לזאת שבמקומי..

לזאת שבמקומי.

 

לפני שתרגישי מאויימת או חוששת לגבי בן זוגך, חשוב לי שתדעי שאני הכי מפרגנת. אם הוא בחר בך כנראה הוא ראה בך את נזר הבריאה ולכן אינני שונאת אותך ואני מאחלת לשניכם רק אושר והמון אהבה.

 

רק רציתי לאמר לך כמה מילים שתדעי מי הוא ותייהי מוכנה יותר..

 

אז קודם כל,

והכי חשוב.. 

 

תלמדי לקבל את האהבה שהוא מעניק. אף פעם אל תתנגדי לזה, הוא עלול להפגע.

ותעניקי לו באותו המטבע אם לא מעבר. שתדעי שבשבילך הוא יקטוף לך אפילו את הירח, שהוא יריב עם ההורים, עם החברים, בצבא, בעבודה.. הוא יעשה הכל בשבילך. ואת צריכה לעזור לו שלא יגזים גם, שלא יפגע בעצמו בטעות תוך כדי שהוא עוזר לך..

כי כזה הוא, כשהוא נכנס למשהו זה עד הסוף. תעטפי אותו בחיבוקים עם הרבה חום. לפעמים תגשי אליו ככה סתם ופשוט תני לו חיבוק או נשיקה. לא משנה איפה רק תתני.. וכשהוא כועס ועצבני או פשוט נסער?  אל תפחדי.. הוא לא יפגע בך. ואם את רוצה לעזור, תני לו חיבוק חזק חזק בלי לעזוב..

את תראי שלאט לאט הוא ירגע בין זרועותיך ויתחיל להפתח..

 

המשפחה שלו זה הדבר הכי חשוב לו, ולמי לא? תמיד תדאגי שהם יבואו כמקום ראשון. תהיי חביבה על הוריו, תפתחי איתם שיחות(הם אוהבים את זה..מאוד נרגשים ורוצים להכיר אותך! ככה זה פולנים.. אל תתני לשפה לעמוד לכםבאמצע. אתתסתדרי.. אהויש להם גם חוש הומור!)

ומהחבריםשלו? אל תחששי.. הם קצת מוזרים אבל כולם אנשים טובים סהכ שיעשו המון למענו. תהיי חביבה, תגידי שלום ואל תחששי להצטרף לשיחות ולפעילויות. הם אוהבים שאנשים חדשים מצטרפים.. וגם הוא ירגיש שמח שאת מסתדרת..

וכשאתם רבים?תשתדלי לדבר מתוך הויוכוח לא מתוך הרגש. ותמיד תדגישי שכמה שאת כועסת זה רק מאהבה, כי הוא כל כך חשוב לך..

להתווכח זה מותר, אבל זכרי לפתור את הוויכוחים יחד, ולא לבד.. ככה הוא ירגיש שותף.

תפתיעי אותומידי פעם.. תשלח  לו הודעות קטנות ומשמחות, תתקשרי אליו את ראשונה בבקרים. שישמע את קולך כשהוא מתעורר, ותאחלי לו חלומות מתוקים שהוא הולך לישון. תסמכי עליו. בהכל. הוא יודע מה הוא עושה.. אבל אל תפחדי להביע את עמדך, הוא שמח לדעת מה את חושבת ולפתח את הרעיונות יחדיו. 

תדעי גם את ליזום..

ואם הוא עשה משהו, שלא נהנת ממנו, אל תחששי לאמר את האמת אבל! בחיוך ובאהבה..כי הוא השקיע את כל כולו למענך.. תלמדי לאהוב גם את זה.

הוא דואג קצת  מהעתיד, וממה שעומד לבוא. תתמכי בו ובחלומות שלו. תעזרי לו להפוך אותם למציאות-כי אין סיבה שלא. תייעצי לו, תעזרי לו לחפש, תראי לו שהוא מסוגל. לפעמים הוא לא מאמין בעצמו או מתקשה להאמין, כי מה לעשות הזמן יכול להיות מייאש. במצבים כאלו חבקי אותו חזק

חזק ותלחשי לו שוב פעם כמה מוכשר הוא ושהוא בכיוון הנכון. 

