על טעויות משלמים

את לא באמת אהבת אותו, הוא אמר.
זו לא באמת היתה זוגיות.
האומנם?

ביום ראשון אחר הצהריים נחתו עלי החדשות הרעות. להבדיל מכל הפעמים הקודמות, הפעם הייתי אמורה להיות כבר מוכנה. הרגשתי שזה עומד לקרות.
וכנראה בגלל זה אני כועסת על עצמי. אני מרגישה שלא רק שאיכזבתי אותו אלא איכזבתי את עצמי ואת העקרונות שלי.
יש מצבים שאנחנו נאלצים לבחור בעצמנו ובטוב שלנו על פני אחרים, וזה לא היה אחד מהם.
אני מרגישה כאילו העמידו אותי במבחן ונכשלתי בו, כהוגן.
בהתחלה חשבתי שזה אולי רק בראש שלי והכל בסדר. כשדיברתי עם המשפחה שלי, נשברתי. מבלי שהם ידעו בכלל מה עובר לי במחשבות ומה בעצם מפחיד אותי, הפנו אלי אצבע מאשימה. זו היתה סוג של חותמת סופית לכך שטעיתי באמת.
והכאב? נשברתי...
דמעה ועוד דמעה, לבסוף מצאתי את עצמי מתייפחת לבד בבית על כך שנכשלתי ברגע האמת, שלא הייתי חברה טובה. שהייתי צריכה לתת את המעבר שאליו אני תמיד חותרת. שהפעם היחידה שבאמת הייתי צריכה לעשות את זה, לא עשיתי. כואב לי עצמי אבל בעיקר כואב לי על מה שזה גרם או לא גרם.
אני מקווה שזה בר שינוי ותיקון, אני מקווה שאני אצליח להחזיר את הדברים למקומם.

או לפחות, להשלים עם זה שגם אני טועה ולא להשתפר.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי

English please

So, i decided to try writing in english. My English is very poor and without google, im not sure how i passed my exams.

What im trying to say is that im sorry if i have some mistakes. I hope i'll get better. Maybe, i hope so, one day i will laught on (at?) this post and my mistaks.

Its friday night and i am home alone, again( except of my mom). I had plans for tonight, but unfortunatly my plans canceled. From that point, my mood statrted go down. I feel lonly and i have some prettey bad thoughts. I know why it happens.

My pills ran out(gone? i took them all? ) and  i cant find some time to go get new prescription . I think its the second week without them.(Sorry to my friends.....)

So bad thoughts.

I tried to change it. Some of my friends invited me to a party but i didnt have anouth time to get ready (they gave me like, 20 minutes, and i was total mess and pretty stinky. tmi?)

Then, i texted to a friend, hoping he will meet me, but he already got some plans. I tryied another one but he didnt want to invite me( i invited myself to meet his friends but he felt its too wierd for him, and i didnt like the feeling that i am not wanted). Although, if i did met him it could escalted very quiqly for us. There are things that people do only at midnight, ones a year, and even then its too much.

Then, i decided to study. But i really dont want to.(alothogh i should.) So i dont.

Eventually. i painted my nails, had some tough talk on the phone, watched netflix and hope that tomorrow will be better.

Maybe i'll go to the doctor tomorrow....

Till next time,

bye bye

חופש

שבוע הבא חוזרים ללימודים.

בעולם מושלם, לא הייתי חוזרת ללימודים. הייתי מסיימת כבר בסמסטר הזה, עובדת בעבודה נחשקת עם משכורת גבוהה, חוסכת לדירה ולאוטו.

אבל לא.

ואומנם זה נשמע שאני מתמרמרת אבל בפועל אני מרוצה מהבחירה לפתוח עוד סמסטר(בתקווה שרק סמסטר, אמן אמן חמסה חמסה חמסה, בעז"ה ישתבח שמו לעד. תראו מה בר אילן גורמת לי לעשות.)

חודש+- לא כתבתי.

לרוב זה מעיד על כך שלא קרה שום דבר מסעיר או עצוב.

מידי פעם שקלתי לזרוק איזה עידכון קטן פה, או סיפור חוויה שם, אבל לא התחשק לי.

אני מניחה שהסיבה המרכזית לכך נובעת מזה שלא רציתי לפתוח את המחשב(כי אם אני כבר כותבת משהו לבלוג, אז שיהיה במחשב ולא בפתקים של הפלאפון).

רציתי חופש. חופש מהמחשב, חופש ממדעי המחשב, חופש מלימודים. לא רציתי לגעת בשום דבר שקשור לרכישת ידע, מבחנים וכו'.

יצאתי מכל קבוצות הווטסאפ הלא רללונטיות, העפתי את מרבית אנשי הקשר לארכיון, ועשיתי בינג' מטורף על סדרות.

אני מתחילה לחשוב, שעדיף שאני ארכז ברשימה את כל מה שקרה מאז הלילה העצוב שכתבתי אליו ואולי אפילו קצת מלפניי.

א.לא בטוחה אם כתבתי את זה. לא יודעת אם ציינתי. אבל גם אם כן? עברתי את הקורס בסיבוכיות. קורס חוזר, מועד ב', קיבלתי 61 במבחן. בעיה קטנה בדרך? הסופי היה 59 וזה עדיין נחשב לנכשל. כמה מיילים לכל העולם ואשתו, הסכימו לי להעלות ל60. אז הנה. קוראים לי ינה ועברתי את הקורס בסיבוכיות.

ב.לגבי שאר הקורסים? חלקם הצלחה יותר ופחות. אלו שהצלחתי בהם פחות, אני זוקפת את האשמה על הפרוייקט. עכשיו שסוף סוף לפחות הציון יצא בסדר, אני יכולה לאמר שכל העבודה שהשקעתי בפרוייקט, גרר פחות השקעה במקומות אחרים. וחבל. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי לכל הפחות מתעמתת לגבי הנושא עם הצוות שעבד איתי ולא נותנת לדברים להמשיך בדממה לכיוון הכישלון שלי. החשש שלי בזמנו היה בעיקר לא לפגוע בהם וכמובן לא בחברות של כולנו. לאור העבודה שחברות לא ממש נשארה, אז כבר עדיף היה להתלונן. הפרוייקט היה בשבילי נטל ריגשי מאוד גדול אבל גם הנאה. למדתי על עצמי שאני בתחום הנכון. שבחרתי במקצוע שמתאים לי, שאני אוהבת לתכנת. העדפתי לשבת על הפרוייקט עד השעות הקטנות מאשר להתעסק בשיעורי בית אחרים. אז קיבלתי 96 בפרוייקט. ובשאר המקצועות הגדולים הרבה פחות.

ג. במבחן באלגוריתמים הודלף טופס. הטופס בהחלט לא הגיע אלי(קיבלתי 22 במועד א') ואני מודה שקצת נעלבתי שאין לי אף חבר שטרח לשתף. מצד שני, לעמוד במבחן המצפון ולבחור להודות או לא להודות? מזל שאף אחד לא שיתף. בקצרה, הידיעה שדלף טופס, הגיעה עד למרצה, היו מיילים, היו איומים. זה הסתיים בכך שמי שיודה שהגיע אליו טופס, הבחינה תיפסל ויגש למועד ב'. ומי שלא יודה, ויתגלה שהיה בידיו את הטופס? צפוי לעלות לועדת משמעת(שזה משמעותית חמור יותר). אגב, אם היה מגיע הטופס ליידי, הייתי מודה. אומנם הייתי משתמשת בו ואומרת תודה לבורא עולם (כןכן, שוב בר אילן משפיע עלי) שעוזר לי לעבור את הבחינה, אבל אם הדבר היתה מתגלה? מלי למצמץ הייתי מודה. הסיכון לא שווה את זה. בכל אופן, אני ממתינה עם כולם לציונים של מועד ב'.דיי הדחקתי איך הלך לי בבחינה, הדבר הראשון שאמרתי לכולם שאני לא רוצה לדבר על זה. זה לא אומר שהלך לי טוב או רע, זה פשוט שלא רציתי להעביר את החופש שלי בחרדות ומחשבות מיותרות. יש ימים שאני מרגישה שעברתי, יש ימים שאני חוששת שלא. אני מנסה לשמור על אופטימיות. במערופל זוכרת שהגשתי טופס מלא, עניתי על הכל. מקווה גם שעניתי נכון. אולי אני צריכה לשמור על שפה חיובית? עניתי על הכל נכון!

ד.שני קורסים, סימנריון וכללי. משאיר לי שלושה-ארבעה ימים פנויים לעבודה. שעוד לא התחלתי לחפש.

