לא בכיתי בפולין

ב-12/9/2011 טסתי עם משלחת בית הספר למסע פולין.

זו היתה הטיסה הראשונה בחיי, החו"ל הראשון בחיית הריחוק מהבית והניתוק הראשון בחיי..המון דברים ראשונים!

באתי למסע עם ציפיות רבות ל"בום" רגשי, כזה שכולם מדברים עליו...

בין היתר ובאופן שהוא מאוד חשוב גם יצאתי כנציגת תנועה ונציגת הערכים שאני מאמינה בהם.

כמו שכל קוראי הבלוג יודעים, אני בשומר הצעיר, וכל אדם יהודי שבוודאי שמע על מרדכי אנילביץ, צריך לדעת שהוא, מנהיג מרד גטו ורשה היה כמובן מהתנועה, ובעייני לצאת למסע זה להנציח את המורשת שלו..



ואז טסתי, והתרגשתי מהשטויות הקטנות, מהטיסה, מהאוכל, מהעננים, מהריח של פולין, האנשים ועוד ועוד ועוד..

אבל לא קיבלתי בום.

היה רק רגע אחד בכל המסע שהרגשתי התרגשות חזקה בלב, שמחה ועצב יחדיו! כשיצא לי באופן נדיר ביותר לראות במו עייני את מה שבמשך שנים בתי הספר והמוזאונים, ומספרי הסיפורים וכל שאר אנשי החינוך מנסים להעביר..

את החיים.

את אותו רגע נדיר שיצא לי לראות גם צילמתי ובהמשך אראה את התמונה ואסביר בערך מה רואים..



מאז המסע עברו שבועיים שבעייני זה נצח, שבועיים שלא כתבתי ולא ממש ברתי ועיכלתי מה ראיתי..לאט לאט הדברים טיפטפו והיום, נערך מפגש פולין-של כל האוטובוס והקבוצה שטסתי..והמילים יצאו לי.

סוף סוף התחלתי לחשוב על מה שהיה ולדבר..ועם כל משפט שאני אומרת יש לי עוד מיליון דברים להגיד.



אחד הדברים שהכי הציקו לי במסע ואחריו זה שלא בכיתי..

אבל הנה מה שלקחתי מזה..



לא בכיתי בפולין

הייתי במיידנק והייתי גם באושיויץ, עברתי בין אבני טרבלינקה ולא בכיתי
כלל. לא הבנתי והפנמתי את חומרת המצב, סביבי דמעות זולגות, אנשים מתאחדים, ואצלי
אין ולו טיפה קטנה של דמעה.
אולי אני חולה? אולי עוד לא הבנתי? אולי אני עוד תמימה? אולי לא שמעתי את הסיפורים
שאחרים שמעו? אולי מסתירים ממני משהו שאחרים ידעו? אולי לא ראיתי? לא הרחתי? לא
צילמתי?

אומרים שאנשים מתביישים לבכות, אבל בפולין אנשים מתביישים לא לבכות.

ואני? לא בכיתי בפולין, יצאתי למסע נחושה ללמוד, להבין, להפנים, לקחת
לעצמי ולחנך את האחרים!
לקח לי זמן להפסיק להתבייש ולהבין שלמסע לא יוצאים כדי לבכות, למסע יוצאים מסיבות
אחרות, הבכי זה רק תוספת יופי..
אנשים בוכים כדי לפרוק..
אני את הפריקה שלי עוברת בכתיבה, ובמשפט אחד פרקתי את כל הרגשות והמחשבות שהיו לי
במסע. משפט נדיר שילווה אותי עוד שנים ארוכות ודרכו אחנך ואסביר לכל אלו שפספסו
ולא ראו את מה שעייני זכו לראות..

האמירה כי דבר לא נותר היא חלקית נכונה..אכן הרוב כבר נהרס ולא נותר
כמעט זכר לזוועות, אך לא צריך לראות כדי להרגיש, לא צריך לראות כדי להבין..

זה יכול לקחת שניה, חודש ואפילו 10 שנים... המשמעות האמתית של המסע
היא לא לבוא ולהתאחד עם המתים אלא משמעות גדולה יותר שאפילו אני לא יכולה לתאר
במילים..



