סטטיסטיקה ואילולא

סטטיסיטיקה בשקל

ססטטיסטית, אם אני רבה עם מישהו, זה יהיה בזמן הPMS.

תמיד.

זה כל כך וודאי, שלפעמים כשאני רבה עם מישהו, אני יודעת שהמחזור שלי מתקרב.

זה כל כך וודאי, שעם אנשים רגישים, אני נמנעת מלדבר בזמן הזה.

זה כל כך וודאי, שמי שמכיר אותי לוקח דברים בערבון מוגבל.

אני כל כך רגישה בתקופה הזאת, שכל דבר נראה בעייני נורא ואיום.

והנה, הנה זה הגיע..באופן לא מפתיע בעליל אחרי מאורעות שבוע שעבר.

האם זה משנה? לא.

כי אם נפל עץ ביער, ולא פגע באף בעל חיים או יצור חי, העץ לא נפל?

ביצי פסחא

אני חושבת שהקסם באומנות הכתיבה זה להצליח לכתוב משפט אחד, שיכול להראות מאוד טריוויאלי לכולם אבל רק אדם אחד יבין את המשמעות האמתית מאחוריו.

הרבה פעמים שואלים אותי איך אני מסוגלת לכתוב על החיים האישיים שלי בבלוג, לחשוף את עצמי?

אבל בעצם, כשמתחילים לקרוא אין בו באמת הרבה עומק בעייני המתבונן מהצד. אולי כמה תובנות חיים קטנות פה ושם.

אני לא באמת חושפת את הדברים הגדולים, הסודות הקטנים לעייני כולם.

אני מרמזת עליהם בין השורות, בנקודות קטנוטנות שאולי רק חדי העין יוכלו לתהות לגבי משמעותן הכפולה.

המטרה שלהם זה להזכיר לי מה באמת קרה. יצא לי לעבור על חלק מהפוסטים וכמות המידע הלא כתוב עולה בשפע.

ויש אפילו את אלו שאני כותבת להם.

אלו שרק הם יודעים שזה מיועד להם. אבל רק הם.

אני לא מדברת על הפוסטים האנונימיים למינהם שיצא לי לכתוב בגוף שני..

אני מדברת על הרמיזות הקטנות שבאמת רק בן אחד אחד או קבוצה קטנה ידעו בדיוק על מה מדובר.

בפוסט הקודם יש לי רמז כזה, שאני מניחה או לפחות רוצה לקוות שמי שמכיר אותי יודע איפה הרמז הזה מסתתר.. אבל האם הם ידעו מה עומד מאחורי הרמז הזה?

את זה רק אני והצד השני נדע.. 

אומנות הכתיבה.

אתם יודעים מה שמתי לב?

לא משנה כמה בן אדם חסר כישרון בכתיבה, כמה הוא לא יודע להתבטא במילים, ברגע שהוא ינסה לכתוב למישהו אחר משהו (מכתב, שיר, סיפור, סמס) המישהו האחר הזה יאהב את מה שהוא כתב. פשוט כי בתחום הזה, התחושה שמישהו השקיע את המאמץ למעננו מאוד נעימה. מישהו שפונה אלינו אישית. אולי זה לא ביאליק או טולסטוי אבל תיהיה לזה משמעות.

למה אני כותבת את זה?

אחייך לעצמי כי רק אני יודעת:)

 

 

דמעות מבוזבזות

אז כתבתי..

כתבתי ושפכתי וכתבתי הכל.

על החיים, עליך, על חברות וצדק והוקל לי קצת..

הגעתי לנקודה שאין לי כבר מה לאמר. הקלדתי את כל מה שיש לי להגיד. זה סחט ממני כל כך הרבה אנרגיה רגשית להוציא את זה שאין בי אפילו צורך להעביר את זה הלאה.

אני לא מרוצה ממה שכתבתי. זה יצא מעורבל ומבולגן. המון מחשבות, כיוונים, הרבה רעש. אבל בתוך כל הרעש הזה מצאתי את עצמי מתנצלת על שני דברים..