ה.קניתי לעצמי לגו. לא יודעת איך הגיע אלי החיידק היקר הזה, אבל לפני כיפור קניתי לעצמי לגו של הארי פוטר ולגו של ניו יורק. לא הצלחתי להתאפק ובאותו יום הרכבתי את שניהם.

ו.סידרתי ניקיתי ועשיתי טרנספורמציה בחדר. קניתי כוננית ספרים (שבמקור לדעתי כוננית למגבות אבל אף אחד לא יכול לדעת את זה. חוץ מכם. והום סנטר) הרכבתי אותה לבד!(למדתי על הדרך מה זה ראש אלן, שלראשים של מברגה קוראים ביטים, ושלא צריך את שניהם אם רוצים להרכיב את הכוננית הזאת). זרקתי את רוב החדר, סידרתי את הארון, הספרים, המדפים. עכשיו יש תחושה של קצת יותר הרמוניה. וזה עושה לי טוב.

ז.מר דוקטור, שלדעתי באופן רשמי קיבל עכשיו את הכינוי השלישי שלו בבלוג, היה בארץ. היה חודש מלא בתענוגות, אוכל טעים(וטעים פחות. אהמ. גורדורס בכלל לא טעים).

ח.נסעתי לעיר הקודש עם שניים מהעתודאים, מיס פדרר ומר אייפון(סורי מר אייפון, לא זכרתי את הכינוי המקורי). לצערי לא הספקנו לטייל בעתיקה(בעיקר בגללי, טעות בכיוון של חומות ירושלים. מצאנו את עצמנו מעל הגגות של הרובע הנוצרי/מוסלמי. הרגשתי כמו בחו"ל רק לא החו"ל שתכננתי). הספקנו לבקר במחנה יהודה. זו היתה הפעם הראשונה שלי שם. פיר? בא לי לחזור שוב, לקנות תבלינים ודברים טובים אחרים. אכלנו באיזה המבורגר כשר גם. טעיםםםםםםםםםם. זה לא שהיה משהו מיוחד בקציצה, זה לא שהיו תוספות מטורפות, פשוט המבורגר שעשוי היטב, מתובל נכון.

ט.למדתי לשחק קטאן. ומאז חברים שלי ואני לא מורידים מזה את הידיים.

י.הלכתי לערב משחקי קופסא. חכו. זה עוד ל הדבר הכי גיקי שעשיתי. הלכתי אפילו פעמיים ואולי אלך אפילו שלוש. זה נחמד כזה. במקור התוכניות שלי ושל מר חתיכת פלסטיק היתה למצוא בני/בנות זוג פוטנציאלים. בפועל, קהל היעד של המקום הוא לא המבחר המפואר שראיתי בלשון המעטה. מעבר לזה שעם מר חתיכת פלסטיק דווקא כן התחילו. גברים. והוא בכלל סטרייט.

יא.התחלתי לשחק במבוכים ודרקונים. כן. המשחק החנוני/גיקי/מה שמשחקים "בדברים מוזרים". בהתתחלה לא התחברתי, אחר כך זה ניהיה נחמד. אבל עכשיו שמצעתי קלע של 6ק6 (כןכן, שש קוביות של ק6) ניהיה לי מעניין יותר. אני אומנם טבעונצית בעלילה אבל אני בסדר עם זה. מעבר לזה, שהכרתי מישהי ממש מקסימה, וגם זה זמן איכות עם החברים הטובים. אומנם הזמן איכות היתם היתה הסיבה הראשונה שרציתי לבוא לשחק, אבל עכשיו אני גם נהנת מזה.

יב.עבדתי בבנק. 

יג.הלכתי לטפס על קיר. אלוהים אדירים(ווואי, כל כך הרבה סממני בר אילן). כל השרירים כואבים לי ואני בכלל לא בכושר. כל הפלג גוף עליון שלי שבור. באופן כללי רמת הכושר שלי לא משהו.

יד.פתחתי את האפליקציה מחדש(הכרויות). הפעם, לא יצאתי בכלל לדייטים. בכלל. איכשהו קרה שכל אלו שביקשו את המספר כדי לעבור לווטסאפ, נעלמו. תוהה אם זה בגלל תמונת פרופיל או שמא ביש מזל. בכל אופן, אף אחד מהם לא ממש הרשים אותי מספיק כדי שאזום שיחה מרצוני(ואולי זו בעצם הבעיה...)

טו.מר מאהב שלח לי הודעה, אפילו כמה. לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה, אבל הבטחתי לו שאני אהיה לצידו בכל אופן. מקווה שזו ההחלטה הנכונה ושלא יוליד צרות.

טז.אמאזון שולחים ממש מהר משלוחים לארץ :) 

יז.נשברתי עם הצום בכיפור.

יח.אני קצת נמנעת מלהביט במראה בימים לא טובים.

יט.הלוואי שכבר יגיע החורף והגשמים.

כ.הייתי בחיפה. נסעתי לבקר את סבתא, דודה שלי ובת דודה. כרגיל זה אוקוורדי ומשונה אבל חשוב.

קרו עוד דברים משונים יותר ופחות. מיסיון לחזור לסלסה ועד זה שחברה טובה שלי טסה לחצי השני של כדור הארץ. הייתי בגיימינג בר, שיחקתי במשחקי מחשב. תכלס, כשאני חושבת על זה? עליתי דרגה בגיקיות שלי. מרגישה כמו סופר מריו.

אומנם זה לא הפוסט הכי מרגש ומרנין בעולם,

ניחא,

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

ימים אפורים

אני לא מצליחה להבין, איך דווקא כשהפחדים הכי גדולים שלי קרובים אלי, אני לא בוכה.

אני מרגישה את האבן הגדולה יושבת לי על החזה, את המחנק בגרון. זה מרגיש כאילו אין לי כמעט אוויר. אבל דמעות? אין.

בדכ הן מגיעות. אחת אחרי השניה, מוציאות ומשחררות את העומס, הכאב, הפחד. אבל דווקא בנושא הזה, הן לא מגיעות.

בית העלמין של רחובות, נמצא בצמוד לשדות. אותם שדות שאני פוקדת מידי פעם כדי להעיף עפיפונים או לטיולים רגליים קצרים. אף פעם לא נכנסתי פנימה. תמיד החניה של בית העלמין ריקה, אולי רכב או שניים של איזו משפחה שגם באה לטייל בשדות.

והיום? זו פעם ראשונה שראיתי כל כך הרבה רכבים ממלאים את החניה. כל כך הרבה אנשים, מכל הגוונים, עם פנים נפולות ושקט. השקט אינו מוחלט, אין דממה מוחלטת, יש מלמולים חלשים, החלפות מילים, נהי קל.

הסיטואציה הזאת הפחידה אותי. אלף ואחת מחשבות. לא יודעת מה אומרים, מה עושים. האם זה מפחיד? האם אעמוד בזה? האם אבכה? היש מי שיחבק אותי? ומה אני אומר לאדם שבעצם לכבודו באתי?

אני אוהבת את אחי. ואומנם אנחנו לא אחים בדם, אבל מוכרת באיזו חנות "מעניינת" חשבה שאנחנו אחים(למרות שאנחנו נראים כמו מעבר חצייה יחדיו). הוא מקסים עם לב ענק, תמיד מעלה לי חיוך על הפנים, תמיד נותן לי להרגיש שייכת ורצויה. ואני מרגישה שדווקא ברגעים האלו, אני מאכזבת. אני לא יודעת מה לאמר ואיך לאמר, ואם לחבק או לא לחבק. ואני רוצה לחבק. חצי בשבילי וחצי בשבילו. אחי הוא כבר גבר צעיר בעל כורכו ועדיין ילד בנשמה.

ואני עומדת שם, ואני מתביישת. אני מתביישת לגשת ולאמר משהו, בעיקר כי איבדתי את הלשון. ואני רוצה... אני כל כך רוצה למצוא דרך שאוכל להקל עליו, לתת לו להרגיש שהוא לא לבד, ושהוא חזק ואנחנו משענת עבורו. ומשום מה אני מרגישה קטנה כל כך. ולמה אני גם כל כך מתביישת? האם זה כי אנחנו רחוקים כבר? הרי רק לפני כמה ימים ישבנו יחד ושיחקנו מאנצ'קין אצלו. צחקנו ונהנו. ועכשיו אני נזכרת להתבייש?

אני באמת גאה בו. אני רוצה לבוא כל יום. חשוב לי לא לאכזב אותו.

אז אנחנו עומדים שם. ואני שמה לב לכל הפרטים הקטנים, כאילו היקום רוצה שאלמד. אני עומדת בידיים שלובות, כולם עומדים ככה. כאילו מגנים מעצמם, מחבקים את עצמם. למרות שברור לי שמדובר במגננה מסויימת, אני לא רוצה להפסיק אותה. היא עושה את עבודתה נאמנה, אני מרגישה שאני שומרת על עצמי כך. אני שמה לה לכמויות הרבות של הקברים. אפשר ממש ללכת לאיבוד בבית האלמין.