יש אנשים שחושבים שהמסע מיותר כי יש תמונות ומוזויאונים, יש כאלו שלא צריכים לראות כדי להבין..

בעייני החלק המשמעותי בכל המסע, זה החלק המזעזע ביותר-שכמעט שום דבר לא נשאר, ומה שנשאר הוא כל כך קטן והוא כולו מוקף ביופי של דשא ועצים שאי אפשר כבר להאמין שהזוועה התרחשה..

ורק אלו שיודעים את הסיפור, יכולים לספר.. צריך לראות כדי להבין שבעוד כמה שנים לא יהיו עדויות, וישארו כנראה רק התמונות..ולמה זה בעיה? אני מאמינה שזה פוסט בפני עצמו-אך אתם מוזמנים להביע את דעתכם למה זה בעיה שהמציאות נעלמת ונשאר איתנו רק עבר..



היה לי מסע משמעותי ואני ממליצה לכל אדם לנסוע, לראות, לעצום עיניים ולהבין.. זה לא כזה קשה כמו שזה נראה, אל תסעו לבד, סעו עם משפחה וחברים וזה יהיה הרבה יותר קל..

אני לא חושבת שאני אדם חזק יותר מאחרים וזה למה לא בכיתי.. כי הדמעות הן רק כלי פריקה

המסע הוא לא בשביל לבכות, אלא לבכות זה בשביל המסע.. 

לבכות אפשר גם בארץ.. שם, לבכות זה דרך להבין ולי יש דרך אחרת..



כתבתי מספיק ולהלן קומץ תמונות





תמונה שצולמה ביער לופוחובה-בתמונה נר שקיבלנו עם שם של משפחה שנרצחה ביער ונקברה בקבר אחים ביחד עם שאר עיירת טיקוצ'ין.

המיוחד בתמונה-זו התמונה הראשונה הכי יפה שאי פעם צילמתי, ואני לא צלמת טובה. בזמן השתיקה והקשבה לשיר, ניסיתי לצלם ומשום מה הזום התפקשש..ואז, בשניה האחרונה תיקנתי את הבעיה ואף עשיתי פוקוס ויצא מדהים.















טרבלינקה



ורשה בלילה





הרחוב של מרדכי אנילביץ' , הייתי חייבת לצלם..הרגשתי הכי גאווה שומרית והכי עצב שלא לבשתי אחת כזאת..







 אין מה להסביר, מזעזע...



הר העפר..



התמונה שריגשה אותי ולהלן ההסבר.

היינו בהר העפר רק דקות אחדות כי הזמן אזל, ושם בין אבק ועפר הסתכלתי הצידה וצפיתי בקבוצה קטנה של חברי הטובים, מחבקים ידיד יקר שחווה רגע משבר..ואיתו כל אחד מהם נשבר וכולם עמדו מחובקים יחדיו. ואני מסתכלת עליהם וכל כך רציתי להצתרף ולחבק ולהיות חלק.. ולא ידעתי איך, התביישתי קצת..

ובעודי עומדת ומסתכלת עליהם, הסתכלתי רגע הצידה, על הר המוות..  ושם ראיתי את הצללית שלהם..

ולפתע אחזה בי התרגשות רבה..כצד מול המוות ניצבים החיים חזקים מתמיד!

וזה אף התקשר לסיפור הורדים ששמענו מהמדריך שלנו.. שסיפר שאחד הנאצים השתמש בעפרכדשן  והצמיח ורדים..ואנחנו הורדים של החיים, והמתים מדשנים אותנו ונותנים לנו כוח לחיות..מסיפור מזעזע על נאצי הפכתי את זה למשהו אחר.

וככה, מאותו הרגע שראיתי את זה, הייתי חייבת לצלם את הצללית ולכתוב על זה, אחזה בי התרגשות רבה כל כך, עצב ושמחה, משהו שאף פעם לא חוויתי..

"ורק דרך הצללים אנו מתאחדים עם המתים ששולחים לנו את הכוח לחיים"

היתה לי מחברת מסע וזה המשפט היחיד שכתבתי, וכשכבתי הרגשתי שכתבתי כמעט את הכל..





