איך רציתי שהיום הזה יראה:
לקום בבוקר, להודעת לילה טוב מליל אמש ובוקר טוב. אולי גם תוספת של "רק עוד כמה שעות :)"
להתחיל להתארגן בקצב שלי, לקחת את הזמן. מקלחת ארוכה ולמשוך את עצמי בשמנים שמריחים טוב. להתאפר בקטנה, להתלבש ולהסתכל על עצמי במראה תוך כדי... כל פריט לבוש נבחר בקפידה.
לאהוב את מה שאני רואה. לשים את הבושם האהוב עלי.
לקבל הודעה קצרה "אני למטה"
לקחת תיק ולרדת במדרגות, עם פרפרים בבטן ודפיקות לב... מרגישה את לחיי מתחילות להסמיק מהתרגשות.
לצאת מהביניין ולראות שהוא מחכה לי מחוץ לרכב, וכשמבטו נח עלי, חיוך מתפשט על פניו.
כשאני מתקרבת אליו הוא מזדקף, מביט בי ואומר שאני נראית מדהים.
אני מתקרבת והוא מנשק אותי בעדינות ומצמיד אותי אליו בידו האחת.
אני מבחינה שידו השניה מאחורי גבו, ותוך כדי שאנחנו צמודים, הוא מוציא פרח... פרח אחד. בדיוק כמו שאני אוהבת.
אני מחייכת, ומנשקת אותו בלחי, מריחה את הפרח ומסמיקה קלות כשאני רואה שהוא בוחן את התגובה שלי.
בשלב הזה הוא פותח לי את הדלת, ולמרות שכל הגינוני ג'נטלמן לא מהותיים בעייני, אני נהנת מהפינוק.
אני מתיישבת, ברכב החימום דולק בעוד שבחוץ עוד קריר.
מתחילים לנסוע, מנהלים שיחות שטותית בהתחלה. אני נזכרת בחלום שסירב לספר לי את פרטיו, והוא אומר לי שעדיין זה לא הזמן לשתף...
הוא מניח את היד שלו על הירך שלי ברמזור, מלטף בעדינות. ברמזורים אדומים הוא מעיף מבט אלי, עם חיוך... זורק שהוא לא יכול להתרכז במה שאני אומרת מרוב שאני יפה ואני אומרת שאני אשים מסיכה כדי שיתרכז בכביש לפחות.
אני לא יודעת מה בדיוק היעד אבל אני מרגישה בנוח לא להציק יותר מידי בשאלות. מגיעים... בהתחלה מסתובבים באזור, חוקרים. מחזיקים ידיים ומידי פעם הוא מצמיד אותי אליו לחצי חיבוק ונשיקה.
מנהלים שיחות על כל מיני נושאים, על ילדות, סטנדאפ, חלומות, סרטים ומה לא...
אני כמו ילדה, נהנת מכל מה שהעיניים שלי רואות. עוצרת להתפעל מספסל מפואר, מפסל קטן, מילדים שמשחקים בקלאס... הוא אומר שזה חמוד.
אני מקניטה אותו שהוא שכח כבר להיות ילד ונזכרת במתנה שהבאתי לו. אני אומרת לו לעצום עיניים, ולהציג את ידיו בזמן שאני מניחה עליהן את בועות הסבון.
אומרת לו לפקוח, והוא מחייך בעידנות, קצת סקפטי אבל לאט לאט הזיכרון מחלחל ואני מסבירה" אמרת שכבר הרבה שנים לא הפרחת בועות סבון, אז עכשיו זה הזמן". והוא מתחיל...בהתחלה יוצאים לו קטנים, ומהר מאוד הוא עובר לאתגר בועת הסבון הכי גדולה שהוא מצליח. ואנחנו צוחקים מהניסיונות...
בשלב הזה אני כבר נהיית רעבה, ואנחנו נכנסים למקום הראשון שאנחנו רואים. אני מתלבטת מה לאכול...חלבי? בשרי? לא הצלחתי להחליט בפנטזיה הזאת...
אבל אני רק יודעת שהארוחה טעימה, ואנחנו חולקים אולי גם מנה. ובין ביס לביס, אנחנו משיקים כוסות.