אני מרגישה את האויר הקריר, מעביר בי צמרומורות קלות על פני עמוד השדרה, למרות שכבר כמעט חצות, השמיים אדומים במקצת עקב זריחת הירח האדום.

אני שמה לב לכל האנשים שמגיעים.

את החברים שלי אני בקושי רואה. וברור לי שעד שאני רואה אותם, כנראה יש איזו סיבה. אני משתדלת תמיד לאמר להם בסוף כל מפגש שנתראה רק בשמחות. רק בימי הולדת או חתונות.

אבל לצערי, אנחנו בהרכב מלא גם באירועים עצובים. ובכל זאת, זה מחמם את הלב שכולנו מתייצבים מבלי לשאול שאלות, ללא ספקות. כולם ביחד, בטוב וברע.

זה גרם לי לחשוב, לעשות לעצמי חשבון נפש קטן. מי הם האנשים שאני רוצה להקיף סביבי השנה, את מי הזנחתי במהלך מרוץ הלימודים?

אני אוהבת את החברים שלי. אני מקווה שאני אזכה לעד להגיד שהם חברים שלי, ושמסלולי החיים השונים שלנו, ימשיכו להשתלב יחדיו.

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

הגיגי לילה במיטה של זרים

כי אני בת 25 וגם לי מותר פוסטים 18+ שהם קצת יותר "בוטים" ופחות מרומזים כהרגלי.

אז שכבתי עם מישהו. מישהו שרציתי לשכב איתו כבר הרבה מאוד זמן.

ואם יש משהו אחד שהבנתי מכל החוויה הזאת, שאני מבזבזת את הזמן שלי על פחדים וביטחון עצמי נמוך.

הייתי שם, כהרגלי מפוחדת מהסיטואציות הגרועות ביותר. עסוקה בתהיות אם אני בכלל מושכת מספיק, אם אני יפה מספיק? האם התאורה מדגישה את כל הצדדים הלא יפים? הם רואים את הקימורים? ואם פספסתי שיערה בגילוח, האם רואים אותה?

וכשאני שם, אני עושה את כל המאמצים להשתיק את הקולות האלו בראש ולתת לחשקים שלי במה. אני מנסה להראות שאני רוצה, מקווה שהצד השני יקח פיקוד כי אני פחדנית.

ומה קורה בפועל? אני מבינה שאני פשוט מבזבזת את הזמן על המחשבות האלו. אני מבינה שכמו שאני במערבולת מחשבות מטופשת, הצד השני נמצא בדיוק באותו המקום. והוא בכלל לא חושב כנראה על הדברים המטופשים שלי. הוא עסוק בשלו. והם, לראות עייני, בהחלט מטופשים.

אז הבנתי שאני מבזבזת את הזמן במחשבות שלי, כי רק אותי זה מדאיג. וכנראה, במציאות, את אף אחד זה לא מעניין אם פספסתי איזו שערה בגילוח כשאני עומדת מולו עם החזה בחוץ. וכנראה האקסטרה קימורים שלי, לא מעניין כשהם נכנסים. הדם גם ככה לא זורם מספיק למוח כדי לחשוב על כל הפגמים שלי.

וזה בפועל, עובד לשני הכיוונים. בזמן שאני עסוקה במחשבות שלי, הצד השני עסוק בשלו.

והרי, לא הייתי נכנסת למיטה עם מישהו אם לא הייתי מעוניינת, נכון?

האם זה אומר שזה חיסל לי את הפחדים? לא, הם עדיין שם יחד עם כל המחשבות והביטחון העצמי הנמוך. אבל לפחות אני יכולה להשתיק אותם מהר יותר מבעבר...

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

בולשיט של חברים

אני לא סומכת על אנשים שאומרים לי שאני החברה הכי טובה שלהם.
כלומר, אני סומכת עליהם אולי בכללי אבל המשפט הזה הוכיח את עצמו כלא נכון בכל הפעמים הללו.
לאנשים יש לדעתי תפיסה מסויימת שחבר טוב זה מי שנמצא בשבילם בטוב וברע. בסה"כ-זה נכון. אבל אם יש לכם חבר טוב, האם זה אומר שאתם חברים טובים שלו? האם זה הופך אתכם לחברים טובים?
יש לי חברים טובים.
אף אחד מהם לא טרח לאמר לי שאני החברה הכי טובה שלהם. חוץ מאחת, וגם זה נאמר אחרי הרבההההה מאוד שנים של חברות. המון.
ואני מרגישה בסדר גמור עם זה. אני בעצמי לא אומרת לאנשים "את/ה החבר/ה הכי טובים שלי". כשאני מספרת על החברות שלי, אני כמובן אומרת שהן החברות הטובות שלי-הBFFיות, וכשאני מספרת על החברים ממין זכר, אני כבר לא קוראת להם "ידידים" אלא "חבר טוב".
אבל אני לא מרגישה בנוח להגיד לאנשים את זה. אני חושבת שזה בעיקר נובע מחוויות שגרמו לי לפקפק במושג הזה "חבר הכי טוב", הרבה לפני שפגשתי במהלך חיי לא מעט חברים טובים כאלו.
ואולי זה בכלל קטע ישראלי/מודרני/רוסי לפקפק במילות חיבה? אני לא יודעת.
אבל אני כן יודעת שמי שאמר שאני "הכי" בשבילו, נעלם דיי מהר מהרדאר.
עוד מימי התיכון המהוללים, כשמי שהיתה בזמנו אחת החברות הכי טובות שלי.
וכמובן בהמשך, מי שהיה החבר הכי טוב שלי במשך הרבה שנים, ונעלם בגלל בת זוג שלא רצתה בנוכחות שלי.
יש גם רגעים פחות ברורים ודיי מטופשים, כמו מישהי בקורס קצינים שעזרתי לה וקראה לי "החברה הכי טובה שלה" אחרי שדיברנו אולי יומיים (אני חושבת שהיא לא 100%... אולי היא חשבה שאין לי חברים ואני אאמין לה מיד. בואו. אף אחד לא ניהיה הכי הכי טוב ביום אחד.) ואותה בחורה כמובן שנעלמה תוך יום מהרדאר(וזה בסדר כי היא באמת היתה לא 100%)
וזה המשיך גם כשהייתי קצינה וחברים שפגשתי במהלך השירות. ואומנם שם כבר היה קשר חברי וגם כזה שמאוד קרוב, אבל ברגע שהם הצהירו את זה, פוף. תוך מספר ימים זה התפקשש ונעלם.
והידיד מהתיכון שאמר לי שאני חברה טובה, אבל לא נמצא שם לצידי אף פעם וגם באופן כללי לא נמצא. שזה אבסורד לכשעצמו, למה שתגיד למישהו שהוא חבר טוב אם אין בינכם קשר כמעט?
אפילו מר קאסטל אמר את זה פעם וזה באמת הרגיז אותי.
ועוד כל כך הרבה דוגמאות שפשוט אנשים זורקים את זה באוויר ובאופן מדהים למדי נעלמים. לפעמים ההעלמות נובעת משינוי כלשהו ולפעמים מריב שמציף לפני השטח דברים. מה שמעניין שיכול להיות קשר ממש טוב למשך תקופה ארוכה, קשר כמו כל הקשרים, ואז ברגע שהם אומרים את זה-זהו.

