היום התחילה הקייצת מה שאומר שהתחיל השבוע שבו אני קמה ממש מוקדם והולכת לישון ממש מאוחר, מבלה את רוב הבוקר בבועת חום, זיעה ולחות עם ילדים שרצים וצועקים..ולמרבה הפלא-אני נהנת מזה! נהנת מלהנות איתם, לצחוק איתם, לשתף פעולה וגם להיות סמכותית ולעזור להם כשצריך..החיים הטובים!
ובכללי? וול..פרידות-זה לא כיף..
ואי שם אני תוהה למה כולם אופטימיים, כמה זה ישפיע עלינו, מה אני מרגישה, יש סיכוי לתיקון? השבוע? החודש? שנה הבאה או אולי עוד שבע שנים אם בכלל...? זה עצוב מהמון סיבות.. אבל העיקר, והכי חשוב שלהבדיל מהפעם הראשונה, לא איבדתי והפסדתי יותר מידי-וזה אממ..מה שחשוב באמת!
כרגע, אין לי הרבה מה להוסיף, הראש שלי מתנודד ממחשבות רבות ומשונות..
אני נשארת ערה עד מאוחר, אולי מתוך מחשבה שהוא יתחרט, יבוא אלי בלי התראה, יגיד שמצטער ורוצה אותי בחזרה ואני אענה שאני מפחדת, ובתגובה הוא יגרום לי להרגיש הכי מיוחדת.. לחלום, זו דרך נוספת להתמודד, גם אם הם לא מתגשמים..
כל כך לא מתגעגעת לתחושה הזאת של חוסר ודאות ותלות בדברים כל כך קטנים..
למחשבות שתוקפות כל דקה בהחלפה, לשיחות שנשמעות לי כמו השיחות האחרונות..
ובעיקר לדימיון הפרוע שלי שמידי יום מחליף את התמונה ממשהו נורא מקסים ומדהים לסיוט כואב..
ככל שאני מבלה יותר לבד עם עצמי, ככה התחושה נוראית יותר.. תחושה של לחץ ופחד מהמציאות, חוסר ודאות מהמחר והיום, עצב.המון עצב.. דפיקות הלב חזקות מאוד אך מעטוט מאוד..
והמון שאלות, המון שאלות שאין לי תשובות אליהן..
למה? האן משקרים לי? האם ההתקדמות מהירה מידי והיתה טעות גדולה? האם אני זאת שטועה? אם אני צריכה לגמור עם זה? האם אני סתם פרנואידית ומכניסה לעצמי שטויות לראש? אוהבים אותי? למה..? מה עשיתי? למה שוב? האם אני לא מספיק אוהבת? האם לא נתתי מספיק? איכזבתי..? למה אני מאוכזבת? למה איכזבו אותי? למה לא משקיעים בי כבר..? לאן הלכו ההבטחות? מה קרה לי? למה אני מרגישה אשמה? למה אני מרגישה שלא כנים איתי?
למה אני מרגישה שממסתירים ממני..?
בדיוק כמו אז..שוב..כאילו זה הגורל שלי-שדברים טובים מוגבלים בזמן..
לקח לי שלושה חודשים להתרגל, ללמוד, לאהוב כמו שצריך ולתת מעצמי ומאז זה מרגיש שהגלגל התהפח.
מהסתכלות בעבר אני נזכרת איך שהדברים נראו אחרת..ההשקעה, השיחות .. הרגעים הקטנים...הכל התהפח ושינה תפקידים..
האם אני צריכה לקחת מרחק כדי לחשוב, להבין...או להפך, להתקרב יותר, לתת יותר כדי להראות שאני לא יצור..
האם להאמין לשלוש מילים קטנות כמו תמיד?
האם אני סתם מטומטמת?
אילו רק הייתי סותמת את הפה.. הרגעים שאני הכי אוהבת זה הרגעים שאני עוזרת, תורמת, תומכת או לפחות מנסה.. ככה אני יודעת שאני שימושית, שאני לא סתם..
חסר לי משהו שהוא קצת מעבר לשלוש מילים.. קצת יותר חום-כמו פעם..
או שאולי אני בוחרת לראות את המציאות ככה? גם זו אופציה.אופציה שאני מפחדת ממנה מאוד
לעזעזל עם אפקט הפיגמליון!
להלחם במציאות, באמיתות שונות..
וזה קשה..
לשמוע לפעמים מילים יפות ומנגד מילים שנכנסו ללב..
"כי ככה זה, אוקיי, מה לעשות..., זה המצב, מה אני אעשה, לא נורא" אני לא מתגעגע..
אז נפגעתי, לא ידעתי איך לקבל את זה..את העובדה שאולי זה שקר? אולי זה כבר לא זה? צריך להפסיק? כבר לא אוהב..?
