למה אני מאמינה באלוהים?
כי לפעמים, כשאני לא רואה את הנתיב שעלי ללכת לכיוונו, ושהכל ממש ממש ממש חשוך והסיכוי להצליח ללכת בבטחה ובהצלחה אל היעד ממש נמוך, אני נושאת תפילה.
זה בד"כ קורה לפני השינה, כשכל המחשבות המפחידות מתגנבות בשקט. וזו התפילה הכי הכי עמוקה וחזקה שיש לי. היא לרוב פשוטה. רק נס קטנטן אחד ואני אעשה את שאר העבודה.
ואני הולכת לישון, עם עיניים נפוחות ודאגות וקמה ליום חדש.
והיום החדש מביא איתו הזדמנויות, קטנות ככל שיהיו אבל כל הזדמנות היא עוד צעט קטן. ועוד צעק קטן. וזה מרגיש כאילו מישהו שם למעלה מצייר לי מפה שלילה קודם לכן פשוט לא היתה קיימת. שמישהו דואג לכל הפרטים שמאחורי הקלעים והתפקיד שלי הוא פשוט לעשות. בכל צעד אני יודעת שאני הולכת לדרוך על קרקע לא יציבה כנראה, ולפתע מתחתי אני מרגישה אבנים חזקות שמצליחות לשאת את כובד המשקל. ואני צועדת ונלחמת. מנצלת כל נס קטנטן. וזה באמת מרגיש כמו השגחה מלמעלה.
אני חסידה גדולה שה' נמצא בסטטיסטיקה. ב1 למיליון.
הכל פשוט מסתדר. וזה לא שאני מתפללת ויושבת בחיבוק ידיים. לא. ההסכם הוא תמיד שאני אעשה כל מה שידרש, ועל מה שאין לי שליטה, על זה אני מבקשת רק קמצוץ של עזרה...
***עריכה***
אומייגאד. הרגע קמתי, שתיתי מים, עמדה כוס בקצה השולחן, ובטעות פגעתי בה, והיא באה ליפול, ולא הספקתי לתפוס, ואיכשהו תוך כדי הנפילה היא קפצה ונחתה בתוך הפח אשפה שיש לי בחדר שבדיוק שמתי בו שקית והיא שרדה את הנפילה. שמעו שזה היה לא טבעי וזה נס גלוי.
זהו, אל תאשפזו אותי.
ותודה למי שזה לא יהיה ששומר עלי ועל הכוס.
עד לפעם הבאה, ביי ביי