וכך יצא שהחברים הכי טובים שלי, האנשים שאני גם החברה הטובה שלהם, בחיים לא אמרנו את זה אחד לשני, ואנשים שכן אמרו לי את זה, איכזבו אותי.
אז כל פעם שאני שומעת שמישהו שקרוב אלי, אומר את זה, והוא לא שייך לBFFיות, אני פותחת שעון.
יכול להיות שזו נבואה שמגשימה את עצמה? אני לא יודעת. אולי אני מראש בטוחה שהם יעלמו אז אני מתנהגת בצורה כזאת. ואולי אני פשוט אדם שמתקשה לקבל שאנשים אוהבים אותו והוא מיוחד, אז אני מזלזלת באמירות הללו מה שגורם לריחוק. אולי אני לא רואה אותם באותו אופן?
אבל בעצם, מה שמשותף ברוב המקרים, שאותם אנשים שאמרו לי שאני החברה הכי טובה שלהם, איכזבו אותי.
כי בעצם, כשהם אומרים שאני החברה הכי טובה שלהם, הם מתכוונים לזה. אני החברה הטובה שלהם.
הם לא אומרים לי שהם יהיו חברים טובים שלי.
כלומר, זו חברות חד צדדית. לפתע אני מרגישה כמובנת מאליו. אין מקום לצרות שלי ולבעיות שלי. לפתע כשהצרות שלי צצות, ואני נאלצת להרפות מהסבלנות שלי וצריכה את התשומת לב, זה לא שם. הם לא שם. פתאום זה לא נוח החברות הטבה הזאת כי אני לא מתנהגת בצורה התמידית. אבל גם אני צריכה יחס וסבלנות והכלה.
אני בן אדם כמו כולם.
ומרגיז אותי כשאנשים שמים את האגו שלהם מעלי ומעל הקשר שלנו. זה מרגיז אותי מאוד.
זה מרגיז, כי על חברים טובים לא מוותרים בקלות. כל המהות של חברים טובים זה להיות שם אחד בשביל השני בטוב, ברע, כשנוח וכשלא נוח. זה כמו להיות משפחה שבוחרים... זה לתת גב ותמיכה.
אי אפשר רק לקחת כל הזמן בלי לתת.
וכשאנשים טועים ולא מוכנים להרפות מתוך אגו, זה מרגיז. זה מראה שהחברות הזאת כנראה לא באמת היתה חשובה. אחרת היו מדברים.
אני חושבת שאני אגואיסטית. אבל אני לא רוצה לוותר על החברים הטובים שלי. אז אני מודיעה להם חגיגית את כל הדברים שאני חושבת עליהם, ואני מוכנה לריב ולהתווכח ולהתעצבן וגם לשבת בשקט באותו החדר בדממה. אבל אני לא אלך עד שלא נפטור את זה. אני לא אעלם להם. אני אהיה שם.
ואם חלילה קרה משהו, משהו שיותר חשוב מריב דבילי, אני אשים את הריב בצד.
ואם ראיתי שפגעתי? אני אתנצל.
מאוד קל איתי כי סהכ אני אומרת מה אני רוצה, אני אומרת מה אני מרגישה ומה אני חושבת.
אז כן, צביעות.
אתם לא יכולים להגיד למישהו שהוא החבר הכי טוב שלכם, אם אתם לא מתנהגים בצורה חברית כלפיו, באותו אופן שהוא מתייחס אליכם. זו לא חברות.

אני חיכיתי. וכל יום שעובר אני מבינה שאין מקום בשבילי. ביקשת שלא אפתח בזמנים לא נוחים את הצרות. אז לא פתחתי. וחיכיתי.
וכל הזמן הזה לא היית שם אפילו. נעלמת. גם אחרי שאמרתי מה אני חושבת.
והיו כל כך הרבה הזדמנויות, ולא עשית כלום.
אחרי כל מה שעברנו, אחרי אינספור שיחות. אחרי שאתה יודע מה אני חושבת ומה הייתי מצפה ממך לעשות, אחרי ריבים קודמים.
התוכנית שלי היתה לשלוח הודעה בסוף תקופת המבחנים, כדי שזה יהיה יותר נוח, לבקשתך. אבל בכל יום שעובר בדממה, זה רק מרחיק. זה הגדיל לי את הכעס והתסכול. זה חידד את ההבדל המהותי בינינו.
אני לא אגואיסטית.
במשך תקופה ארוכה שמרתי בפנים את מה שהפריע לי, מה שלא היה ניתן לשנות . את מה שניתן היה אמרתי. ולמרות שהיה בי תסכול רב, לא נעלמתי. אני נשארתי שם ודיברתי איתך והייתי שם.
אז עכשיו אתה זה שלא רוצה לפתוח נושאים קשים. אבל למה אתה לא מסוגל בשבילי להמשיך להיות בקשר?
אני כועסת אבל בעיקר פגועה.
אמרת שאני הכי טובה ובאותו הרגע כבר הרגשתי שאתה הולך לחזור בזה ולא לעמוד מאחורי המשפט הזה.
והנה, צדקתי...
לא יורקים לבאר ששותים ממנה.
התנהגת כמו ילד. איכזבת אותי...
משחקי התעלמויות? אגו? נגדי? לא מגיע לי...
אני מרגישה ששברת משהו שכבר לא יחזור לצורה המקורית שלו. גרמת לי לבכות. לבכות באמת...
פגעת בי ולא היה לך אפילו אכפת מספיק כדי להראות איזשהי חרטה.
אתה מצפה שאני אתנצל? מה אתה רוצה בדיוק?
בכל יום שעובר, המרחק הזה עושה לי יותר אנטי כלפיך. מנציח את הפערים שלנו.
לא יהיה לאן לחזור אם ההמתנה הזאת תמשיך.
אני אומנם עומדת מאחורי המילה שלי, שאני אהיה לצידך לא משנה מה יקרה, ואני אשים את כל הבלאגן הזה בצד אם תצטרך, אבל זה לא הדדי. אני לא יכולה להשען על אנשים שלא מסוגלים לתת לי את זה גם. ואתה לא מסוגל.
אין שום תרוץ בעולם שתגיד שיצדיק את זה. שום "אבל זה מה שחשבתי שאת רוצה" וגם לא "אבל את אמרת שאת רוצה מרחק".
אתה מכיר אותי מספיק זמן כדי לדעת שאתה מתרץ פה לעצמך את מה שקשה לך לעשות.

ואולי אתה בכלל לא רוצה מלכתחילה להיות בקשר עוד-גם זו אופציה כמובן.
רק פעם הבאה שאתה אומר למישהי שהיא חברה טובה שלך, לפחות תתנהג ככה.

עד לפעם הבאה,
ביי ביי

הזכות לדבר

אני מרגישה שאין לי זכות להתלונן.
שאין לי זכות להרגיש רע שאני לא יפה, כי הרי יופי זה בעייני המתבונן ויש אנשים שחושבים , או לפחות כך טוענים, שאני נראית טוב.
שאין לי זכות להרגיש רע שאני שמנה כי אני יכולה לשנות את זה, אני רק צריכה הרי לקחת את עצמי בידיים ובגלל שהעלייה במשקל היא בגללי, אז אין לי זכות להרגיש רע.
אני מרגישה שאין לי זכות להרגיש בודדה כי יש אנשים שהם הרבה יותר בודדים ממני ולי דווקא יש אנשים שכנראה יקשיבו...
אין לי זכות להתלונן שאין לי כסף כי למרות שאני לא מרוויחה הרבה, יכולתי לחסוך יותר אם לא הייתי מבזבזת על שטויות.
אין לי זכות להתלונן שאף גבר לא נמשך אלי כי בהיסטוריה הרחוקה שלי, הייתי עם גברים הרי והם אמרו שהם נמשכים... ויש כמובן את כל המוזרים שיצאתי איתם שגם נמשכו אלי, לטענתם.
אין לי זכות להגיד שאני לא מצליחה בלימודים כי אני עדיין לומדת באוניברסיטה ובתואר שהוא נחשב לקצת קשה שבסופו של דבר אני אמורה להגיע לקריירה יציבה עם שכר טוב.
אין לי זכות להתלונן על המחלה שלי ועל התחושות שהיא מעבירה בי כי בעצם אני לא דואגת לעצמי, לא לוקחת את התרופות בזמן, לא הולכת לרופא...
אני לא יודעת אם זה המוח שלי, המחשבות שלי, שנלחמות במחשבות רעות כדי שלא אפול ולא נותנות לי לשקוע ברחמים עצמיים ובעצבות, או שאולי זה התגובות של הסביבה שאני כבר צופה שיגיעו בעקבות התלונות. אז בשביל מה?

אז ישבתי בכיתי על כמה מר גורלי וכמה לא יפה אני ועל זה שאף גבר לא יסתכל עלי... בכיתי על כמה עלובה אני שאני מתפשרת, או שאני מנסה שוב ושוב כדי להשיג משהו זמני לא אמיתי, עלובה שאני מנסה לקנות נחמה במקומות שלא בריא לפגוש.
כועסת על עצמי שאני בכלל מתייחסת לחיצוניות שלי ועל כמה שזה שיטחי. וכועסת כמובן על זה שגם הזנחתי אולי את החברים שלי.
אני רק רוצה שהמבחנים יגמרו, להדליק מזגן, לסגור את הוילונות , להתחבא מתחת לשמיכה.
בא לי פשוט להתכווץ ולהעלם שלא יראו אותי. להתנתק מכל הרשתות החברתיות שאני יודעת שהן מזוייפות ובכל זאת אני נופלת בפח. להתרחק מקבוצות שעושות לי רע, מאנשים שהם השפעה שלילית עלי.
מעדיפה כבר להיות לבד באמת ולא מקופת אנשים חסרי תוכן.