יש מוזיקה שקטה ואווירה רגועה והתחושה שיש את כל הזמן שבעולם.
וכמובן, חייב גם קינוח. שוקולד. אפילו שאנחחנו לא באמת מצליחים לסיים.
אחרי ששבענו, ממשיכים להסתובב, ובגלל שזה שישי בצהריים, יש המון אנשים שמתכוננים לשבת. וביחד איתם גם לא מעט מופעי רחוב... יש מוזיקה מכל מיני פינות, והמולה של חג שתכף נכנס.
ואנחנו צוחקים ומדברים והוא מספר לי על החלום, ואני מספרת על מה שאני חשבתי עליו בשעות הלילה המאוחרות.
הוא מביט בי, ואני מסיטה מבט אבל הוא אומר לי להביט בו חזרה. הוא שואל איך אני מרגישה ואני אומרת שבטוחה. הוא שואל אם אני רוצה לבוא אליו, לבקר בחדרו, ושהוא יגן עלי מכוחות הרשע אם אני חוששת.
ואני קצת משתהה עם התשובה והוא אומר שההזמנה אינה חוזה מחייב ואפשר גם סתם להנות מהלבד ביחד, והוא יעשה לי הפעם סיור כמו שצריך בחדרו ואני לא אהיה חייבת לעשות שום דבר מעבר.
אני מהנהנת לחיוב והוא מנשק אותי, מוביל אותי בחזרה למכונית.
כל הדרך לביתו אנחנו ממשיכים לדבר, הפעם על נושאים קצת יותר רציניים ועמוקים.
אנחנו מגייעים לבית, הוא מושיט את ידו ומוביל אותי פנימה. הוא שואל אם אני רוצה לשתות או לאכול ואני מבקשת כוס מים.
אנחנו עולים לחדרו, הוא סוגר אחריי את הדלת. נעמד באמצע ואומר "ברוכה הבאה".
אני מחייכת, ניגשת אליו ומנשקת אותו.
ומשם? הכל היה לאט לאט... הנגיעות, הליטופים. החיבוקים האורכים, הנשיקות.
מגע ארוך ומתמשך, אבל גם עדין...
מידי פעם הוא מגניב לי מחמאות חדשות, אני זוכה לנשיקות במקומות שכבר הרבה זמן לא הרגשתי.
וההמשך כבר לא מתאים לבלוג.
בפועל, קמתי ראשונה.. לא היתה שום הודעה, גם לא שיחה שלא נענתה. התחלתי להתארגן מאוחר עם ספק בליבי שבכלל זה יצא לפועל. ואני מתקשרת ואין מענה, ושוב מתקשרת וכבר מתחילה להתעצב ולהתעצבן... אני שומעת בקולו שהוא שכח, ושאין לו מושג על מה אני מדברת ואני רק יותר מתרגזת כי התחלתי לחלום בגללו...
ואני מתוסכלת ועצובה ואומרת לו שלא משנה, שישאר. הוא אמר שהוא יתארגן ויתקשר.
הוא לא התקשר, גם לא שעה אחרי... וגם לא שעות אחרי.
שוב קרה משהו, ולא היתה לו אפילו חצי שניה פנויה לעדכן שמשהו לא קשורה והוא מתנצל. הוא בבלאגן... ואין בבלאגן הזה מקום בשבילי.
ואני? אני עם חמלה כלפיו ולמצבו. ולו רק היה מעדכן אותי, אפילו בקטנה, אפילו לא הייתי מתרגזת. הרי הוא לא ידע שכך הדברים יתגלגלו, נכון? הייתי מהר מאוד מתאפסת על עצמי, מוצאת אולי פתרון אחר, מנסה לעודד ולחזק. רק שהיה מראה שאכפת לו מספיק.
אבל להשאיר אותי מחוץ ללופ? זה כבר לא הוגן... מרגישה מרומה ושקופה.
מרגישה שלא מכבדים אותי.
אם הכל בכל זאת אמיתי, אני לא חושבת שיש לו מקום או כוחות בשבילי.
ואם הכל לא אמיתי, אז זה ממש נבזי לשחק בי ככה...
בסהכ רציתי יום כיף, לשכוח מכל הרעש מסביב.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
