לפעמים אני תוהה האם באמת קשה לי או שמא אני סתם מתלוננת על בעיות טיפשיות.
אומרים שקושי הוא יחסי-האם מישהו אחר היה מרגיש את אותה רמת קושי כמו שלי? אולי פחות?
לדעתי, להיות אני זה לא קל.
אני לא מכירה אף ילד שמתמודד עם משפחה כמו שלי(ותאמינו לי, הכרתי המון אנשים במהלך חיי..אף אחד לא משתווה למה שהולך אצלי בבית).
בשביל ההורים שלי אני כמו פרח עדין שצריך לשמור עליו מכל משמר. אני פרח מוגן, יש חור שאוסר לקטוף אותי. הם לא סומכים על החוק הזה ושומרים עלי מכל משמר.
כשהפרח נבול, הם עצובים. אין מי שיפצח בצבע בחייהם, אין מי שיפיץ ריח נעים. אני כמו פרח נדיר שמביא להם גאווה.
כשאני פורחת, הם פורחים איתי. כשאני נובלת, הם נבולים גם.
הבעיה, שההורים שלי מאוד אמוציונאלים וגם מיושנים. הם חיים בעבר הרחוק במציאות שקשה לקבל אותה. הם לא מכירים שונה מחייהם ולא יודעים איך להתמודד עם זה.
אמא שלי-היתה חנונית. כל היום רק למדה ולמדה ולמדה. היא לא פתחה שום יכולת חברתית ברורה ואם מישהו שואל אותי-זה דיי מסביר המון דברים..
סבתא שלי הכירה את החיים המודרניים דרך בת הדודה שלי. הבעיה שגם ממנה לא יצא משהו מי יודע מה..
אמא חושבת שאיך שהיא היתה בצעירותה-ככה בדיוק אני צריכה להיות. אני צריכה כל היום לשבת וללמוד וללמוד וללמוד וללמוד..
בלי לצאת לבלות. אולי רק הפסקה או שתיים..אבל בעיקר ללמוד.
הלימודים יביאו השגים ואיתם התקבלות לאוניברסיטה, תואר ראשון, שני, עבודה טובה ו..? טוב, אמא שלי לא הגיעה לשלב של ה-ו..
כשאני אומרת שמצפים ממני רק ללמוד וללמוד-הם באמת מתכוונים לזה. הם יעשו הכל רק כדי שדעתי לא תוסח מהלימודים. רק שאני אצליח ואביא את הגאווה המשפחתית.
אלו הם חיים?
לשבת כל היום וללמוד מספרים? להפסיק את חיי החברה? לצאת מהציליויזאציה לדפי ההיסטוריה או לדפים המשובצים לעולמות אחרים? להתמודד עם החיים רק אחרי גיל 18?
אני מאמינה שרוב הידע שאדם רוכש במהלך חייו מגיע מגיל הנעורים. ואין אני מדברת בגאומטריה אנליטית..
יקומו החכמים ויגידו לי-אז למה אני מקשיבה להם? למה אני מתייחסת לבקשת הורי ומשקיעה? למה אני דואגת?
כבר אמרתי שההורים שלי נורא-רגשיים?
הם מנסים בכל יכולתם לפקח על כל צעד שלי. אני לא יכולה לצאת מהבית בלי ועדת הלבוש. "תתלבשי חם יותר, עוד יותר..יהיה קר היום.." "סבא! הרוחות מסיביר לא מגיעות לפה!"
הם מפקחים על שעות היציאה שלי, שעות החזרה שלי, עם מי אני יוצאת, לאן, ואיך אני חוזרת..
אם אני לא עונה לטלפונים שלהם-הם ידאגו וינסו להשיג טלפון של מי שנמצא לידי(אוי זה מביך..)
אסור לי לצאת בימי החול אחרי השעה 11 ובימים של חופש אני צריכה להיות בבית בגג גג גג 1:30 על ידי ליווי או נסיעה ברכב. אסור לי לנסוע לבד מחוץ לעיר, אסור לי לנסוע לטיולים עם התנועה שהם מעל ליומיים.