אפילו כתבתי טקסט שלם כשבכיתי, וכל שורה רק הוסיפה עוד דמעה מיותרת ועוד כעס עצמי. וחשבתי לפרסם אבל הבנתי שאלו שמכירים אותי, כבר מאסו בתוכן הזה, ואלו שלא מכירים אותי ממילא לא קוראים...
אני מרגישה שפשוט אין לי מקום להתלונן כמה שבא לי כבר עברתי את מכסת הפעמים שמותר להתלונן ועכשיו צריך להתמודד לבד. אולי ככה מר איטליה מרגיש גם, עם הקשיים שלו. עצוב לי לחשוב אם כך באמת הוא מרגיש כי זו תחושה לא נעימה... אולי אני אשמה שאני שיפוטית וביקורתית...

מישהו יודע איך משיגים חוט לפורפרה? או פורפרה?ולא דרך האינטרנט...

עד לפעם הבאה,
ביי ביי

לאבא היה יום הולדת

אין לי אבא.

זה לא שבאמת אין לי אבא, הרי הגעתי לעולם בצורה כלשהי.

אבל לא גדלתי עם דמות אב.

ואם נדייק, לא ידעתי בכלל מה זה אבא עד שלא ראיתי שיש כזה לילדים אחרים.

במשך שנים תהיתי מי האדם מאחורי הדמות המסתורית הזאת. בזכות העובדה שאני לא יודעת מה זה אבא, אני גם לא יודעת מה "חסר". המשפחה שלי, קטנה ככל שתיהיה, אף פעם לא החסירה ממני דבר, את מודל הגבר במשפחה קיבלתי מסבא שלי כמובן. וטוב שכך. גדלתי בבית מאוד "פמיניסטי" מבלי לדעת מה זה פמיניזם. סבא שלי עשה ועושה הכל בבית. הוא גם החשמלאי והשרברב וגם הטבח והמנקה, וכמובן היה גם המטפלת. ובמילים יפות יותר, כל מה שאמא וסבתא עשו, גם סבא עשה(ולפעמים גם יותר טוב).

בדכ לא התעסקתי בשאלה הזאת מי זה אבא שלי, מי זה הבן אדם הזה, פשוט כי לא הרגשתי באמת צורך. ה"קנאה" לא כל כך תפסה אותי בגילאים צעירים וגם היום בגילי ה"מופלג".

כשהגעתי לגיל ההתבגרות התחילו יותר מחשבות. רציתי לדעת מי זה הבן אדם, מי זו האישיות הזאת שאומרים לי שאני דומה לה כל כך. מה האופי שלו? מה היתרונות? החסרונות? איך הוא נראה? מה הוא עושה בחיים? האם באמת אני דומה לו?

איכשהו, השאלות של "למה הוא לא בקשר איתי?" לא כל כך עיניינו אותי. זה לא שחיפשתי קשר, כי הרגשתי שאני כבר קצת גדולה מידי בשביל שפתאום יהיה לי אבא בגיל 14. כאילו, מה...פתאום בגיל 14 מישהו יגיד לי מה לעשות? יאשר או לא יאשר לי ללכת? זה משונה. בסהכ היו לי שאלות מסתקרנות.

וכשפגשתי אותו? מיציתי את זה דיי מהר, פשוט כי קיבלתי את התשובות שלי. ראיתי איך הוא נראה, הבנתי בערך מה האופי, אפשר הביתה?

אז נכון, אולי קצת היתה בי ציפייה שאם יעמוד מולי אדם מדהים שמשתוקק לבת, ומי אני שאגיד לא שיכנס לחיי מישהו שינסה לפצות אולי על שנים אבודות? שיתמוך בי ולו בנעורים או בהמשך החיים? אוזן קשבת? ייעוץ? לא יודעת מה עושים אבות, לא ידעתי מה אני אמורה לרצות.

כשנפגשנו הבנתי דיי מהר שאני לא כל כך מעניינת אותו. אני תוהה אם המפגש הזה היה עבורי יותר מאשר עבורו.

אני זוכרת את הערב ההוא, שפעם ראשונה הוצאתי שאלה שבעצם אף פעם לא באמת התעמקתי בה. לראשונה אני שואלת מדוע לא היה שם והאם המפגש הזה אומר שהוא יתחיל להיות שם. וזה כאב לי לשאול. כאב לי כי זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאולי אם היתה לי דמות אב, יכול להיות שהחיים שלי היו אולי נראים אחרת בפן חיובי יותר.

התשובה הגיעה, צפויה מאוד.

אני זוכרת שחזרתי הביתה וסיפרתי לאמא וסבתא מה היה. ואמרתי להן שחייתי כל השנים האלו בלעדיו, וחייתי טוב. הבנתי מאותו מפגש שדווקא אם כן היה נכנס לחיי, אולי החיים שלי היו הרבה פחות טובים. אולי לא הייתי מפתחת את עצמי באותה הצורה. לא הייתי מביאה את עצמי להשגים, לא הייתי מתעקשת להיות מקום ראשון, מובילה.

הבנתי שאני מעדיפה לחיות בלי דמות אב, מאשר עם בן אדם שלא יכול להיות אבא עבורי. הוא לא אדם נורא, הוא פשוט לא אבא. הוא לא יהיה עבורי אבא טוב.

וזה לא שלא נתתי הזדמנות לכל העסק הזה, אלא שמלכתחילה הוא לא רצה.

הרגע שבו שוב נותק הקשר, היה דיי מאושר בשבילי. בעיקר כי נמאס לי שאני צריכה בכוח להיות בקשר עם מישהו שממש לא מתנהג כמו אבא שפוגש לראשונה את בתו, או אבא בכללי. לא הרגשתי בנוח שהכריחו אותי להתקשר אליו, ולדבר איתו. לא הבנתי למה אני זו שצריכה "לרדוף אחריו". כלומר, זו לא אני שלא רצתה קשר. זה הוא... היה לי תמוהה שהוא לא עשה את כל המאמצים כדי להיות איתי בקשר. גם כשההורים נפרדו. ונניח ובאמת שידרתי קור, האם זה אומר שצריך להפסיק? כיצד אפשר לוותר על הבת שלך?

מיותר לציין שכמובן כלכלית הוא לא תמך אף פעם. למרות שהוא כן הביא לי מתישהו איזה 20 שח לאיזו יציאה.

אז המשכתי בחיי.

וגדלתי טוב. לא הרגשתי את חסרון של איזו דמות עד שהחלטתי לקנות אוטו. זה באמת התחום היחיד שממש התבאסתי שאין לי גבר במשפחה שיכול לעזור לי עם זה. זה היה קשה. לקנות לבד, ללכת למוסך לבד, למכור לבד. ועם זאת, הסדתרתי.

אני יכולתי בקלות ליפול לתוך המחשבות של "מה לא בסדר בי? למה הוא לא רוצה להיות איתי בקשר? זה כי אני בת?". יש לי אח קטן מצד אבי. איתו הוא דווקא כן בקשר. ואני שמחה בשבילי האח שאינני מכירה אפילו. אני מאמינה שעבורו הוא כנראה אבא טוב או לפחות רוצה להאמין בזה. את אחי הקטן אני מכירה רק מקצת סטוקינג באינטרנט(ואיזה יופי שהוא מספיק גיק שהיה לו ערוץ גיימינג. כבוד.) ומשברירי סיפורים קטנטנים ששמעתי כשבאתי לבקר את סבתא. אני לא יודעת אם אחי ואני ניהיה בקשר, גם מוזר לקרוא לו אחי כי זה ילד(כבר נער) שאני בכלל לא מכירה, שיש לו עוד מיליון אחים מצד אימו, ויכול להיות שהוא אפילו לא רוצה להיות איתי בקשר. אני לא חושבת שאני בהכרח אתנגד. תמיד רציתי אח, אבל מוזר לי לגשת לזה ככה...

אז אבי בקשר איתו. ולא איתי. אני לא יודעת למה. תמיד שואלים אותי אם אני רוצה להיות בקשר איתו, ואני עונה שקודם כל שהוא ירצה להיות איתי בקשר. אני לא מתעסקת בשאלה אם אני מעוניינת או לא מעוניינת כי אין טעם. הוא לא רוצה אותי בחייו.

אני לא חושבת שהוא בן אדם רע*. הוא היה ילד כשנודלתי ולא באמת הבין מה הוא רוצה מהחיים שלו. בטח רצה ילד, בטח האגו שלו נפגע. וכשגדלתי אולי זו הבושה ואולי אני פשוט זיכרון שרוצים להחביא עמוק עמוק בפנים כדי לא להתמודד, כדי לא לקחת אחריות. אני מניחה שאני חלק מעבר שהוא רוצה למחוק, טעויות שהוא לא רוצה להתמודד איתן אלא פשוט לעשות ריסטארט.

