פעם, למשך כמעט שנה, הייתי בת הזוג הכי גרועה בתבל.
עשיתי כל כך הרבה טעויות של מתחילות למרות שזו בהחלט לא היתה הזוגיות הראשונה שלי.
אני זוכרת שהתקופה שקדמה לה, היתה לא פשוטה עבורי, מה שגרם לי להפוך ליצור תלותי שרק צמא לתשומת לב ויחס, אנוכי ומרוכז.
יכול להיות, שלא באמת הייתי כזאת אלא שדווקא הייתי בסדר עם פה ושם נפילות, אבל כבת אנוש מהמיניין, הזיכרון שלי סובייקטיבי מאוד.
מר קאסטל(האידיוט, זה שמו לבינתיים. נתייחס לזה כמו המן והרעשנים אז כל פעם ששמו של מר קאסטל(האידיוט) יוזכר, כך תתווסף התוספת. עד שיתאפס על עצמו), היה אצלי ועזר לי לנקות ארגז (מצטערת מר אורקל, לא רציתי שתראה איזו מתנה אני רוצה להביא לך...).
ובעודי עוברת על הזכירונות הישנים, מצאתי שני מכתבים מבן הזוג היחיד שלא שמר איתי על קשר... לצורך הנוחות, נקרא לו מר אורלגין(על אף חיבתו דווקא לשעוני הכיס).
מר אורלגין לימד אותי איך זה לאהוב גבר, ואיך גבר אוהב אישה. לימד אותי על עצמי, על העולם הגדול. לימד אותי לחשוב אחרת ולא לקחת דברים כמובן מאליו. אני זוכרת שהייתי מקשיבה לו בצימאון. התקופה שקדמה לו, עירערה את הביטחון שלי. זה ניסוח דיי עדין ל"נשבר, התרסק". באופן קוסמי מדהים, הוא הרים אותו למעלה. והייתי עקשנית כמובן, והייתי קשה אבל הוא אף פעם לא וויתר לי. תמיד אמר כמה יפה ומוכשרת אני. הוא נתן לי להרגיש מיוחדת מאוד.
חוויתי איתו את החוויות הראשונות שלי המשמעותיות שלי בתחום שבינו לבינה. אני זוכרת שזה היה בדיוק כמו שדמיינתי ואפילו יותר טוב. בקצב הנכון, באווירה הנכונה.
היו גם דברים פחות טובים, אני זוכרת בשלב מסויים לחץ מצידו... לחץ שגרם לי להרגיש לא בנוח ואולי אפילו קצת אשמה.
אבל בכל אופן, אני הייתי באמת נוראית. זוכרת שדרשתי המון תשומת לב והעקשנות שלי לא הובילה אותי לשום מקום. מצד שני הייתי עדיין ילדה בהרבה מובנים. הייתי כולה בת 20... אני זוכרת שהכל הרגיש גדול עלי ורציני מידי וזה הלחיץ אותי מאוד.
החרטה הכי גדולה שלי, שהתרחקתי מאחת הבנות הכי מדהימות שיצא לי להכיר בקורס קצינים. דיי קילקלתי את זה עם האגו שלי והיוהרה. אומנם גם לה היה צד בנושא ואומנם בהתחלה עוד ניסיתי לשמור על החלקים אבל בשלב מסויים כבר שברתי את זה גם. האגו הזה גרם לי להתרחק מכולם. זה קצת מבאס כי יצא שהייתי קצת בודדה לקראת סוף הקורס. אני חושת שבאופן כללי כל השירות הצבאי שלי התאפיין בהרבה בדידות, הרבה לבד, בעיקר עקב נסיבות שלא היתה לי שליטה עליהן(כמו חברים שעברו ליחידות רחוקות או זה שלא היה לי אוטו ולא יכולתי לצאת בשישי בערב... תרוצים? אולי אבל זה באמת היה מורכב פעם...)
