יש דברים בעולם הזה שיכולים ממש להפריע לי. לפעמים ברור לי שזו רק אני, שרק לי זה מפריע ולאנשים אחרים זה דווקא בסדר ומתאים. וכנראה הנושא שאני כותבת עליו עכשיו יהיה אחד כזה.
מפריע לי שנשים מחפשות יחס אצל הגברים.
נשים רבות, ואפילו אנוכי, חוטאות בזה.. מזיזות הרים וגבהות בשביל שבסוף היום, המישהו הזה (שתכלס, יכול להיות גם קרוב משפחה או סתם חברה טובה) יזרוק לנו מילה טובה.
וזה מפריע לי.. פעמיים זה מפריע לי.
פעם אחת כי אנחנו זקוקים כל הזמן לחיזוקים חיוביים. אבל זה טבע האדם וסהכ זה טבעי שנזדקק לכך. אך תמיד טוב ללמוד להיות עצמאיים ולא לחכות לחיזוקים מהצד. ללמוד לחזק את עצמנו ולהסתדר גם בלי זה..
ופעם שניה כי האנשים שאנחנו אוהבים, לא צריכים לזרוק מילה טובה פה ושם אחרי שאנחנו מוזיזות הרים וגבהות. רצים מסביבנו כל כך הרבה סיפורים שכל פעם יכולים לרגש אותי עד דמעות. על אותן הבנות שעושות הכל למען הבן זוג שלהן. הכל. מנקות, מבשלות, הולכות על ביצים בשבילו, נמנעות מלספר לו על קשיים שלהן,נמנעות להקשות עליו.. פשוט מחביאות את עצמן. בשבילן, ה"אני אוהב אותך" וה"את מדהימה" יקר יותר מזהב ונדיר יותר מנפט. זה מה שמחזק אותן וגורם להן להמשיך.. ולמה זה מרגש אותי כל כך עד דמעות? כי לא מגיע להן.. לא מגיע להן היחס הזה.. אז כן, אני מסכימה בהחלט עם האמירה שהן לא צריכות להיות כנועות כל כך ולהיות חזקות וכן לדבר, ולשתף ואם צריך אז גם לשנות את הסביבה. הן כנועות. אבל הטקסט הזה הוא לא עליהן..
הוא על הצד השני. זה שלא מפרגן, לא רואה. זה שמפספס את הדבר הכי טוב בעולם ונותן לו לנבול. לפעמים זה ההורה הזה שלא יודע לפרגן לילד שלו על הציונים או העבודות, על הציור שהוא השקיע בו או המגדל שבנה.. זה בא בכל כך הרבה צורות. והאנשים האלו, לא משנה כמה כסף יהיה להם, וכמה מצליחים הם יהיו, מבפנים הם נבולים.. הם לא צריכים לרדוף אחרי שום חיזוק של אף אחד.
אם את משקיעה בעצמך, מתלבשת הכי יפה שאפשר ומתייפייפת הכי שאפשר, והבן אדם שאת כל כך מחכה לשמוע את זה ממנו, את המחמאה הקטנה הזאת את ה"ואוו" לא אומר לך? קומי ולכי.
יודעת מה, אולי זה תחום אפור.. אני אקשה עליך עוד בדוגמא אחרת.
אם את לא רואה אותו מחייך וקורן כמו מפגר כשאת לאו דווקא נראית כמו מיליון דולר, אלא ההפך..אחרי העבודה,או בפיג'מה.. את לא עם הבן אדם הנכון. כי זה פשוט לא איך שאנחנו נראים,זה איך שאנשים רואים אותנו במחשבה שלהם.
וזה עוד מילא. אם עבדתם, השקעתם, הכנתם ארוחה, ניתקם תבית, החזקתם, חיבקתם כשאחרים לא, הלכתם ועזרתם.. ואפילו את המבט הזה, המבט המספק הזה שבלי מילים מעביר מקסימום משמעות, אין? אז עזבו..
להגיד "תודה" לבן אדם שאתה אוהב, שעושה למענך כל כך הרבה, זו ממש לא זכות. לא מבינה מה כואב לאנשים לשחרר מחמאה לאנשים שחשובים להם, או סתם איזה חיזוק.. אנשים לא צריכים להתחנן לזה בשיניים.
כן, יש כאלו שלא זקוקים, יש כאלו שלא מביעים במילים. יש הכל מהכל. ומכל העסק הזה אני למדתי על עצמי,שכשאני אחפש לי בן זוג לחיים, זה יהיה מישהו שידע לפרגן לי גם בלי שאבקש, אשאל, אציק, אהיה בלי מצב רוח וכו. הוא פשוט ירצה לאמר את זה..
אכן. מדוייק.
השבמחק