*חוץ מהחלק שהוא בגד באמא שלי ובעוד נשים ולקח מהן כסף ואף פעם לא החזיר. אבא שלי חייב לאמא שלי לפחות 10אש"ח. אשמח אם הוא יחזיר לה אותם. לי הוא לא שילם מזונות אף פעם. סבתא עשתה חישוב קליל וזה בערך 250 אלף על כל 18 השנים. אני לפעמים מתבדחת שהוא יכול לקנות לי אוטו אבל בפועל, את האהבה שלי אי אפשר לקנות בכסף. אני לא אשאר איתו בקשר אם יקנה לי אוטו. אני לא צריכה כסף.

אני שמחה שאני לא נופלת למחשבות רעות ולא מאשימה את עצמי. אני פשוט מקבלת את זה כעובדה. יש אדם בעולם שבאתי מהזרע שלו, שלא רוצה להיות איתי בקשר. הוא לא מתאים להיות אבא עבורי וזהו. זה המצב.. וזה לא קשור אלי. הוא לא מכיר אותי הרי.

אם ירצה להיות איתי *שוב* בקשר, האם אסכים? לא יודעת. קודם שירצה ואז נתמודד עם השאלה הזאת.

ואם אחי ירצה? אני יותר מאשמח. אז אח קטן, אם אתה קורא שורות אלו ועדיין לא נפגשנו, אז סחטיין. מסתבר שיכולות סטוקינג באינטרנט זה בגנים. אם אתה צריך או רוצה עוד אחות, שתלמד אותה לשחק מיינקראפט או משחקים קצת יותר מאתגרים, להתייעץ איתה על החיים, לראות סרטים ולא יודעת מה, אתה מוזמן.

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

סתם חומר קריאה בשביל מר חתיכת פלסטיק

אני לא מרגישה שאני צמאה לאהבה כרגע.
אני לא מרגישה צורך עז לחפש אהבה, לא מרגישה מיטה קרה. אני אפילו לא מרגישה את המחסור בתשוקה.
ההנחה שלי, שזה נובע מהדימוי העצמי שלי אבל אולי זה פשוט כי יש דברים הרבה יותר חשובים להתמודד איתם.
כך יוצא שאני מסתובבת לי בעולם, חזקה ועצמאית, מסתדרת בכוחות עצמי.

רק שלפעמי אני מתבלבלת. לפעמים אני לא שמה לב איך אני נותנת לאיזה בחור צעיר כזה או אחר, משקל למילותיו.
איך אותה בחורה חזקה, תוך שניות נופלת ברשתות מתעניינות.
עולה בי הספק שאולי זה לא שאני לא מרגישה צורך בחום ואהבה אלא שאני מדחיקה עמוק עמוק
את הצורך הזה.
והרי זה צורך בסיסי, לא?
כל מיני חוויות קטנות מזכירות לי שאני צריכה למצוא מישהו שיעמוד לצידי ויתמוך בי ואני בו.

אני חושבת שאני צריכה להפסיק לספר לחברים על עלמים שמתחילים איתי. נראה שדווקא כשאני שומרת דברים בסוד, דווקא אז זה מצליח. אולי יש דבר כזה פתיחת עיניים? עין הרע? אני לא יודעת.
אבל משהו אומר לי שאולי הסבב הזה, שבהחלט לא מתוכנן אבל כבר התחיל להפעיל את גלגלי הסקרנות שלי, אולי לא יניב פירות.

הרבה שואלים למה לא מר מאהב וזו באמת שאלה גדולה שאת התשובה האמיתית אליה יודעים רק אני ומר מאהב. ואולי אפילו הוא עצמו לא באמת יודע מדוע אני כל כך מתנגדת. אני חושבת שבמקום מסויים הוא מתכחש לעובדות. אני רוצה להאמין שלו הסיבה היתה נחשפת, כל הספקנים היו שותקים. אני יודעת שזו ההחלטה הנכונה פשוט כי זה מרגיש לי נכון.

יכול להיות שאני מצפה יותר מידי מהמין השני? אולי הציפיות שלי לבן הזוג האידאלי גבוהות מידי? נדמה לי דווקא שבשנה האחרונה הורדתי כל כך את רף הדייטים הראשונים שכבר לא ברור לי מה עוד אפשר לעשות...
ואיך בכלל אפשר לוותר על תכונות אופי קריטיות?
ואולי אני בכלל פולי?

ואולי אני סתם רוצה לשמוע מילים יפות. מחמאות מישהו?
עד לפעם הבאה,
ביי ביי

בומים

שוב בומים.
אני יכולה לשמוע מחדרי את הדף הטילים, לא ברור לי אם זו כיפת ברזל או יירוטים או אולי נפילות מרוחקות מאוד, אבל אני שומעת.
וזה מרגיז.
מרגיז אותי שמציגים בעולם תמונה הפוכה, שאנחנו אשמים. מרגיז אותי שלא עושים שום דבר כדי למנוע את זה. מרגיז אותי שהחיים של כל המדינה נעצרים. כי נכון, זה קורה בעיקר בדרום אבל כולם דואגים מהסלמה רצינית. הפחד הזה שזה יתדרדר עד כדי מלחמה.
מפחיד אותי שיגייסו אנשים שנאי מכירה בצו שמונה.
מפחיד אותי שביום הזיכרון אני אכיר עוד כמה שמות באופן אישי.
מרגיז אותי שבצד השני מפחדים מהשליטים ולא עושים הפיכה.
אני תוהה האם אנשים בעזה באמת בעד ה"מנהיגים" שלהם או שהם פשוט לא מכירים אחרת או מאמינים שאפשר אחרת? או שסביר להניח שהם מפחדים. אני תוהה אם הם באמת חושבים שאנחנו זה האויב כשברור שהאויב האמיתי זה כל אותם ארגוני טרור שדואגים לחמש את עצמם מאשר לדאוג לתרופות, אוכל, מים..
כיביכול זו לא הבעיה שלנו איך הם חיים שם אבל זה ניהיה הבעיה שלנו כשזה פוגע גם בנו. אני תוהה אם גם במלחמת העולם השניה מדינות אחרות חשבו אותו הדבר והסירו אחריות כל עוד זה לא היה קשור אליהם...
אני יודעת שלאור המצב הנוכחי, בהעדר כניעה מוחלטת ופיזור נשק של כל אירגוני הטרור ברצועה, עלינו לכפות עליהם אחת כזאת, בעוצמה. אני הכי בעד שיחות שלום אבל שלום עושים עם מי שרוצה לעשות, זה לא משהו חד צדדי...
כסף? כוח? כבוד? מה המניעים של אותם אנשים שעומדים בשילטון שם? האם זו יוהרה? לחץ מהעולם הערבי? למה כל פעם מחדש אנחנו נכנסים לפינה שאף אחד לא רצה להגיע אליה מלכתחילה.

אני מוכנה להקרא לדגל במידה ויקראו לי, לפחות אעשה משהו קצת יותר שימושי מלהלחיץ את אמא שלי עם ההתרעות של הפלאפון שלי בזמן אזעקות.

מכתבים מבייב

פעם, למשך כמעט שנה, הייתי בת הזוג הכי גרועה בתבל.

עשיתי כל כך הרבה טעויות של מתחילות למרות שזו בהחלט לא היתה הזוגיות הראשונה שלי.

אני זוכרת שהתקופה שקדמה לה, היתה לא פשוטה עבורי, מה שגרם לי להפוך ליצור תלותי שרק צמא לתשומת לב ויחס, אנוכי ומרוכז.

יכול להיות, שלא באמת הייתי כזאת אלא שדווקא הייתי בסדר עם פה ושם נפילות, אבל כבת אנוש מהמיניין, הזיכרון שלי סובייקטיבי מאוד.

מר קאסטל(האידיוט, זה שמו לבינתיים. נתייחס לזה כמו המן והרעשנים אז כל פעם ששמו של מר קאסטל(האידיוט) יוזכר, כך תתווסף התוספת. עד שיתאפס על עצמו), היה אצלי ועזר לי לנקות ארגז (מצטערת מר אורקל, לא רציתי שתראה איזו מתנה אני רוצה להביא לך...).

ובעודי עוברת על הזכירונות הישנים, מצאתי שני מכתבים מבן הזוג היחיד שלא שמר איתי על קשר... לצורך הנוחות, נקרא לו מר אורלגין(על אף חיבתו דווקא לשעוני הכיס).