הרבה דברים הוא עוד לא מכיר ועוד לא יודע. תראי לו את כל הטוב שיש בעולם הזה, תלמדי אותו מהדברים הכי קטנים ועד הכי גדולים. הוא צמא לידע כמו שהוא יהיה צמא אליך..

ואף פעם אל תצחקי עליו! תמיד תחייכי בהבנה ושהכל בסדר שאין הוא יודע דבר מה. כי כולנו לא יודעים הכל. תחייכי ותסבירי בסבלנות.. בסוף זה ישתלם.

וכשהוא מביא לך עציץ, מה שלא יהיה.. תמיד תטפלי בו ותשקי אותו. והעציץ יחזיר לך בפריחה מדהימה אל תתני לו לנבול! זו מתנה מהלב.ומתנות מהלב לא זורקים.

 

וזכרי, לא משנה כמה את אוהבת אותו עד האיןסוף ומעבר לו, ולא משנה כמה את תעניקי לו, הוא תמיד יצליח להעניק פי מיליון בחזרה.. את תדאגי תמיד לנסות להדביק פערים ולקבל את זה שהוא פשוט נוטף באהבה שכולה רק בשבילך.

 

אל תחששי ממני. אם הוא איתך זה כי הוא אוהב אותך ורק אותך.

בבקשה תלמדי מהטעויות שאני עשיתי.. כי מניסיון, כמה שתכאיבי לו ותאכזבי אותו, ככה לך יהיה הרבה יותר כואב להבין שאיבדת את הדבר הכי טוב שקרה לך.

 

אני מתגעגעת לחבר הטוב שלי.. ומצטערת שעשיתי אלף ואחת טעויות

 

 

הרגע שחוויתי משהו שלא באמת קרה...

יש רגעים בחיים שלפעמים, אם היינו משנים פרט אחד קטן מהם, הם היו הגיוניים יותר, ברורים יותר..

אני מרגישה שנכנסתי למצב שלא היה צריך להתרחש בכלל ולא ברור לי איך הבאתי את עצמי למצב כזה.

הרגשתם פעם שברון לב ובגידה על אף שלא הייתם מאוהבים או במערכת יחסים כלשהי? 

מהלך החיים שלי הם תוצר של בגידה ואפשר לאמר עלי שאם יש משהו שאני מתעבת זו בגידה.

מעולם לא חוויתי בגידה אמיתית. תמיד האמנתי וסמכתי על בני הזוג שהיו לי, בעיניים עצומות אפילו..

גם מעולם לא נפרדו/זרקו אותי (לא שזה משנה כי תמיד אני בוכה ועצובה מלא ומרגישה כאילו נטלש ממני חלק).

אך חוויתי רגע, שעדיין לא ברור לי איך הוא קיבל משמעות כזאת, שטילטל אותי בשעות האחרונות.

דמיינו לעצמכם שאתם הולכים על גשר ארוך ולא פשוט. עוד גשר בחיים הללו שצריך לעבור..

אני רווקה-סבבה. ומצאתי את עצמי בחוויה ספק אינטימית ספק רגשית שנתנה לי מעט ביטחון לעבור את הגשר-סוג של הסח דעת שכזה שימנע ממני להביט למטה לתהום. 

וכשאני אומרת אינטימית אני מתכונת למובן האישי של המילה. כמו להביט בדממה בעיניים של מישהו אחר.

ואיפשהו בדרך, ההסח דעת נעלם לכם לפתע. אז אתם באינסטינקט ראשוני נכנסים לפאניקה קלה אבל לאחר כמן לוקחים נשימה עמוקה, ובלי לחשוב יותר מידי על מה שהתרחש, ממשיכים ללכת. אין לכם דרך חזרה.

תוך כדי הליכה רצות לכם מחשבות לאן נעלם "חבל הביטחות" שלכם, והאם אתם מסוגלים בכוחות עצמכם לייצר אחד כזה, מבלי להיות תלויים באחרים.

לפתע אתם מביטים לאחור, והנה עומד "הסח הדעת" שלכם, חבל הביטחון שלכם, מאחוריכם. והוא לוקח סכין וחותך לחתיכות קטנות כל סיכוי שיוכל לעזור לכם. לנגד עינכם. 