זה מאוד מוזר. מר אורלוגין ואני יצאנו תשעה חודשים וכל מה שאני זוכרת זה רק רסיסים קטנטנים, רובם מקסימים ומדהימים אבל זהו. עם שאר המערכות יחסים שהיו לי, מהקצרות ועד הארוכות אני זוכרת קצת יותר(בעצם, עם מר איטליה אני גם לא זוכרת הרבה... סורי.)
אבל זה מוזר שעם מר אורלוגין אני זוכרת ממש מעט. אני זוכרת שהפרידה היתה קשה לי כי ידעתי שאני הייתי לא בסדר, בייחוד העיתוי. בדיוק בתחילת עמוד ענן(או שזה היה צוק איתן?) טיימינג על הפנים. זוכרת שפחדתי שיקרה לו משהו וזוכרת בעיקר שאני עצמי הרגשתי בודדה ומפוחדת וכל כך קיוויתי שהוא יהיה שם לצידי לחבק ולהרגיע... בפועל פשוט הרגעתי את עצמי ולמדתי שאני יכולה להיות עצמאית וחזקה. ובכל זאת, עד היום אפילו עצוב לי שמעבר לפרידה מהזוגיות, איבדתי גם חבר מאוד טוב. הינו באמת חברים טובים.
באופן כללי, מהדברים שאני כן זוכרת, הוא היה גבר כמעט מושלם, ג'נטלמן מהסוג האיכותי.
אני זוכרת אינספור פעמים שנשק לי ליד, כמצופה מגבר מאה או שתיים אחורה, יחד עם אמירת שמי המלא.
אני חושבת שאף גבר מלבדו לא היה מצליח לעשות את זה בצורה לא קריפית בעליל.
הזכרונות עליו עולים לי בעיקר בשיחות נשים, כשמשתפים אחת את השניה בפעם הראשונה(או שיחות בנים אבל זה נשמע פחות יפה ספרותית).
בעודי עוברת על הניירת, מצאתי שני מכתבים ממנו.
קראתי את שניהם.
הוא הזכיר לי מה היופי בכתיבה, ומה היופי באדם שיודע לבטא את עצמו במילים(כשאני חושבת על זה, הוא היחיד שידע לכתוב כל כך יפה מבין כל מחזריי). הכתיבה שלו ניקתה את האבק מהזכרונות שהעלה. התיאורים שלו העלו בי סומק קל כאילו רק אתמול כל זה קרה.
לא יכולתי להתאפק, והמחשש שמשהו אי פעם יקרה לארגז הזכרונות, החלטתי להעלות את אחד מהם על הכתב. הוא היה כל כך יפה שהרגשתי שאני חייבת לעצמי שאני אתעד אותו בבלוג למען רענון זכרונותי בעתיד.
*קטע מתוך המכתב אהבה עבור החצי שנה שלנו. מר אורלוגין, אני מצטערת שאני מעלה דבר כל כך אישי שלנו בפומבי, אך לא יכולתי שלא. הכתיבה שלך כל כך יפה שלא יכולתי להמשיך לתת לה לשכב בין אלפי המכתבים והברכות בארגז מאובק. את הדברים האישיים ביותר הורדתי. השלוש נקודות שיש זה חלקים שהשמטתי מהמקור. אני באמת חושבת שזה מכתב מדהים, פשוט כי הוא גרם לי להעלות חיוך ולהזכר באותו זיכרון מתוק כל כך, כאילו חוויתי את כל זה מחדש.
היום המיוחד ביותר
אהובתי,
חצי שנה זה פרק זמן לא קצר ובכל זאת, ששת החודשים האחרונים חלפו מאוד מהר. לאחרונה, יצא לי לדפדף בתמונות שלנו מתחילת מערכת היחסים הנפלאה הזו ולהעלות זכרונות.
.....
תמונה אחת משכה את תשומת ליבי באופן מיוחד. בתמונה רואים את כתפי כשמאחוריה חניה לאופניים ושני עציצי רחוב אדומים גדולים. וסמוך לה, שביל עץ המוביל לספסל בודד. את הרקע ממלאים עצים גבוהים, רחבים וירוקים ומבנה דק וגבוה הקטוע בלקו העליון ע"י מסגרת התמונה, נראה כמפלח את השמיים הבהירים של סוף אוקטובר.