אני רק רוצה את האמת..ויותר מכך-רוצה לשמוע שזה הדדי, הרגש..שזה סתם תקופה כזאת, שאוהבים אותי..רוצה לשמוע סליחה והצטערות אמיתית, רוצה השקעה אמיתית ולא רק רצון להשקעה שנעלם כי סתם אן כוח.. כי יש הבדל-יש הבדל בין לנסות להשקיע ולא להצליח לבין לנסות להשקי-ולהפסיק
כי אין כוח או שחכנו...זה הבדל ענק-כי העיקר הכוונה, ואם זה נעלם באדישות סימן שאין באמת כוונה..
כל כך קל, כל פשוט..קצת לחשוב, גרגר של חול או אבק, חתיכת נייר, פרח נבול, פנטומימה, ספר, שיר, סיפור, מכתב, חתיכת שוקולד קטנטנטנה.. כי זה לא באמת משנה מה-משנה למה..
הייתי רוצה לקבל גרגר חול-מכל מיני סיבות למשל לשמוע שמכל הדגים והגרגרים, בחרתי את הגרגר הטוב ביותר או אולי לשמוע שהגרגר הזה הוא מעולם אחר, מקביל שבו מתרחשים דברים מעניינים ובהם אני חיה כנסיכה או ילדת כפר ומבלה את הימים בשדות.. או אולי הגרגר הזה הוא מהירח!
הייתי רוצה לקבל חתיכת נייר-נייר שרצינו לכתוב בו עמודים שלמים של מחשבות.. ולא יצא
פרח נבול-כי זה רק מושג, כל פרח אפשר לקחת ולהשאיר בספר למשך שנים רבות והוא ישאר כמו שהוא.. כמו פרח מפלסטיק שלא ינבול לעולם
כי זה לא משנה מה להביא-העיקר להעניק..
לפעמים זה החיבוק, זו הנשיקה, לפעמים זה מבט ולפעמים זה לחיצת יד..
משהו, משהו קטן...משהו משמעותי בשבילכם או למי שתעניקו..
עשיתי לא מעט טעויות בעבר-אני לא מתכוונת לוותר בקלות בקרב הזה! היתה לי חצי שנה מדהימה ביותר...לא רוצה שזה יפסק כאן
החופש לעשייה חינוכית (הדרכה..), ניצול הזמן הפנוי להשתובבות, להתנסות בדברים חדשים, ללמוד על החיים ולפעול בכל מה שלא הספקתי השנה.
חופש
סוף סוף עברה השנה ה..אמ.. נורא קשה לי להגדיר אותה. מצד אחד זו פשוט שנה.. היתה נורא פשוטה ורגילה ומנגד-קרו בה אירועים מאוד מאוד חשובים!
אם הייתי יכולה, הייתי עושה את השנה הזאת שוב ומתקנת כמה פינות חסרות..
אז מה עברתי השנה?
-בגרויות!
-תחילת תהליך המסע לפולין-כןכן..המלגה התקבלה ואני אטוס לראשונה בחיי!
-חבר..שזה משו שלא האמנתי שיקרה אבל קרה-וזה אחד הפלוסים הטובים ביותר בשנה הזאת!
-התחברתי לאנשים חדשים בתנועה-הוי איתן! לדגומא :P (תראה! אתה מוזכר!)
-וכנ"ל הכרתי המון אנשים חדשים ומדהימים מהשכבה עצמה ומהעיר.. אנשים קטנים עם אישיות ענקית!
-מרשימת חברי הקרובים ביותר נמחק שם לראשונה מאז..אי פעם. ודוגרי-כמה טוב! השם הזה תפס מקום של מישהו אחר:)
-התרחקתי מאנשים והתקרבתי לאחרים שזה חיסרון ויתרון..המטרה בקיץ זה לתקן את ההתרחקויות!
-התחלתי את התהליך הצבאי שלי! אני סוף סוף רשומה במערכת (כלומר עברתי צו ראשון ואני בדרך ליום המא"ה..)
-עברתי גדנ"ע-המיני מיני מיני טירונות.. והגעתי למסקנה שאין לי בעיה לרוץ, לקפוץ, לעמוד בזמנים, לציית, להתארגן, לאכול, להתחבר, לחשוב ולחיות ואפילו להנות! הבעיה שלי בטירונות תיהיה צעקות המפקדים והדיסטאנס.. ונכון שזה חשוב מאוד אבל לעמוד בצעקות יהיה נורא מסובך..
-התחלתי ללמוד נהיגה! או לייתר דיוק אני ככל הנראה כבר בסוף הלמידה! אבל מילא..העיקר שיהיה לי רישיון !