עכשיו המצב הוא שאתם כבר מתהלכים לכם לבד כבר כמה צעדים, עדיין המומים מזה שהוא נעלם, סהכ מסתדרים פחות או יותר למרות שעוד לא התרגלתם לגמרי למצב החדש. ובכל זאת, כשאתם רואים את ההסח דעת שלכם חותך לנגד עינכם את חבל הביטחות, כשהוא אפילו לא מחובר אליכם ותכלס לא עוזר לכם, זה כמו שמישהו לקח אקדח וירה ללב ליבו של התקווה הקטנה שלכם.

אני לא יודעת כמה הידע הבא הולך להיות חדש לכם אבל אם יורדים כדור ללב-לוקח זמן עד שמתים. ובזמן הזה כואב לכם.

חיפשתי מטאפורה רחוקה מהמציאות כמה שיותר כדי שתגדים הכי טוב מה עבר לי בראש.

ולהלן מטאפורה קרובה יותר למה שקרה באמת..

יש לכל אחד מאיתנו "מקדש" קטן, המקום הזה שהוא שלו, שהוא חולק שם את הרגעים הכי אישיים שלו. זה יכול להיות חדר, זה יכול להיות פארק, ים, אנדרטה, מיטה, בית כנסת, כנסייה(למאמינים) בקיצור-כל מקום ששם אנחנו מרגישים באזור הבטוח שלנו. 

סתם בשביל הידיעה-במשך שנים המקום ה"קדוש" שלי היו השרותים בבית ששלי, זה היה האזור היחיד על פני האדמה שיכולתי באמת להיות לבד בו, בלי שמישהו יפריע, והכי חשוב-היה לי מפתח לשרותים!(החדר היחיד בבית שבמזנו ניתן היה לנעול).

מאז יש לי מקדש חדש, כי אין מה לעשות-כשהייתי בצבא השרותים בבית פחות זמינים..

את המקדש שלי אני חולקת (ללא ידיעתם כמובן, כי מטאפורת מקדש זה מאוד משונה בימינו.. תחשבו איך זה היה מרגיש לכם אם הייתם מגיעים אלי וחושבים שהשרותים שלי זה מהמקדש שלי......) אך ורק עם יחידי סגולה. אנשים שנבחרו בפינצטה! מתוך ציפייהה ברורה שהם גם ישמרו על המקדש(תנקו אחריכם את השרותים אם השארתם מטונף! )

ואז אחד מייחיד הסגולה הללו, נכנס למקדש, וחילל אותו.. מה זה חילל? ביחיאת שהרגשתי כמו בסדרות האמריקאיות הללו, שאישה לוקחת בלש פרטי לבדוק אם בעלה בוגד בה, ואז היא טופסת אותו על חם.

לי אין בעל, וגם לא חבר או בן זוג או משהו קרוב לזה. ובכל זאת, בהסח דעת הסתובבתי לאחור וראיתי את הסצנה מול העיניים שלי במקדש הפרטי שלי, הרגיש לי כאילו מישהו בא וירה לי בלב. 

כשאתם בוחרים מישהו בפינצטה שיכנס למקדש שלכם, אתם מצפים שהוא ישמור על כבוד המקדש ויותר חשוב על כבודתכם ויכבד את המעמד! ובטח ובטח לא יקח אנשים אחרים לסיור באסלה! (סתם. מקדש.)

אני מנסה להבין למה זה טילטל אותי כל כך..

אני חושבת שזה בגלל שטווח הזמן שאני עצמי הייתי במקדש באותה הסיטואציה עם אותו נבחר פינצטה, לבין אותו הרגע, היה קצר מידי שלא לדבר על זה שזה בהחלט חדירה משמעותית למקדש שלי. 

ואני חושבת שזה גם מפריע לי כי אותו נבחר פינצטה כשל מספר ימים לפני זה, וכמה טיפות טל מבוזבזות נפלו. 

אני גם מאמינה שזה קשור לעובדה שידעתי מראש שזה יפריע לי, והזהרתי ואמרתי מראש. וברגע של שכרון חושים-נמחקו לו כל המחשבות. ואתם מצפים שמישהו שבחרתם בפינצטה יזכור אתכם גם ברגעים כאלו, בייחוד שאתם שם..