מפקחים על האוכל שאני אוכלת. מידי יום אני מחוייבת לאכול כל מה שנותנים לי ואף יותר גם כשאני לא רוצה. אני מוצאת את עצמי נדחפת על ידי האוכל. (אבל זה כבר משהו שקורה אצל כל סבא וסבתא) אני צריכה תמיד להחליף בגדים, תמיד להתקשר כשאני מגיעה לאנשהו.
ועוד המון איסורים וחובות למינהם
במבט ראשון-וואלה..זה לא נשמע כל כך נורא.. יש המון ילדים בגילי שעוברים את זה. ואז מה אם אני כבר בת 17? מצבי עוד טוב, לא? יש ילדים ען איסורים קצת יותר נוקשים.. והרי אני יכולה תמיד לנהל משא ומתן עם ההורים. לשבת איתם לשיחה ולהסביר להם שאני כבר לא ילדה קטנה וצריכה עצמאות.
האומנם? האומנם זה קל?
אז זהו..שלא
אם זה היה כל כך קל סביר להניח שכבר הייתי עושה את זה..
הם לא רק מיושנים ו"חנונים" הם הרבה יותר..
הם דאגנים כפייתים. הם נמצאים בלחץ תמידי לבריאות שלי ולחיי. מספיק שאני לא אענה לשני צילצולים וכבר יתחילו לדאוג, כבר הלחץ דם עולה. כשאני יוצאת עד מאוחר אף אחד לא הולך לישון עד שאני לא חוזרת. עד שהם לא רואים אותי בריאה ושלמה. הם נשארים ערים, מודאגים עם דופק גבוה, לחץ והמון דברים אחרים שדורשים נטילת כדורים ועלולים לסכן את חייהם ולהכניס אותם למיון.
כל צעד לא נכון שלי יגרור איתו תגובה שלילית פיזית אצלם.
הם מרגישים חולשה בריאותית על כל דבר שאני אעשה או לא אעשה. כל מה שלא נאה להם.
וזה לא שהם עושים לי הצגות..
אני זו שרואה אותם מידי יום מודדים לחץ דם, מודאגים.
הבריאות שלהם נמצאת על הכתפיים שלי. ההצלחה שלי היא זו שמונעת מהם להרגיש את החולשה. בזכות ההצלחה הם שמחים-ואושר ושמחה הם בעיקר התרופה ללחץ שהם נמצאים בו. הם נרגעים ושמחים.
איך אני יכולה לריב איתם כל הזמן? הרי שבכל ריב הם ירגישו רע פיזית..ולא מדובר באירוע חד פעמי אלא במשהו תמידי. בטלפון שלא עניתי, בצילצולים התמידיים, בהתעניינות המוגזמת.
אני אוהבת את המשפחה שלי ורוצה שיהיו בריאים-אני חייבת להיות הילדה הטובה בשביל לא לאבד אותם..
הבעיה שאני בורחת מהם. ככל שהם יותר לוחצים ככה אני יותר מתרחקת מהם. אני מחליטה ומנהלת את חיי באופן הכי שקול והגיוני ומרשה לעצמי להנות הרבה יותר ממה שהם חושבים, מרשה לעצמי לחיות דרך השקרים שלא מזיקים.
בין אם בנסיעת אופניים לא חוקית למקומות רחוקים או לאן שאני יוצאת.
אני אולי בת 17 אבל אני סומכת על עצמי להפעיל שיקול דעת. אני לא שותה, לא מעשנת לא עושה קעקועים או פירסינג, לא מסתובבת עם ילדים בעייתים, לא שוכבת עם אנשים מפוקפקים (או בכלל..).
אני נזהרת מאנשים שאני לא מכירה, לא מדברת עם זרים, לא הולכת לבד בלילות ולא שולחת אנשים ללכת לבד בלילות. אני לא אצא למקום שמסוכן בו..
אני חייבת לשקר ממש קצת כדי להמשיך לנשום, ואני חייבת לצייט להורים כדי שהם ימשיכו לנשום..
ושאף אחד לא יבוא אלי בטענות שאני יכולה לשנות את המצב-כי אני לא.. זה כבר לא בידיים שלי.