מר אורלגין לימד אותי איך זה לאהוב גבר, ואיך גבר אוהב אישה. לימד אותי על עצמי, על העולם הגדול. לימד אותי לחשוב אחרת ולא לקחת דברים כמובן מאליו. אני זוכרת שהייתי מקשיבה לו בצימאון. התקופה שקדמה לו, עירערה את הביטחון שלי. זה ניסוח דיי עדין ל"נשבר, התרסק". באופן קוסמי מדהים, הוא הרים אותו למעלה. והייתי עקשנית כמובן, והייתי קשה אבל הוא אף פעם לא וויתר לי. תמיד אמר כמה יפה ומוכשרת אני. הוא נתן לי להרגיש מיוחדת מאוד.

חוויתי איתו את החוויות הראשונות שלי המשמעותיות שלי בתחום שבינו לבינה. אני זוכרת שזה היה בדיוק כמו שדמיינתי ואפילו יותר טוב. בקצב הנכון, באווירה הנכונה.

היו גם דברים פחות טובים, אני זוכרת בשלב מסויים לחץ מצידו... לחץ שגרם לי להרגיש לא בנוח ואולי אפילו קצת אשמה.

אבל בכל אופן, אני הייתי באמת נוראית. זוכרת שדרשתי המון תשומת לב והעקשנות שלי לא הובילה אותי לשום מקום. מצד שני הייתי עדיין ילדה בהרבה מובנים. הייתי כולה בת 20... אני זוכרת שהכל הרגיש גדול עלי ורציני מידי וזה הלחיץ אותי מאוד.

החרטה הכי גדולה שלי, שהתרחקתי מאחת הבנות הכי מדהימות שיצא לי להכיר בקורס קצינים. דיי קילקלתי את זה עם האגו שלי והיוהרה. אומנם גם לה היה צד בנושא ואומנם בהתחלה עוד ניסיתי לשמור על החלקים אבל בשלב מסויים כבר שברתי את זה גם. האגו הזה גרם לי להתרחק מכולם. זה קצת מבאס כי יצא שהייתי קצת בודדה לקראת סוף הקורס. אני חושת שבאופן כללי כל השירות הצבאי שלי התאפיין בהרבה בדידות, הרבה לבד, בעיקר עקב נסיבות שלא היתה לי שליטה עליהן(כמו חברים שעברו ליחידות רחוקות או זה שלא היה לי אוטו ולא יכולתי לצאת בשישי בערב... תרוצים? אולי אבל זה באמת היה מורכב פעם...)

זה מאוד מוזר. מר אורלוגין ואני יצאנו תשעה חודשים וכל מה שאני זוכרת זה רק רסיסים קטנטנים, רובם מקסימים ומדהימים אבל זהו. עם שאר המערכות יחסים שהיו לי, מהקצרות ועד הארוכות אני זוכרת קצת יותר(בעצם, עם מר איטליה אני גם לא זוכרת הרבה... סורי.)

אבל זה מוזר שעם מר אורלוגין אני זוכרת ממש מעט. אני זוכרת שהפרידה היתה קשה לי כי ידעתי שאני הייתי לא בסדר, בייחוד העיתוי. בדיוק בתחילת עמוד ענן(או שזה היה צוק איתן?) טיימינג על הפנים. זוכרת שפחדתי שיקרה לו משהו וזוכרת בעיקר שאני עצמי הרגשתי בודדה ומפוחדת וכל כך קיוויתי שהוא יהיה שם לצידי לחבק ולהרגיע... בפועל פשוט הרגעתי את עצמי ולמדתי שאני יכולה להיות עצמאית וחזקה. ובכל זאת, עד היום אפילו עצוב לי שמעבר לפרידה מהזוגיות, איבדתי גם חבר מאוד טוב. הינו באמת חברים טובים.

באופן כללי, מהדברים שאני כן זוכרת, הוא היה גבר כמעט מושלם, ג'נטלמן מהסוג האיכותי.

אני זוכרת אינספור פעמים שנשק לי ליד, כמצופה מגבר מאה או שתיים אחורה, יחד עם אמירת שמי המלא. 

אני חושבת שאף גבר מלבדו לא היה מצליח לעשות את זה בצורה לא קריפית בעליל.

הזכרונות עליו עולים לי בעיקר בשיחות נשים, כשמשתפים אחת את השניה בפעם הראשונה(או שיחות בנים אבל זה נשמע פחות יפה ספרותית).

בעודי עוברת על הניירת, מצאתי שני מכתבים ממנו.

קראתי את שניהם.

הוא הזכיר לי מה היופי בכתיבה, ומה היופי באדם שיודע לבטא את עצמו במילים(כשאני חושבת על זה, הוא היחיד שידע לכתוב כל כך יפה מבין כל מחזריי). הכתיבה שלו ניקתה את האבק מהזכרונות שהעלה. התיאורים שלו העלו בי סומק קל כאילו רק אתמול כל זה קרה.

לא יכולתי להתאפק, והמחשש שמשהו אי פעם יקרה לארגז הזכרונות, החלטתי להעלות את אחד מהם על הכתב. הוא היה כל כך יפה שהרגשתי שאני חייבת לעצמי שאני אתעד אותו בבלוג למען רענון זכרונותי בעתיד.

*קטע מתוך המכתב  אהבה עבור החצי שנה שלנו. מר אורלוגין, אני מצטערת שאני מעלה דבר כל כך אישי שלנו בפומבי, אך לא יכולתי שלא. הכתיבה שלך כל כך יפה שלא יכולתי להמשיך לתת לה לשכב בין אלפי המכתבים והברכות בארגז מאובק. את הדברים האישיים ביותר הורדתי. השלוש נקודות שיש זה חלקים שהשמטתי מהמקור. אני באמת חושבת שזה מכתב מדהים, פשוט כי הוא גרם לי להעלות חיוך ולהזכר באותו זיכרון מתוק כל כך, כאילו חוויתי את כל זה מחדש.

היום המיוחד ביותר

אהובתי,

חצי שנה זה פרק זמן לא קצר ובכל זאת, ששת החודשים האחרונים חלפו מאוד מהר. לאחרונה, יצא לי לדפדף בתמונות שלנו מתחילת מערכת היחסים הנפלאה הזו ולהעלות זכרונות. 

.....

תמונה אחת משכה את תשומת ליבי באופן מיוחד. בתמונה רואים את כתפי כשמאחוריה חניה לאופניים ושני עציצי רחוב אדומים גדולים. וסמוך לה, שביל עץ המוביל לספסל בודד. את הרקע ממלאים עצים גבוהים, רחבים וירוקים ומבנה דק וגבוה הקטוע בלקו העליון ע"י מסגרת התמונה, נראה כמפלח את השמיים הבהירים של סוף אוקטובר.

מהר מאוד התמונה נתנה את אותותיה בזכרוני והסיטואציה החלה להבנות בראשי.

זה היה בבוקר יום שישי חמים, השמש זרחה, הציפורים צייצו(וכארזים נפלה שלכת...סתם:)) ((**פעם חשבתי שאומרים ככה ולא שלהבת. הוא צחק עלי מלא. ועכשיו גם אתם))

אני התועררתי מוקדם מהרגיל.

לבשתי בזריזות את החולצת פסים הנגועה שלי(זאת עם העוגן)

ויצאתי אל עבר תחנת הרכבת.

אתמול אמרנו שהפעם כל אחד ילך לביתו וניפגש כבר בשישי בת"א השלום ליד עזריאלי.

לאחר שעה וחצי של נסיעה מעייפת ברכבת, הגעתי לבסוף למחוז חפצי ופגשתי את הוד יפהפיותה שחכתה לי כשחיוך מקסים על פניה.

עלינו לעזריאלי וישבנו לאכול במקום הקבוע, בשלב מסויים החלטנו לצאת החוצה ולשבת למרכלות המגדלים העצומים.

יצאנו החוצה, התיישבנו על אחד הספסלים שמול המזרקה.

הבטתי בה, שערה החום בער לנוכח קרני השמש הקופחות ועיניה החולות נצצו ושבו אותי בקסמיה בו ברגע.

וכראוי לזוג צעיר מאושר ולוהט... התחלנו מיד במלאכת הנשיקות.

מגע שפתיה החושניות והרכות רק גרם לי לרצות עוד ועוד ממתיקות לשונה הממכרת.

היא עצרה לפתע, כף ידע נשלחה אל חזי ובעדינות הדפה אותי לאחור.

היא הביטה עמוק אל תוך עיניי ובתהועת פנים מבוישת אמרה :"מא אורלוגין, אני..אני.."

"כן," השבתי, בעודי מנסה להבין מה פשר הביישנות.

"אני ממש מחבבת אותך" אמרה מהוססת.

"זה מה שרצית להגיד?" שאלתי.

"מממ..כן" והיסוס שהרטיט את קולה בלט כמו הסומק שהתפשט בלחייה.

"כן, אבל רצית להגיד בנוסח הזה?" לא ויתרתי.

"לא" השיבה.

