטנים שהפכו את זה לחוויה המתקנת שלי...לרגע קטן ומדהים.. את המילים הקטנות, המגע..

אני רק חוששת שהמחשבות השליליות יכנסו בטעות מבעד לדלת אבל בסהכ אני חזקה מהן כבר. אני מרגישה שבן לילה קצת השתנתי וקצת התבגרתי.. 

ואם זה אי פעם יקרה שוב, זה יהיה מסיבות אחרות לגמרי, בסיטואציה שונה לגמרי..כשאנחנו אנשים אחרים לגמרי

הפוסט שלא פרסמתי

אז כתבתי פוסט שלם, שיום אחד בעוד המון זמן אני אפרסם..כשכולם ישכחו מי זה ומי ומתי זה מה, אני אפרסם..

ובינתיים בנושא אחר.

הבלוג שלי הוא קצת ריקני..חוץ ממך.. רק אתה נכנס באורך קבע. אתה שנכנס אפילו כמה פעמים, לוודא שפרסמתי משהו חדש..

זה מטריד אותי.. זה מציק לי.

אני יודעת שהבלוג שלי פתוח לכולם אבל זה לא נעים לי במובן מסויים כי אני מרגישה משום מה מאויימת..

אני נותנת לך הזדמנות לדבר איתי, בכל פלטופרמה טכנולוגית כדי לסגור את הנושא הזה אחד ולתמיד. אני באה ממקום בוגר של לפתור את כאנשים בוגרים. 

האימייל שלי מפורסם בצד..

 

גדלתי, והבלוג כבר לא צעיר..זמן לMAKEOVER

אז כבר תקופה אני נכנסת לבלוג שלי ומרגישה שהצבעים, העיצוב והמראה הכללי כבר לא משקפים אותי..

הגוונים בחיי השתנו קצת.

מה גם שהתבגרתי, אני כבר לא צריכה לחפש תבניות, לעצב כותרות, לחפש גוונים מדוייקים לרקעים שלי..

הבלוג שלי גדל איתי..עשר שנים של כתיבה.

אז שיניתי עיצוב..

בחרתי בגווני צהוב-לבן כי צהוב הוא הצבע האהוב עלי. וכן, אהבתי צהוב גם לפני הצבא, לא, לא ליקקתי למפקדים).

ויש משהו יותר רגוע ושלו..הרגשתי שהיה קצת רעש בעיצוב הקודם. אני חושבת שהרעש שעפף אותי בשנים בתיכון כבר חלף והיום מקיפה אותי מוזיקה..כל פעם סגנון אחר..

כרגע זה נראה לי בלאדות. (אם ככה כותבים את זה..?).

ובלי קשר, המון אנשים מגיעים לבלוג הזה, והמראה הראשוני שלו נראה כאילו שייך לילדת ישרא טיפוסית..ואני כבר לא שם. הרבה שנים אני כבר לא שם..

אני כבר בת 23, סטודנטית, לא ממש מחפשת את עצמי, בעיקר מחפשת לנקות את הראש ולסדר את הלב. 

מידי פעם מייעצת זוגיות לחברות ללא תשלום..אבל זה סיפור לפעם אחרת.

אז.. תתחדש בלוגוס.

 

*ניתן לראות שפעם הייתי מספיק מתוחכמת בשביל להכניס סקריפטים לרשימות, אני גםד יי בטוחה שהיתה אמורה להיות מנגינת רקע של לינקין פארק, החלטתי להשאיר את זה, יחד עם כל מיני כיתובים קטנטנים שיגרמו לי לחייך...

**מצרפת תמונה לעצמי ולמי שסתם סקרן למראה הישן-רגב..את התמונת נושא אני הכנתי בזמנו בפוטושופ..לא שיא המוצלח אבל היא מקורית שלי. גם התמונה ברקע של הילדה שלי.וכן, אני מודעת שיצא לי אף של עורב..כלומר, אף שנראה כמו עורב.

הלב לא מבין מה שהמוח דורש

כשאתה אוהב מישהו, אבל זה כנראה לא MENT YO BE..

כשאתה אוהב אבל זה לא נכון עבורך, זה לא טוב עבורך..

זה עצוב..

זה לאהוב מישהו מצד אחד, ולהחליט שלא תיהיו יחד. החלטה עצמית.. האם להתנגד לאהבה זה צעד אמיץ יותר מאשר להתמודד עם פחד?

אני באיזשהו מקום מבינה את כל הנשים המוכות שנשארות עם הבעל..מהתקווה שהוא ישתנה ובאופן כללי מהאהבה הזאת שמשאירה, שמעוורת את מה שרע בחיים.