האחד, שלא נתתי חשיבות מספיק גבוהה לבקשה שלך.

והשניה, שהייתי צריכה לנהל את השיחה הזאת פנים מול פנים ולא בהודעות.

אני עצובה ועדיין כואב לי. אני באמת ניסיתי אינספור פעמים להבליג. לקבל את זה שכשאתה נסער זה טוטאלי לגמרי לא משנה מה הסיבה לכך. אני פשוט לא יכולה להמשיך ככה..  אני חושבת שלקחתי את זה קשה כי אני מרגישה שזה לא הגיע לי. שהטעות שעשיתי לא שווה את ה"עונש" הזה. אני גם חושבת שאני פחדנית.. שאני לא עומדת על שלי, שהייתי צריכה כבר מזמן להגיד לך שאתה לא מתנהג אלי יפה ברגעים כאלו. 

וויתרתי המון על עצמי ועל ה"צדק" כדי לשמור על מים שקטים. וויתרתי על מילים לא מכוונות, על דמעות מיותרות, על מחשבות שליליות, על חוסר אכפתיות, חוסר אמפתיות. וויתרתי. למה? כי קיבלתי אותך כזה.. ידעתי או לפחות קיוויתי שבמקור אין לך כוונות רעות ולא התכוונת, אתה פשוט טועה לפעמים פשוט כי לא ידעת כנראה.. וויתרתי על ה"סליחה" וה"מצטער" כי הבנתי שאתה כנראה לא רואה. ואיך תראה..? בתוך ים של הודעות, כמה באמת אתה מכיר אותי? כל כך הרבה פעמים קיוויתי שתשאל אותי משהו על החיים שלי מחוץ למסגרת. שתתן לי עצה , מילה טובה או משהו.. אני צריכה לעמוד עם שלט גדול ולהגיד שרע לי כדי שתתייחס.

אילו רק ידעת כמה עמוקים הפחדים שלי, כמה חזקים הדחפים שלי, אני מאמינה שדבירם היו נראים אחרת.. אבל אני בחרתי לא לשתף. הרגשתי שזה לא מתאים רוב הזמן ושלא תצליח להתמודד איתי. ואולי עדיף היה ככה.. קשה לסובבים אותי להתמודד עם הדברים  שאני חווה, בעיקר כי לי גם קשה להסביר ולשתף. 

 

אני משתדלת לעשות מעל ומעבר למען חברים שלי ואפילו אנשים אקראיים ברחוב. אני אהיה מוכנה להזיז הרים וגבעות אם צריך. אני אשמור להם על החפצים שהם נטשו, אני אנקה את שמם בציבור, אני אייעץ להם ככל הניתן ואקשיב להם כמה שרק אוכל, אתן להם תשובות כנות ואמיתיות גם אם הן אינן מה שהם רצו לשמוע, אשמור על סודותיהם, אני אהיה מוכנה לוותר מעצמי-על שעות שינה, כסף, זמן אם יצטכרו. אני אעשה את המקסימום שביכולתי.. ואם אני אראה שאני עושה נזק? אני אתרחק.. אני אתרחק ואתנתק. וזה יהיה לי כואב אבל אני אדע שזה הדבר הנכון לעשות כדי שיהיה להם טוב..

אבל גם אני טועה.

לפעמים אני מפספסת או שוחכת. לפעמים אני לא רואה את מה שהם רואים, לא מצליחה להראות להם את מה שעיני רואות או לא מצליחה להעביר להם את המסר שלי כמו שצריך. לפעמים אין לי איך לעזור.. 

וכן, אני מודה. טעיתי..

לא מבינה בזמרים. אני רק יודעת שיש כמה שמות ומה בולט במקרה הטוב ופה זה נגמר. ומסתבר שהם שלושתם מז'אנרים שונים. חלקם טובים יותר וחלקם פחות. וטעיתי בנוגע לזמרים הללו.