 בעיקר תמונה יפה שיצאה..





 פסי הרכבת לאושוייץ



למסע לפולין לקחתי איתי פלאפון..אמא סידרה את הקליטה עם החברה והכל היה טוב ויפה עד שממש הגעתי לפולין..

ומסתבר שהיו טעויות ואין לי קליטה, אי שליחת הודעות אי קבלת שיחות..כלום נאדה!

וממש נלחצתי..איך אני אצור קשר עם אמא עכשיו?! היא תדאג!

בסופו של דבר הצלחתי בערב..

(וכבר אגב היו לי מחשבות שאולי יש בפולין חברת אורנג' שתסדר לי את זה.. בסוף יום למחורת אמא התקרשה לאורנג' וזה סודר..ובאותו יום בפוקס אחרי כמה שעות מצאתי חברת אורנג' בפולין...מה הסיכוי הא? )

בכל מקרה, נורא התהלבתי שכל פעם שהיינו בעיר אחרת הפלאפון שלי הציג באיזה עיר אני נמצאת!

ואז, יום אחד.. היינו במקום הנורא מכל, ישבתי באוטובוס הסתכלתי על הפלאפון לרגע והייתי חייבת לצלם..לא יודעת למה..

קשה להסביר, דחף של רגע!

אז..כן, הייתי גם שם..





והתמונה האחרונה-אני..התמונה הרשונה שלי בבלוג..

אני עם הדגל בגאווה.. יער רפפופרט..





אני חייבת לצלם שמאוד הופתעתי מכישרון המלצמה שלי..כי היא לא מצלמה מקצועית וגיליתי שיש לה תכונות מאוד יפות..

וזה מה שהצלחתי להוציא עם שמונה מגה פיקסל וכמה משחקי זום וצבע קלים-זה לא פטושופ! הכל ביידי המצלמה..גם הצבע..



למדו, חנכו, והמשיכו!

סעו לפולין..



עד לפעם הבאה

ביי ביי

לא בכיתי בפולין

ב-12/9/2011 טסתי עם משלחת בית הספר למסע פולין.

זו היתה הטיסה הראשונה בחיי, החו"ל הראשון בחיית הריחוק מהבית והניתוק הראשון בחיי..המון דברים ראשונים!

באתי למסע עם ציפיות רבות ל"בום" רגשי, כזה שכולם מדברים עליו...

בין היתר ובאופן שהוא מאוד חשוב גם יצאתי כנציגת תנועה ונציגת הערכים שאני מאמינה בהם.

כמו שכל קוראי הבלוג יודעים, אני בשומר הצעיר, וכל אדם יהודי שבוודאי שמע על מרדכי אנילביץ, צריך לדעת שהוא, מנהיג מרד גטו ורשה היה כמובן מהתנועה, ובעייני לצאת למסע זה להנציח את המורשת שלו..



ואז טסתי, והתרגשתי מהשטויות הקטנות, מהטיסה, מהאוכל, מהעננים, מהריח של פולין, האנשים ועוד ועוד ועוד..

אבל לא קיבלתי בום.

היה רק רגע אחד בכל המסע שהרגשתי התרגשות חזקה בלב, שמחה ועצב יחדיו! כשיצא לי באופן נדיר ביותר לראות במו עייני את מה שבמשך שנים בתי הספר והמוזאונים, ומספרי הסיפורים וכל שאר אנשי החינוך מנסים להעביר..

את החיים.

את אותו רגע נדיר שיצא לי לראות גם צילמתי ובהמשך אראה את התמונה ואסביר בערך מה רואים..



מאז המסע עברו שבועיים שבעייני זה נצח, שבועיים שלא כתבתי ולא ממש ברתי ועיכלתי מה ראיתי..לאט לאט הדברים טיפטפו והיום, נערך מפגש פולין-של כל האוטובוס והקבוצה שטסתי..והמילים יצאו לי.

סוף סוף התחלתי לחשוב על מה שהיה ולדבר..ועם כל משפט שאני אומרת יש לי עוד מיליון דברים להגיד.