אבל אולי..אם אוהבים מישהו, איך אפשר ישר לפסול את זה? איך ישר אפשר לאמר  "לא"? למה האהבה לא מעוורת אותי עד כדי כך? או שאולי אני לא אוהבת..?

אולי זה סתם, ריגוש? תשומת לב? 

אני לא יודעת..

אני יודעת שזה לא טוב לי, שזה יעשה לי רע..שמגיע לי טוב יותר הרבה יותר.. 

מגיע לי שהמשפחה והחברות שלי יקבלו אותו, מגיע לי מישהו שידאג לי, ויכבד אותי, שאני אהיה בראש סדר העדיפויות שלו..

מגיע לי מישהו שידע לחבק אותי כשאני בוכה , מישהו שידע להרגיע אותי באמת , מישהו שלא ייותר לי בקלות ויילחם בכל השטויות שלפעמים אני אומרת.. מישהו חזק..

ואם קרה ורבנו, ונפגעתי או הוא חושב שנפגעתי, שיתנצל בסופו של דבר.. על הכל. על הכל ומעבר..שבאמת יביע חרטה על הטעות.. כלפי כל אחד שהוא..

מגיע לי מישהו שיהיה צמא לידע כמוני, שישאף תמיד להיות על הצד הטוב ביותר שלו..מגיע לי מישהו ששם את המשפחה שלו במרכז .מישהו שיודע ולמד כבר דבר אחד או שניים בחיים וכבר יודע איך להתמודד עם בנקאים/פקידים/אנשי טלפוניה..מישהו שידע לשאול את השאלות הנכונות בשבילי..שיהיה אמיץ אפילו ממני.

מישהו שיהיה בן אדם טוב וישאף להיות על הצד הטוב ביותר שלו..

שיעזור לאנשים, לא משנה מי הם יהיו, ולא יפגע באף אחד (פרט למחבלים למינהם). שיהיה מוכן להכניס את מי שאין לו לביתנו, לעזור לו ולהעמיד אותו. גם אם לא מכירים.

שיעמוד על שלו, ולא יפחד להיות לבד.. מישהו שילחם על האמת, ועל החברים שלו, מול כל העולם ולא משנה מה זה ידרוש.. שיגן על החשובים לו.. שלא יפחד לאמר להם את האמת..

מישהו עם תאווה מינית אפילו, מספיק בשביל לזרום עם השגעונות שלי מצד אחד ומנגד שידע להוביל בעצמו(רוב הפעמים.). שיהיה עדין איתי..ושלא יפסיק להחמיא לי גם אחרי 50 שנה.. 

שיביא לי מתנות קטנות מהלב, כמו פתק קטן שכתב לי בדרך לאוטובוס, או שישאיר משפט חמוד על המראה אחרי שהתקלח, ואולי אבן קטנה ויפה שמצא בדרך לאנשהו.. או עלה של עץ מיוחד..

שלא יפחד לשפוך את הלב, ושישתוקק לשמוע את דעתי גם..

שיסמוך עלי, יגן עלי, יאמין לי..

שיתן לי להתפרק עליו ולנוח מכל המרוצים שאני רצה מול כל המלחמות שאני נלחמת..

שיעזור לי במלחמות שלי, שיחפש איך לעזור לי כל הזמן ויהיה יצירתי כמה שאפשר. שאם אצטרך ללמוד סיכומים בעל פה, הוא ישב איתי עד חצות הליל והלאה כדי לעבור על הטקסט.. 

שיביא לי בלונים ופרחים ונצנצנים ביום ההולדת, שנשב בשקט או נתכרבל ונקשיב לגשם..

שכאשר נישן ביחד, וקרה והתפצלנו בלילה כל אחד לצד שלו, ואם התעורר, אז שיצמד אלי חזרה..

שיכסה אותי בשמיכה כשאני נרדמת על הספה..

שיכין לי אוכל כשאני ממש ממש עייפה ואפילו יעשה כלים למרות שאני אתעקש..

שינקה את הבית ואותי..

שירצה לחיות איתי לעד ולבנות איתי משפחה מאושרת..

פגשתי לא מעט בני זוג בחיי, הלוואי שיכולתי לאחד את כולם לבחור אחד..

אני לא יודעת אם באמת אני מאוהבת או שסתם הלב מחפש מנוחה במקומות אחרים.. אני רק יודעת שיש שם משהו, והוא לא מה שכתבתי למעלה..

וובחלק מהמובנים זה ההפך המוחלט..

ואולי הקדמתי את זממנו..

ובנימה אחרת..מי אתה שנכנס לכאן באופן קבוע כמעט גם כאשר אפילו אני לא נכנסת? אני יודעת שאתה נכנס מהטבעת.. אני מניחה שאני יודעת מי..אני רק לא מבינה למה. אשמח לתשובה בתגובות. 

