טוב נרגעתי קצת.
בכיתי עכשיו, למה? הפעלתי סירטון של "נראה אם תצליחו לא לבכות!" ולא הצלחתי. וזה פשוט פתח את הברז והוציא ממני המון מחשבות ופחדים שהיו לי.
לגבי האוטו, אני רגועה יותר. בטוחה בעצמי יותר לגבי ההחלטה שלי. עדיין יש לי טיפטיפה חששות אבל כל עוד הכל ילך קשורה, לא אמורה להיות בעיה. אני אמורה להצליח לחסוך בשנה הראשונה את הסכום שאני צריכה. והמקרה הכי הכי קיצוני שלי, אני אמכור את האוטו.
כשאני חושבת על רכבים ישנים, אפילו אם הם מהשנתיים האחרונות אני פשוט לא רוצה אותם. אני רוצה חדש. ולא כי "חדש" אלא פשוט כי אני רוצה את מקסימום ההגנה שאני יכולה לקבל. ברכב שאני רוצה יש מערכות בטיחות מתקדמות שנאי לא אמצא בכבים קטנים לפני שנתיים. מה גם שאני רוצה את החיסכוניות בדלק ואת הפן הלא מזהם שגם זה אני לא אמצא באותה הרמה.
ובלי קשר, בא לי להתפנק.
דיי, היה לי כבר רכב ישן, נסעתי עליו כשלוש שנים, למדתי עליו המון טעויות. התרוץ של "תקני בינתיים ישן, תסעי עליו" לא תקף לגביי.
וחוץ מזה, מצאתי עבודה. ופחדתי כל כך לספר על זה לאנשים. התחלתי לפחד מעין הרע. התחלתי להאמין בזה. אולי זה לא קיים אבל עד כה זה לא נראה ככה. אז אני באמת מפחדת לשתף אנשים בדברים טובים שקורים לי. הבעיה שאני רוצה לעמוד על הגג ופשוט לצעוק לכל העולם את מה שאני מרגישה, אני לא רוצה לשמור בבטן. אני רוצה לשתף את השמחות שלי.
למרות שחששתי כשמצאתי את העבודה הזאת, אני שמחה שסוף סוף מצאתי. סוף סוף הלכתי צעד קדימה. צעד אמיתי. אומנם הדרך עוד ארוכה ליעדים שלי אבל זה צעד חשוב מאוד. בערך שבועיים אחרי הפוסט ההוא בינואר חתמתי חוזה.
לפעמים נדמה לי שיש לי השגחה, שמישהו דואג לי שאני לא אתרסק.
אילולא העבודה הזאת, אין לדעת מה הייתי עושה היום. כנראה עובדת באיזו משרה בשכר מינימום כדי שאוכל להתפרנס.
אז אני באמת מודה על המזל ששיחק לטובתי. נכון, זו לא משרת החלומות הגדולה שלי, ואומנם השכר הוא פחות ממה שציפיתי אבל הוא בסדר גמור להתחלה. אני מתבאסת רק על סוגיית האוכל אבל. הם נותנים חמישה שקלים לסיבוס וזה נורא מתסכל... אומנם זה אמור לעודד אותי להביא אוכל מהבית אבל אני לא מצליחה עדיין להתאפס על עצמי ולהביא כל פעם.
אז בלי עין הרע, חמסה חמסה חמסה. הכל בסדר
וגם קניתי מזוזות לחדרים. רק לייתר ביטחון.
אה ולאמא שואב אבק ליום הולדת/מציאת עבודה. כי זה קטע כזה במשפחה לקנות במשכורת הראשונה מתנה יקרה להורים.
סבא וסבתא שלי חגגו חתונת יהלום, 60 שנה ביחד. הלם שעברו כבר עשר שנים מחתונת הזהב. סבא היה יחסית צלול באותו יום, זה שימח את סבתא מאוד.
אני מנסה לטפח את הפנים שלי אבל זה דורש התמדה. אה וגם אני חושבת שיש לי רגישות לסודה לשתייה כי הדאורדורנט החדש עושה לי אדום כזה בבית שחי. כןכן, אולי זה TMI אבל בעוד כמה שנים, זו אנקדוטה משעשעת שהייתי רוצה להזכר בה.
משהו נחמד שקרה לאחרונה - יצא לי להשלים פערים בקטנה עם מר לימונדה (מעניין אם הוא יזהה או יזכור את הרפרנס? מעניין אם אני אזכור את הרפרנס בעתיד? אולי הייתי צריכה להגיד מר גדר בית ספר? אני לא יודעת...). וזה עשה לי תחושה ממש טובה. אתם יודעים, לדבר עם מישהו שתמיד היה לכם כיף לדבר איתו אבל החיים פשוט לקחו אתכם למקומות אחרים. תמיד יש לי את החשש הזה שאולי אני מעצבנת או מציקה לו. אני לא יודעת למה אפילו... בעצם, כשנאי חושבת על זה, החשש הזה קיים בי עם עוד כל מיני אנשים.
אה ועשיתי את החיסון השני. הרגשתי על הפנים אחרי החיסון לאיזה 24 שעות. אני מקווה שזה באמת יעזור ויהיה מועיל. נמאס לי ללכת עם המסיכות האלו, נמאס לי מהדאגות... שוב פותחים הכל, ושוב פותחים הכל מהר מידי. אני לא מבינה איך אנחנו לא לומדים מטעויות. גם אני רוצה שהכל יפתח אבל לא בשביל שיסגר אחרי שניה...
המשפחה שלי התחילה לדבר איתי על חתונה ושהגיע הזמן למצוא מישהו. מתחילים קצת להלחיץ... לי זה בינתיים לא דחוף, אני רוצה קודם לסדר את כל מה שאני צריכה לפני שאני מתחילה עם החיפושים. וכשאני אומרת לסדר, אני מתכוונת לעשות טוב לעצמי, מדברים פיזיים כמו לקנות בגדים חדשים או להסתפר ועד לאכול נכון יותר, לעשות יותר ספורט. ברור שאין אף פעם זמן טוב לאהבה, ואני לא אפסול הצעה טובה, אבל אני פשוט לא אחפש אקטיבית לבינתיים. לפחות לחודש-חודשיים הקרובים.
פרשת ארז, השחקן במאי הזה ששלח הודעות מטרידות לנשים כי הוא מכור למין, הזכירה לי שגם אני הייתי במוקם הזה של הבנות האלו. ולצערי "הייתי" זה לפעמים "עדיין". את יודעת שאת צריכה למחוק/לחסום או לפחות להעיר אבל את לא רוצה לעשות מזה ביג דיל, לא רוצה לעשות דרמה וזה לא שזה כזה מזיז לך. אבל זה בהחלט לא נעים לך. וכשאני מעירה, אז זה איכשהו מהתפך עלי או שיש זריקת אחריות. חבל שלא מלמדים חינוך מיני בבתי הספר. בכולם. גם הדתיים. אפשר לעשות את זה בצורה צנועה אפילו...
זהו, אני רגועה והולכת לתלות כביסה.
כן, זה פוסט משונה.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