אני חושבת שחוויות חדשות עוררו בי זכרונות ישנים שדאגתי לקבור עמוק עמוק.. אני גם חושבת שבגלל שמדובר בתקופה רגישה כל כך, אז הכמיהה הזאת ל"עזרה", וזה שקיבלתי את ה"כעזרה" ופתאום בבת אחת זה נעלם, ולפני שאני מספיקה להתרגל למצב החדש, הכמיהה שלי מתבוננת מהצד ב"עזרה" עוזרת למישהו אחר.

באמת זה הרגיש כאילו מישהו נכנס למקום הכי עמוק ופרטי שלי, לוקח חרב ומתחילי לנעוץ אותה בכל מקום מסביב.. ואז זורק מלח!

החוויה הזו גרמה לי לערער רבות בבחירות שלי, במי אני בוחרת כמומעד פינצטה, איך קרה שמועמד פינצטה איכזב אותי שלוש פעמים. 

אז כרגע אני בבית, מנסה להכניס בעצמי הרבה הגיון ובעיקר לטהר את המקדש שלי חזרה..

אני יודעת מה אני צריכה להרגיש ואני יודעת שזה שונה ממה שאני מרגישה באמת.

ולכל אותם אנשים שנשארים בקשר אם האקס/ית שלהם מסיבות כאלו ואחרות-תעשו טובה לאנושות. אל תעשו כפיות על המיטה שלהם עם מישהו אחר מול הפנים שלהם. גם אם עברו חמישים שנה מאז! זו אתיקה בסיסית. 

ותכלס כרגע אני ברגע של GIRLS POWER! שאני עצמאית ולא צריכה אף אחד שיעזור לי!

 

מחשבות של לילה

יש דברים בעולם הזה שיכולים ממש להפריע לי. לפעמים ברור לי שזו רק אני, שרק לי זה מפריע ולאנשים אחרים זה דווקא בסדר ומתאים. וכנראה הנושא שאני כותבת עליו עכשיו יהיה אחד כזה.

מפריע לי שנשים מחפשות יחס אצל הגברים.

נשים רבות, ואפילו אנוכי, חוטאות בזה.. מזיזות הרים וגבהות בשביל שבסוף היום, המישהו הזה (שתכלס, יכול להיות גם קרוב משפחה או סתם חברה טובה) יזרוק לנו מילה טובה.

וזה מפריע לי.. פעמיים זה מפריע לי.

פעם אחת כי אנחנו זקוקים כל הזמן לחיזוקים חיוביים. אבל זה טבע האדם וסהכ זה טבעי שנזדקק לכך. אך תמיד טוב ללמוד להיות עצמאיים ולא לחכות לחיזוקים מהצד. ללמוד לחזק את עצמנו ולהסתדר גם בלי זה..

ופעם שניה כי האנשים שאנחנו אוהבים, לא צריכים לזרוק מילה טובה פה ושם אחרי שאנחנו מוזיזות הרים וגבהות. רצים מסביבנו כל כך הרבה סיפורים שכל פעם יכולים לרגש אותי עד דמעות. על אותן הבנות שעושות הכל למען הבן זוג שלהן. הכל. מנקות, מבשלות, הולכות על ביצים בשבילו, נמנעות מלספר לו על קשיים שלהן,נמנעות להקשות עליו.. פשוט מחביאות את עצמן. בשבילן, ה"אני אוהב אותך" וה"את מדהימה" יקר יותר מזהב ונדיר יותר מנפט. זה מה שמחזק אותן וגורם להן להמשיך.. ולמה זה מרגש אותי כל כך עד דמעות? כי לא מגיע להן.. לא מגיע להן היחס הזה.. אז כן, אני מסכימה בהחלט עם האמירה שהן לא צריכות להיות כנועות כל כך ולהיות חזקות וכן לדבר, ולשתף ואם צריך אז גם לשנות את הסביבה. הן כנועות. אבל הטקסט הזה הוא לא עליהן..

הוא על הצד השני. זה שלא מפרגן, לא רואה. זה שמפספס את הדבר הכי טוב בעולם ונותן לו לנבול. לפעמים זה ההורה הזה שלא יודע לפרגן לילד שלו על הציונים או העבודות, על הציור שהוא השקיע בו או המגדל שבנה.. זה בא בכל כך הרבה צורות. והאנשים האלו, לא משנה כמה כסף יהיה להם, וכמה מצליחים הם יהיו, מבפנים הם נבולים.. הם לא צריכים לרדוף אחרי שום חיזוק של אף אחד.