מספר גוונים של אישיות

פתאום נזכרתי במשהו..

קרה לכם שמישהו סיפר לכם סיפור על אדם שאינכם מכירים?

והוא מספר ומספר ובראשכם מצטיירת כבר דמות של ממש. משתפים אותכם בסודות כמוסים ואישיים של אותה אישיות שאינכם מכירים.

יום אחד, בעולם אחר, במצב אחר, אתם פוגשים את האישיות הזאת.

בהתחלה אתם לא מצליחים לעשות את החיבור. משהו..שונה.

אתם מתחברים לבן אדם חדש שבעצם אתם יודעים עליו כל כך המון בלי שהוא עצמו ידע. שומרים על זה בסוד כדי שלא ירגיש אי נוחות..

וככה הזמן עובר ואתם מתחברים אליו.

לי זה קרה..

סיפרו לי על בחורה כל מיני סיפורים, הם נכונים בסה"כ אבל גרמו לי ליצור סטיגמה עליה.

ואז הכרתי אותה במציאות במסגרת אחרת לחלוטין. האישיות שלה הפוכה לגמרי ממה שחשבתי שהיא..

עד כדי כך הפוכה שחשבתי שהסיפורים לא נכונים או שהיא צבועה..

אבל לא.

הכל נכון, הכל אמת..

מעולם לא נחשפתי לצד השני שלה באופן אישי. רק מהסיפורים שסיפרו לי בעבר אני מכירה..

בגלל שיש הבדל כל כך משמעותי בין שתי הדמויות שבניתי לאותה הבחורה, הדחקתי את הדמות שנוצרה מהסיפורים.. 

עד שיום אחד נתקלתי בטקסט שהיא כתבה.. ואחרי שנים של הדחקה, הבחורה מהסיפורים קפצה מהטקסט..

מדהים בעייני.

לאנשים יש כל כך הרבה צדדים וגוונים שאנחנו לא חשופים אליהם ואלי לא נחשף אליהם אף פעם גם.

אני לא חושבת שהייתי אמורה לקרוא את הטקסט הזה, ואי בטוחה שהיא לא היתה רוצה לדעת שאנשים מכירים את סיפורי העבר שלה. סיפרו לי אותם לפני שהכרנו, אף אחד בזמנו לא חשב שאפגוש אותה יום אחד..

נקודה למחשבה..

אנשים צבעוניים יותר. לפעמים צריך להחליף משקפיים כדי לראות את כל צבעי הקשת

תשובות לשאלון השבועי

האם הרבצת אי-פעם למישהו/י?
לא בכוונה תחילה..
בעצם-פליק פה ושם?:> ולא לעצים.

האם גנבת אי-פעם משהו?
תחושת האשמה חזקה ממני..
קרה שנסעתי בחינם במטרונית אבל זה כי לא ידעתי להשתמש בכרטיס...

האם קיללת אי-פעם מישהו/י?
כן..ויצא לי גם להמציא קללות.

האם שיקרת אי-פעם?
כולם משקרים.. אני משתדלת שלא או משתדלת לחשוף את האמת מהר(לייתר דיוק קשה לי לשקר ואני פשוט מודה)

האם התנקמת אי-פעם במישהי/ו?
לא שזכור לי.. פעולות נקם? הנקמה המתוקה ביותר היא קארמה

האם העלבת מישהי/ו אי-פעם בכוונה?
לא, זה אכזרי.. אבל אני יודעת שאמרתי מילים שפגעו בלי כוונה. יש לי לשון חדה.. כן קורה שאני יכולה לאמר משהו שאני מניחה שהצד השני עלול להפגע, זה לא וודאי אבל אני לא אומרת את זה לשם הפגיעה אלא לשם האמת או הטיעון. האמת כואבת רבותי..האמת כואבת..

האם מטרת טינה למישהו/י?
לא נטרת? עם נ'?
בכל מקרה, קצת כן.. קשה לי לשחרר..הזמן אבל עושה את שלו..


האם התנשאת ביודעין מעל מישהו/י?
כן. אני מתנשאת ביודעין על מי שמתנשא עלי.
מרגיז אותי התנשאות, וכשאנשים מתנשאים הדחף בלתי נשלט. זה להחזיר באותו המטבע..
משתדלת שלא גם במקרים האלו..
בסופו של דבר, התנשאות היא מכוערת ביסודה. היא מורידה את החלש. ואנשים מתנשאים נשארים הרבה פעמים לבד ובודדים.
אני מאמינה שיצא לי להתבטא בצורה מתנשאת מבלי שתכננתי אבל התגובות מסביבתי אומרות שאני צנועה מזה לרוב.

האם בעטת אי-פעם בקן נמלים? סתם כי התחשק לך, וכי נמלים זה איכסה?
לא.
מי כתב את השאלון הזה?
בני כמה אתם..? מה קרה לישראבלוג?