וכן, שחכתי. לא כי לא אכפת לי..זה פשוט נשכח מזכרוני. וזה הרגיש לי כל כך טרוויאלי מה שעשיתי.. וזה לא שלא תכננתי לעשות את מה שרצית. אני כן, רק אחרי זה.. לא ידעתי שה"אחרי זה" יהיה בהפרש של כמה שעות. לא רציתי לעצבן אף אחד. ואני מצטערת. אני מניחה שלא הבנתי בפעם הראשונה כמה זה משמעותי לך, אבל אתמול הבנתי.

ואני יודעת שעשיתי עוד טעויות. והמון. ולצערי אני גם אמשיך לעשות כי אני פשוט לא מושלמת..

ועם זאת, זה לא הגיע לי. אחרי הכל, לא הגיע לי להחשף לכל המחשבות הללו. לא הגיע לי להשפט בחומרה כל כך על המעשה שעשיתי. לא הגיע לי להרגיש כל כך רע עם עצמי. לא הגיע לי להחנק מדמעות כשאני מוקפת אנשים ולעשות את כל המאמצים האפשריים שלא יראו את זה. לא יכול להיות שאני האדם הזה שתיארת. ואם אני כן?

אם אני כן כזאת?

בא לי להעלם. בא לי להתרחק מכולם. זה אומר שאני האדם שאני עצמי כל כך שונאת. זה אומר שאני אנוכית, אגוצנטרית ומרוכזת בעצמי. זה אולי..אולי זה יסביר אפילו למה הרבה אחרים התרחקו ממני? 

 

במובן מסויים אני מרגישה שחזרתי לימי החטיבה והתיכון. מרגיש לי שזה אופי הריב. לא תיארתי לעצמי שבבגרותי אני אנהל שיחות כאלו.

רק על דבר אחד אני לא מצטערת, על האמת שלי.

אני לא מצטערת שאני עומדת לצד האמונות שלי והמילים שלי בעקשות. שאני לא אוותר בקלות. אני גאה בזה שאני לא מקבלת את התשובה "ככה" כלגיטימית. גאה בזה ש"את לא צריכה לדעת" לא מונע ממני לרצות לדעת. ואם טעיתי? אתקן ואשנה ואחליף כדי שמה שנכון יהיה. 

ולפעמים אני באמת טועה, אך צריך להראות לי שאני טועה, להסביר, לתקן לפרש. ולפעמים? צריך לתת לי לדבר שאני אסביר ואבהיר.. כי אולי? אולי אתם לא הבנתם אותי? ואולי אני זו שלא הבנתי אתכם.. זה לא שאני רוצה "להיות צודקת" זה פשוט שאני לא אשנה את האמונות שלי בהנף יד רק על סמך מילה נגדית.. 

אם תריבו איתי על נכונות דבריי או דברכם, ותגידו לי שאני "אוהבת להיות צודקת" ו"לא מוכנה להודות בטעות" אני כנראה אוותר ואשחרר את החבל. אני אתן לכם לנצח. אין זה אומר שאשנה את דעותיי במקום אם בכלל. זה רק אומר שאני מרגישה שאין לנו לאן להתקדם ואני אתן לזמן להראות את הדרך.. ומקסימום? אז טעיתי..לטעות זה לא בושה. תלמדו להודות בזה..

(הידעת לא קשור, רוב האנשים שוויתרתי על ה"צדקנות"(כפי הם קוראים לה) , טעו.. ובפעמים שאני טעיתי-גם אם התוודתי לטעות אחרי כמה חודשים-דאגתי לעדכן אותם).

 

אני לא יודעת אם אני רוצה להיות בקשר עם מישהו שבכל הזדמנות שופך עלי הרים של מחשבות קשות נגדי. אני לא חושבת שיש לי את האנרגיה והכוח להתמודד עם זה בנקודת זמן הנוכחית. אני צריכה להתרכז בלימודים שלי ובעתיד שלי..