אחד הדברים שהכי הציקו לי במסע ואחריו זה שלא בכיתי..

אבל הנה מה שלקחתי מזה..



לא בכיתי בפולין

הייתי במיידנק והייתי גם באושיויץ, עברתי בין אבני טרבלינקה ולא בכיתי
כלל. לא הבנתי והפנמתי את חומרת המצב, סביבי דמעות זולגות, אנשים מתאחדים, ואצלי
אין ולו טיפה קטנה של דמעה.
אולי אני חולה? אולי עוד לא הבנתי? אולי אני עוד תמימה? אולי לא שמעתי את הסיפורים
שאחרים שמעו? אולי מסתירים ממני משהו שאחרים ידעו? אולי לא ראיתי? לא הרחתי? לא
צילמתי?

אומרים שאנשים מתביישים לבכות, אבל בפולין אנשים מתביישים לא לבכות.

ואני? לא בכיתי בפולין, יצאתי למסע נחושה ללמוד, להבין, להפנים, לקחת
לעצמי ולחנך את האחרים!
לקח לי זמן להפסיק להתבייש ולהבין שלמסע לא יוצאים כדי לבכות, למסע יוצאים מסיבות
אחרות, הבכי זה רק תוספת יופי..
אנשים בוכים כדי לפרוק..
אני את הפריקה שלי עוברת בכתיבה, ובמשפט אחד פרקתי את כל הרגשות והמחשבות שהיו לי
במסע. משפט נדיר שילווה אותי עוד שנים ארוכות ודרכו אחנך ואסביר לכל אלו שפספסו
ולא ראו את מה שעייני זכו לראות..

האמירה כי דבר לא נותר היא חלקית נכונה..אכן הרוב כבר נהרס ולא נותר
כמעט זכר לזוועות, אך לא צריך לראות כדי להרגיש, לא צריך לראות כדי להבין..

זה יכול לקחת שניה, חודש ואפילו 10 שנים... המשמעות האמתית של המסע
היא לא לבוא ולהתאחד עם המתים אלא משמעות גדולה יותר שאפילו אני לא יכולה לתאר
במילים..



יש אנשים שחושבים שהמסע מיותר כי יש תמונות ומוזויאונים, יש כאלו שלא צריכים לראות כדי להבין..

בעייני החלק המשמעותי בכל המסע, זה החלק המזעזע ביותר-שכמעט שום דבר לא נשאר, ומה שנשאר הוא כל כך קטן והוא כולו מוקף ביופי של דשא ועצים שאי אפשר כבר להאמין שהזוועה התרחשה..

ורק אלו שיודעים את הסיפור, יכולים לספר.. צריך לראות כדי להבין שבעוד כמה שנים לא יהיו עדויות, וישארו כנראה רק התמונות..ולמה זה בעיה? אני מאמינה שזה פוסט בפני עצמו-אך אתם מוזמנים להביע את דעתכם למה זה בעיה שהמציאות נעלמת ונשאר איתנו רק עבר..



היה לי מסע משמעותי ואני ממליצה לכל אדם לנסוע, לראות, לעצום עיניים ולהבין.. זה לא כזה קשה כמו שזה נראה, אל תסעו לבד, סעו עם משפחה וחברים וזה יהיה הרבה יותר קל..

אני לא חושבת שאני אדם חזק יותר מאחרים וזה למה לא בכיתי.. כי הדמעות הן רק כלי פריקה

המסע הוא לא בשביל לבכות, אלא לבכות זה בשביל המסע.. 

לבכות אפשר גם בארץ.. שם, לבכות זה דרך להבין ולי יש דרך אחרת..



כתבתי מספיק ולהלן קומץ תמונות





תמונה שצולמה ביער לופוחובה-בתמונה נר שקיבלנו עם שם של משפחה שנרצחה ביער ונקברה בקבר אחים ביחד עם שאר עיירת טיקוצ'ין.

המיוחד בתמונה-זו התמונה הראשונה הכי יפה שאי פעם צילמתי, ואני לא צלמת טובה. בזמן השתיקה והקשבה לשיר, ניסיתי לצלם ומשום מה הזום התפקשש..ואז, בשניה האחרונה תיקנתי את הבעיה ואף עשיתי פוקוס ויצא מדהים.