מהר מאוד התמונה נתנה את אותותיה בזכרוני והסיטואציה החלה להבנות בראשי.
זה היה בבוקר יום שישי חמים, השמש זרחה, הציפורים צייצו(וכארזים נפלה שלכת...סתם:)) ((**פעם חשבתי שאומרים ככה ולא שלהבת. הוא צחק עלי מלא. ועכשיו גם אתם))
אני התועררתי מוקדם מהרגיל.
לבשתי בזריזות את החולצת פסים הנגועה שלי(זאת עם העוגן)
ויצאתי אל עבר תחנת הרכבת.
אתמול אמרנו שהפעם כל אחד ילך לביתו וניפגש כבר בשישי בת"א השלום ליד עזריאלי.
לאחר שעה וחצי של נסיעה מעייפת ברכבת, הגעתי לבסוף למחוז חפצי ופגשתי את הוד יפהפיותה שחכתה לי כשחיוך מקסים על פניה.
עלינו לעזריאלי וישבנו לאכול במקום הקבוע, בשלב מסויים החלטנו לצאת החוצה ולשבת למרכלות המגדלים העצומים.
יצאנו החוצה, התיישבנו על אחד הספסלים שמול המזרקה.
הבטתי בה, שערה החום בער לנוכח קרני השמש הקופחות ועיניה החולות נצצו ושבו אותי בקסמיה בו ברגע.
וכראוי לזוג צעיר מאושר ולוהט... התחלנו מיד במלאכת הנשיקות.
מגע שפתיה החושניות והרכות רק גרם לי לרצות עוד ועוד ממתיקות לשונה הממכרת.
היא עצרה לפתע, כף ידע נשלחה אל חזי ובעדינות הדפה אותי לאחור.
היא הביטה עמוק אל תוך עיניי ובתהועת פנים מבוישת אמרה :"מא אורלוגין, אני..אני.."
"כן," השבתי, בעודי מנסה להבין מה פשר הביישנות.
"אני ממש מחבבת אותך" אמרה מהוססת.
"זה מה שרצית להגיד?" שאלתי.
"מממ..כן" והיסוס שהרטיט את קולה בלט כמו הסומק שהתפשט בלחייה.
"כן, אבל רצית להגיד בנוסח הזה?" לא ויתרתי.
"לא" השיבה.
"את מעדיפה שאני אגיד?" אמרתי ברוך ורכנתי קלות לעברה, היא הנהנה לחיוב...
.....
וכך, אני מוצא את עצמי על ספסל בת"א כשמולי הוד יפהפיותה עם שיער בוער, עיניים שובות ולחיים סמוקות.
אני רואה שהיא מצפה לדבריי... חששות החלו מנקרים בראשי. ומה אם אני טועה, אולי היא לא התכוונה למה שאני חושב...
חייכתי לעברה, אני לא אשכח את הרגע הזה עד סוף חיי ואמרתי
"ינה ***(שמי המלא)..." עצרתי, ראיתי את עיניה נפערות בציפייה, לחייה מאדימות עוד יותר ושפתיה מכווצות במתח
"...אני אוהב אותך"
חיוך מאוהב עלה על שפתיה והיא הביטה בעייני "גם אני אוהבת אותך" אמרה בקול שקט.
נישקתי על שפתיה וחיבקתי אותה חזק.
.....
מר אורלוגין, אתה אומנם לא קורא כן כנראה(ואהיה מאודדדד מופתעת אם כן) אבל היום הזה בזכותך יפה יותר. מיום שהתחיל חצי קלאץ', נפל אי שם באמצע וכמעט התרסק, הרמת אותו בצורה אצילית ומקסימה. אומנם עברתי הלאה, אבל אני יותר מאשמח מלשבת איתך על כוס תה ולשמוע על כל הסיפורים וההרפתקאות וכל הדברים החדשים שלמדת.
עד לפעם הבאה,
בי ביי
