אני לא מבינה למה בעצם אנחנו שונאים כל כך אחד את השני.

 אני צופה בסדרה "שעת נעילה", ועולות בי המון תהיות על עתיד המדינה שלנו, העתיד החברתי.

אני לא מבינה למה בעצם אנחנו שונאים כל כך אחד את השני.
הרי, כולנו רוציים את אותו הדבר. כולנו רוצים שלא יהיו עוד מלחמות, לגדל את הילדים פה בארץ, לתת להם חינוך טוב, להנות מחיי תרבות, פנאי, לטייל בכל המדינה, בנחלים ובהרים, לראות מטאורים במדבר, ללכת לפסטיבלים, לאכול קצת מכל עדה, קצת קובה, קצת פלאפל, פסטה, פיצה? קוסקוס ושניצל של יום שלישי, להתיישב כל המשפחה בחגים, כל אחד עם המנהגי חג שלו. כולנו רוצים את זה... כולנו רוצים להרגיש בטוחים בבית, ללכת בתחושת ביטחון עם ראש מורם וחיוך על השפתיים, בכל מקום. מצפון ועד דרום, בכל השכונות של ירושלים ותל אביב, בכפרים השונים. 
אז למה אנחנו כל כך שונאים אחד את השני?
בגלל הדרך שבה כל אחד חושב שהכי נכון להגיע למצב הזה?
אז חלק רוצים לפהריט הכל, להפוך לפרטי, חלק אחר רוצה לדאוג כבר עכשיו לשכבות החלשות, מישהו רוצה להחזיר שטחים ואחר רוצה לספח אזרחים אבל אולי רק חלקית. אז על זה אנחנו שונאים?
אנחנו לא האויב של עצמנו, יש לנו מספיק אויבים ברחבי העולם. אנחנו כולנו אנשים חמים ולהוטים, ברור לי שכל אחד בטוח שהדרך שלו הכי נכונה וכל צעד לכיוון השני מחבל במטרה, וזה פתאום ניהיה אישי. אבל זה לא. וזה לא צריך להיות ככה.
להאמין בדרך מסויימת, זה לא אישי כלפי אף אחד, למה לשנוא?
לא משנה איך נסובב את זה, עם מלחמות וכיבושים, בלי מלחמות וכיבושים, תמיד נגיע לשולחן הדיונים לקבל הלטה.
אני לא מבינה את ההתנשאות הזאת, של כל אחד מהצדדים בצדקותו. הרי אין אמת אחת... ובפועל? אם באמת נקשיב אחד לשני, נגלה שכולנו פחות או יותר רוצים ללכת לאותו הכיוון, הרי זה בלתי נמנע שכן היעד שלנו הוא זהה, הוא תמיד זהה.
אף אחד לא רוצה מיסים גבוהים, אף אחד לא רוצה להרגיש שנטשו אותו, אף אלד לא רוצה את הייאוש והתסכול, לגור לנצח בשכירות, להכנס למקלטים.

מה זה נותן לנו השסע הזה? אנחנו צועקים אחד על השני במקום לשים לב למה שמתרחש מסביב.
והכי עצוב? שהדבר היחיד שמחבר אותנו זה רק אסונות. תמיד אחרי אסונות אנחנו מתאחדים, חבל שצריך לחכות לאסון כדי שזה יקרה...