אם את משקיעה בעצמך, מתלבשת הכי יפה שאפשר ומתייפייפת הכי שאפשר, והבן אדם שאת כל כך מחכה לשמוע את זה ממנו, את המחמאה הקטנה הזאת את ה"ואוו" לא אומר לך? קומי ולכי.

יודעת מה, אולי זה תחום אפור.. אני אקשה עליך עוד בדוגמא אחרת.

אם את לא רואה אותו מחייך וקורן כמו מפגר כשאת לאו דווקא נראית כמו מיליון דולר, אלא ההפך..אחרי העבודה,או בפיג'מה.. את לא עם הבן אדם הנכון. כי זה פשוט לא איך שאנחנו נראים,זה איך שאנשים רואים אותנו במחשבה שלהם.

וזה עוד מילא. אם עבדתם, השקעתם, הכנתם ארוחה, ניתקם תבית, החזקתם, חיבקתם כשאחרים לא, הלכתם ועזרתם.. ואפילו את המבט הזה, המבט המספק הזה שבלי מילים מעביר מקסימום משמעות, אין? אז עזבו.. 

 

להגיד "תודה" לבן אדם שאתה אוהב, שעושה למענך כל כך הרבה, זו ממש לא זכות. לא מבינה מה כואב לאנשים לשחרר מחמאה לאנשים שחשובים להם, או סתם איזה חיזוק.. אנשים לא צריכים להתחנן לזה בשיניים.

כן, יש כאלו שלא זקוקים, יש כאלו שלא מביעים במילים. יש הכל מהכל. ומכל העסק הזה אני למדתי על עצמי,שכשאני אחפש לי בן זוג לחיים, זה יהיה מישהו שידע לפרגן לי גם בלי שאבקש, אשאל, אציק, אהיה בלי מצב רוח וכו. הוא פשוט ירצה לאמר את זה..

 

שוקלת 75 קילו של ביטחון עצמי הרוס-ולא מתביישת

הביטחון העצמי שלי הוא על הריצפה, אולי אפשר לאמר שמתחתיה אפילו.

אחת הסיבות לכך היא המשקל שלי. מאז כיתה ו' שגילו שיש לי תת פעילות בלוטת התריס, אני לא מפסיקה לעלות במשקל.

זה לא תמיד קשור לתזונה עצמה. זה לא משנה כמה אני אוכלת או כמה אני לא אוכלת אני לא יורדת. משהו במערכת דפוק אצלי.

בשביל לרדת את זה אני צריכה לעשות תוכנית שהרבה יותר מורכבת מאיזו דיאטה מטופשת. זה לא עובד עלי הדברים הרגילים "תעשי כושר ותאכלי נכון" זה לא עובד עם הגוף שלי באותה הצורה.

אבל אני יכולה להסתדר עם זה. הייתי יכולה להסתדר עם המציאות הזאת ולהחזיר את עצמי למסלול הבריאות אם לא היו מזכירים לי כל הזמן שהסיבה היא המראה החיצוני.

זה מעצבן ממש. זה מעצבן אותי שכדי שבחור ירצה אותי, אני צריכה להשקיע הרבה מאוד מאמצים כדי שירצה אותי עם החסרון הזה. לי יש אופי. אבל את האופי שלי אי אפשר לראות במבט ראשון מרחוק, אי אפשר גם לא מקרוב ובטח ובטח שאי אפשר כאשר הסטנדרט הלגטימי זה בבחורה רזה וקטנה. אני ממש לא רזה.

והכי מתסכל, לא משנה כמה הבן יהיה מכוער או חסר ביטחון, הוא לא יסתכל עלייך אפילו. ואם כן, אז זה כי אני הפשרה שלו. כי הוא יודע שאי אפשר להתחיל במצבו עם בחורה שנראית פי כמה וכמה טוב יותר ממנו.