טרבלינקה



ורשה בלילה





הרחוב של מרדכי אנילביץ' , הייתי חייבת לצלם..הרגשתי הכי גאווה שומרית והכי עצב שלא לבשתי אחת כזאת..







 אין מה להסביר, מזעזע...



הר העפר..



התמונה שריגשה אותי ולהלן ההסבר.

היינו בהר העפר רק דקות אחדות כי הזמן אזל, ושם בין אבק ועפר הסתכלתי הצידה וצפיתי בקבוצה קטנה של חברי הטובים, מחבקים ידיד יקר שחווה רגע משבר..ואיתו כל אחד מהם נשבר וכולם עמדו מחובקים יחדיו. ואני מסתכלת עליהם וכל כך רציתי להצתרף ולחבק ולהיות חלק.. ולא ידעתי איך, התביישתי קצת..

ובעודי עומדת ומסתכלת עליהם, הסתכלתי רגע הצידה, על הר המוות..  ושם ראיתי את הצללית שלהם..

ולפתע אחזה בי התרגשות רבה..כצד מול המוות ניצבים החיים חזקים מתמיד!

וזה אף התקשר לסיפור הורדים ששמענו מהמדריך שלנו.. שסיפר שאחד הנאצים השתמש בעפרכדשן  והצמיח ורדים..ואנחנו הורדים של החיים, והמתים מדשנים אותנו ונותנים לנו כוח לחיות..מסיפור מזעזע על נאצי הפכתי את זה למשהו אחר.

וככה, מאותו הרגע שראיתי את זה, הייתי חייבת לצלם את הצללית ולכתוב על זה, אחזה בי התרגשות רבה כל כך, עצב ושמחה, משהו שאף פעם לא חוויתי..

"ורק דרך הצללים אנו מתאחדים עם המתים ששולחים לנו את הכוח לחיים"

היתה לי מחברת מסע וזה המשפט היחיד שכתבתי, וכשכבתי הרגשתי שכתבתי כמעט את הכל..





 בעיקר תמונה יפה שיצאה..





 פסי הרכבת לאושוייץ



למסע לפולין לקחתי איתי פלאפון..אמא סידרה את הקליטה עם החברה והכל היה טוב ויפה עד שממש הגעתי לפולין..

ומסתבר שהיו טעויות ואין לי קליטה, אי שליחת הודעות אי קבלת שיחות..כלום נאדה!

וממש נלחצתי..איך אני אצור קשר עם אמא עכשיו?! היא תדאג!

בסופו של דבר הצלחתי בערב..

(וכבר אגב היו לי מחשבות שאולי יש בפולין חברת אורנג' שתסדר לי את זה.. בסוף יום למחורת אמא התקרשה לאורנג' וזה סודר..ובאותו יום בפוקס אחרי כמה שעות מצאתי חברת אורנג' בפולין...מה הסיכוי הא? )

בכל מקרה, נורא התהלבתי שכל פעם שהיינו בעיר אחרת הפלאפון שלי הציג באיזה עיר אני נמצאת!

ואז, יום אחד.. היינו במקום הנורא מכל, ישבתי באוטובוס הסתכלתי על הפלאפון לרגע והייתי חייבת לצלם..לא יודעת למה..

קשה להסביר, דחף של רגע!

אז..כן, הייתי גם שם..





והתמונה האחרונה-אני..התמונה הרשונה שלי בבלוג..

אני עם הדגל בגאווה.. יער רפפופרט..





אני חייבת לצלם שמאוד הופתעתי מכישרון המלצמה שלי..כי היא לא מצלמה מקצועית וגיליתי שיש לה תכונות מאוד יפות..

וזה מה שהצלחתי להוציא עם שמונה מגה פיקסל וכמה משחקי זום וצבע קלים-זה לא פטושופ! הכל ביידי המצלמה..גם הצבע..



למדו, חנכו, והמשיכו!

סעו לפולין..



עד לפעם הבאה

ביי ביי