חבר קרבי

אולי זה הורמונים של התקופה התרום וויסתית, אבל משהו בפרק 23 של פולמון נגע בנקודה שהדחקתי המון זמן..

אני דיי בטוחה שכבר כתבתי את זה מתישהו בבלוג. אני מרגישה שכבר אמרתי את זה..

פעם היה לי חבר קרבי, נפרדנו, השתחררנו, עברו המון מים בנהר..

אבל צפיתי בפרק של פולמון-ולמי שלא ראה יש שם סצנת עימות בין בחורה לחבר הקרבי שלה..שהיא חיכתה שיבוא ולו לשעה ליום ההולדת שלה..והוא רצה לבוא..

זה החזיר אותי אחורה וניהיה בי דחף לכתוב על זה..

זה מה שיצא..

לא ערוך

 

---

 

יש רגעים קטנים בחיים שיכולים להחזיר אותי כמה
שנים אחורה ברגע אחד.

זה קורה בדרך כלל לתקופות שאני מנסה להשכיח
מהזיכרון..

אחת התקופות הבולטות זו הצבא..ההתחלה של הצבא.

היה לי בן זוג, לא הרבה זמן, רק התגייסנו כל
אחד בזמן אחר..

לבד..

מעולם לא ידעתי צבא מה זה והמון קשיים החלו
לצוץ מסביב..בבית, בבריאות.. הרגשתי לבד.

וכל מה שרציתי זה חיבוק חם ברגעים קשים, מישהו
שיגיד לי שיהיה בסדר, שאני לא לבד.

אבל לא היה..

מי שהיה אז בן זוג שלי היה קרבי. רק בהכשרה..

הכשרה לא פשוטה.. לא קל להיות בת זוג של חבר
קרבי.

לא רואים אחד את השני כמעט, בקושי מדברים..

כשנפגשים מנסים לנצל כל דקה פנויה מהשני.. כמה
שיותר להספיק, להרגיש, לצבור כוחות לפני שזה יעלם.

הבעיה, שלא הרגשתי שיש לי מקום שם..לא הרגשתי
שאני יכולה לשתף מישהו בצרות שלי.. הקושי שלי הוא כלום לעומת הקושי שלו.

אז אין לי כל כך מה לאכול? האוכל שלו פחות
טוב.. לא ישנה מספיק? הוא ער 24 שעות.. מותשת? רק המחשבה להתלונן הרגישה לי הזויה
לחלוטין.

רציתי להיות שם בשבילו כמה שאפשר..

עד שהגיע הרגע שהרגשתי שאני חסרה. מה איתי..?

ומה אם יקרה לו משהו? זה אולי הדבר הכי מפחיד..

זה נטל.. את רוצה שהוא יהיה שם ברגעים הטובים
והטובים פחות.. ביום הולדת, בגיוס.. שיתמוך בך ויאמין בך.

ואת? את דואגת לו..

כל מה שעיניין אותי בהתחלה היה הוא.. דאגתי לו,
אהבתי אותו באמת והתמים ואין לי ספק בכך.. לילות שטופי דמעות. ניסיונות להחניק את
הדמעות בטלפון..

היו לנו לפעמים רק כמה דק' ולפעמים אפילו פחות
מזה בטלפון..כמה אפשר כבר להספיק לאמר? וכמה כעסתי שנשארו רק עוד כמה שניות
וניתקנו מוקדם מידי.. זה מה שהיה מחזיק אותי.

זה קשה להיות בת זוג של חייל קרבי.

חודש וחצי היה הזמן הארוך ביותר שלא נפגשנו..
איך כעסתי כשחברות שלי היו מתלוננות שהן מתגעגעות לחבר שלא ראו שלושה ימים? שבוע?

בשלב כלשהו נשברתי.. לא יכולתי לשאת בזה יותר.
זה כאב לי מידי והיה לי קשה מידי אז התרחקתי.. הרחקתי את עצמי רגשית. לא יכולתי
לשאת בזה יותר.. הרחקתי עד שכבר לא הרגשתי, או חשבתי שלא ארגיש, וחתכתי..

התביישתי במקום מסויים שנכנעתי ובנות אחרות
מצליחות להחזיק מעמד עד אחרי הצבא..

אבל לא יכולתי. היו המון דברים שהייתי זקוקה
להם בעצמי והוא לא יכל לתת לי..

מצד אחד, תמיד תהיה בי אשמה מסויימת.. לכל אחד
מגיע שתיהיה לו אהבה. גם לחיילים ששומרים עלינו בגבולות. אבל לא יכולתי..לא
הצלחתי..

ומנגד, זו זכותי שיהיה לי גם טוב.