הגעתי לנקודה הזו בחיים שכבר לא אומרים לי "ינה את לא שמנה, תפסיקי עם זה כבר" הגעתי לנקודה שהחברים שלי והמשפחה שלי אומרים "אוקיי, אבל את יכולה לעשות עם זה משהו...את מסוגלת"

אני מרגישה לא יפה. ובאוטומט היופי שלי נקשר בעיני אחרים למשקל שלי. ולמה? למה אידאל היופי שוקל 50 קילו. אני שוקלת 75. בחיים לא שקלתי ככה לפני, בחיים לא הרגשתי כל כך כבדה עם עצמי. והכובד הזה רק גדל ככל שאני מבינה שאף גבר לא יסתכל עלי ויגיד "ואוו היא נראת מעולה" לא במשקל הזה.

היה לי הרבה יותר קל לקחת את התרופות שלי ולחזור לאיזון שלי (כי שום דבר בתזונה או בהרגלי כושר שלי לא השתנה בשנים האחרונות) אם לא הייתי מרגישה רע עם כל ביס שאני מכניסה לפה שלי בידיעה שבגלל זה אני לא יפה. אני כאילו עושה 'דווקא' לעצמי ולחברה כולה. מה זה משנה כמה אני שוקלת?

פעם יכולתי לאכול מה שבא לי, היום יש לי ייסורי מצפון בגלל מה שמכתיבה החברה שלנו. אני לא יכולה לאכול שוואמרה בלי שמישהו ידפוק לי מבט"איך את מצפה לרדת במשקל ככה? אל תבכי שאת לא יפה אחר כך"

שווארמה זה לא המאכל הכי בריא ובטח ובטח לא הכי מרזה אבל החכמה בחיים היא לא להמנע ממאכלים כאלו לגמרי, אלא לדעת לאכול במידה. ובאיזו זכות מישהו שופט אותי על זה?

מרגיז אותי כשהמשפחה שלי מסתכלת עלי בדאגה כי עליתי במשקל, מרגיז אותי כשהם כבר לא חושבים שאני אעלה לבגדים שלי, מרגיז אותי כאשר מישהו מעז להכנס לצלחת שלי בלי שהזמנתי אותו לשם. 

אני יודעת שכשאגיע למשקל התקין, ומישהו ירצה אותי ויהיה איתי. אני לעולם לא אסמוך עליו יותר מידי שישאר איתי לא משנה מה. ולמה? כי אני לא יכולה להבטיח שאני לא אעלה חזרה. ואם במשקל של 75 קילו הוא לא מסתכל לכיווני, אז מה יבטיח לי שאחרי זה הוא כן?

אפילו חבריי הקרובים לא יצאו עם בחורה מלאה. בחיים לא ראיתי מישהו מהם יוצא עם אחת כזאת. אף פעם.. וזה לא שהם אנשים רעים. זה פשוט כמה שהחברה שלנו דפוקה. ולא משנה כמה הם יגידו שאני נראית טוב-אני יודעת שהם ירגישו הרבה יותר בטוחים בזה אם אהיה כמה קילו פחות .

אני רוצה להרגיש יפה ובבטוחה בעצמי גם במשקל של 80 וגם במשקל של 55. לא משנה מה אומר המשקל.לא משנה כמה שומן עודף יש עלי. אני רוצה לחיות את מה שאני מאמינה בו. שיופי לא קשור למשקל.

שיקום הגבר שיהיה מוכן לצאת איתי כבר עכשיו, במשקל של 75 קילו, ולהכנס איתי למיטה במשקל הזה, ושיחשוק בי גם במשקל הזה, ואהיה שלו.

כל הגברים בחיי שמכירים אותי במשקל הזה, לעולם לא אסמוך עליכם ועל כושר השיפוט שלכם. פשוט אכזבה רצינית..

אני ארד במשקל. לא כי אני רוצה להיות יפה יותר. אלא כי אני רוצה להרגיש טוב יותר, בריאה יותר. הבטחון העצמי שלי דפוק. וכרגע, אם מחר אתעורר רזה יותר פתאום, זה לא יעלה לי את הביטחון העצמי. אידאל היופי הנוכחי והנתינים שלו הרסו לי אותו. יקח לי זמן לבנות אותו מחדש.. אבל אני אבנה.

כל הבנות הרזות מידי או המלאות מידי, זכרו.. היופי שלכן לא קשור רק למשקל שלכן. אישה יכולה להיות יפה בכל משקל. כדי להיות יפה צריך להרגיש יפה.. אנחנו הכי יפות כשטוב לנו. וזו לא קלישאה.