"את מעדיפה שאני אגיד?" אמרתי ברוך ורכנתי קלות לעברה, היא הנהנה לחיוב...

.....

וכך, אני מוצא את עצמי על ספסל בת"א כשמולי הוד יפהפיותה עם שיער בוער, עיניים שובות ולחיים סמוקות.

אני רואה שהיא מצפה לדבריי... חששות החלו מנקרים בראשי. ומה אם אני טועה, אולי היא לא התכוונה למה שאני חושב...

חייכתי לעברה, אני לא אשכח את הרגע הזה עד סוף חיי ואמרתי

"ינה ***(שמי המלא)..." עצרתי, ראיתי את עיניה נפערות בציפייה, לחייה מאדימות עוד יותר ושפתיה מכווצות במתח

"...אני אוהב אותך"

חיוך מאוהב עלה על שפתיה והיא הביטה בעייני "גם אני אוהבת אותך" אמרה בקול שקט.

נישקתי על שפתיה וחיבקתי אותה חזק. 

.....

מר אורלוגין, אתה אומנם לא קורא כן כנראה(ואהיה מאודדדד מופתעת אם כן) אבל היום הזה בזכותך יפה יותר. מיום שהתחיל חצי קלאץ', נפל אי שם באמצע וכמעט התרסק, הרמת אותו בצורה אצילית ומקסימה. אומנם עברתי הלאה, אבל אני יותר מאשמח מלשבת איתך על כוס תה ולשמוע על כל הסיפורים וההרפתקאות וכל הדברים החדשים שלמדת.

עד לפעם הבאה,

בי ביי

איך לפזר ביצים בסלים

מרגיז אותי שאני לא יכולה לסמוך על מילה של בן אדם.

מרגיז אותי שאנשים אומרים באוויר שהם יהיו לצידי ובפועל זה לא באמת קורה.

וזה מרגיז.

לפני שאני באה להאשים את כולם, אני עושה קודם כל בדק בית עם עצמי. האם אני עומדת במילה שלי? האם אני נמצאת שם גם כשלא נוח לי? אני רוצה להאמין שכן. אולי אני רק זוכרת סובייקטיבית את כל הפעמים שכן וויתרתי על השעות שינה/שעות למידה/כסף/אוכל/זמן אישי/זמן פנוי למען אדם שחשוב לי. ועשיתי את זה ללא חרטה, בלב שלם והרגשתי טוב עם עצמי אפילו... אבל מה לגבי הפעמים שלא? מה לגבי הפעמים שאני פספסתי? האם יש פעמים שלא עזרתי במודע? ששמתי את עצמי במקום ראשון? אני מניחה שיש.

ואם אשים על כפות המאזניים, את כל הפעמים שלא עשיתי זאת, מול כל הפעמים שכן, האם יהיו שווים? לאיזה צד הם יטו? אני מאוד מקווה שהצד הכבד יהיה הצד שוויתר.

אבל זה לא הנושא.

הנושא שאני מאוכזבת מאנשים שאומרים דברים שהם לא יכולים לעמוד בהם, או אומרים דברים שסותרים אחד את השני, או לא לקוחים אחריות על המעשים שלהם.

נתחיל מהמקרה הקלאסי הראש, מר אבא. וכן, אני מתכוון לביולוגי הזה שלא רוצה להיות איתי בקשר. אותו מר אבא שלא נמצא לצידי ולא מעוניין בי בתכלס... ואותו מר אבא, שפגשתי לראשונה ושאלתי אותו אם הוא יהיה בתמונה ואמר לי "כרגע כן אבל אני לא יודע מה יהיה בעתיד" ופשוט אישר לי את זה, שאפילו האנשים שאמורים לעטוף אותי, המשפחה הגרעינית שלי, לא יהיו לצידי מהבחירה שלהם בלבד. למי שפספס, אחרי חודשיים הוא נעלם מחיי שוב פעם. בשבילי זו נקודה קריטית. בעיינים שלי אם ואב אוהבים ללא תנאים, ללא גבולות. הם לא יעזבו אותי הרי, אני תמיד אהיה רצויה בעיניהם והם יעשו הכל למעני. ופתאום אני מגלה שזה לא ככה... הדרך שלי להתמודד עם זה היתה כמובן להגדיר את מר אבא בתור לא מר אבא, או תורם זרע לכל היותר... מזל שיש לי קרובי משפחה שלא ינטשו אותי.

אבל לא באמת אפשר למחוק את הרגע הזה והמחשבות האלו. זה נמצא שם, יושב לי עמוק עמוק במחשבות. הפחד הזה, החרדת נטישה הזאת. שמישהו ירצה להיות איתי בקשר, ואז פשוט יתחרט באיזשהו שלב ויעלם, ממש כמו שאבא שלי התחרט ונעלם.

אני לא שוקעת למחשבות של למה. אני מבינה שזה לא קשור באמת אלי במקרה של אבא. אבל מה עם האנשים האחרים?

כל פעם שאני שומעת מישהו מחריז שאני החברה הכי טובה, אני נרתעת. איזו אמירה גדולה זו. אמירה שיש מאחוריה הרבה מאוד כובד משקל שלא נראה לי הצד האומר באמת מבין מה זה אומר. כיביכול זה מאוד נעים לשמוע. אבל האומנם? אם כזאת חברה טובה אני, האם גם הצד השני חברים טובים כלפיי? האם עם התואר הנחשק באה האחריות?

ומה לגבי החברים שאמרו שלא ישאירני לבד. האם בעת צרה באמת תהיו לצידי? כבר גיליתי שלא בדרך הקשה. מכיתה י' ועוד רצף אירועים שפשוט שמו חותם שאף אחד בעולם הזה לא יכול להבטיח לי שיהיה לצידי לא משנה מה.

ואני מבינה את זה.

איך אפשר להבטיח דבר כזה? אנחנו לא יודעים הרי מה צופן לו העתיד.

וכשהאידיוט אמר לי שכרגע הוא רוצה, זה רק הדליק לי נורה אדומה שאומרת שמבחינתו קיים סיכוי סביר שבעתיד הוא לא(והפלא ופלא, הוא באמת התחרט).

כשמישהו באמת מתכוון לזה, שהוא יהיה שם לצד מישהו, הוא מתכוון שהוא יעשה את כל המאמצים הדרושים לשם כך, גם כשקשה, גם כשלא מדברים. כי כשמישהו חשוב לך, אפילו אם רבתם, אתה תיהיה לצידו אם חלילה יקרה משהו.

אני חושבת שאולי הדבר הכי טוב שקרה בתקופה הכי קשה, זה שמר(וואי, איך אני אקרא לו? KIDO? XERO? הקראש הראשון האמיתי?החבר הטוב הראשון שלי? אה מצאתי.) מר שינודה(כןכן, מלינקין פארק). אז אותו מר שינודה לימד אותי שיעור לחיים. הוא לימד אותי על סדרי עדיפויות. הוא לימד אותי שכשאוהבים מישהו, גם אם ממש רבים ולא מדברים, וכמשדברים, אז רבים בפיצוצים גדולים, גם אז, אם חלילה יקרה משהו, אפשר להעיף הכל מהשולחן ולהתייחס למה שקרה ולעזור ולתמוך. הריב יחכה לאחר כך. והוא לימד אותי את זה על עצמו. הוא באמת עשה את זה. בלי הצהרות לפני או משהו כזה. הוא לא אמר לי לנצח, הוא לא אמר לי כלום. הוא פשוט התנהג ככה... ואני אימצתי את זה.

אני מחפשת אנשים כאלו, אנשים שיודעים לבנות סדר עדיפויות בחיים. אנשים שלא אומרים דברים מתוך הדחף לרצות, אנשים שמסוגלים לראות קדימה, אנשים שעומדים מאחורי המילה שלהם, אנשים שלוקחים אחריות.

אני לא מאמינה לדיבורים. אני לא מאמינה לאנשים שאומרים לי שהם יהיו לצידי. אני מאמינה כבר למעשים נטו...

אני מופתעת שלא איבדתי את התקווה שעדיין מסתובבים אנשים הגונים בחוץ.

אני מחפשת להקיף את עצמי באנשים שידעו לקחת אחריות כשצריך.

אני יודעת שרוב האנשים הם לא כאלו, עכשיו השאלה איך אני הולכת לפזר את הביצים שלי...

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

הרים גבוהים

אז דיברתי עם מר חתיכת פקק, אבל נקצר את זה למר פקק כי זה קליט יותר(מר פקק, אני מקווה שאתה מבין את מקור הרפרנס ומחייך).

דיברתי איתו אמש, אחרי ערב סלסה חד פעמי.

הרבה זמן לא יצא לנו לשבת לדבר לבד...

אוקיי, רגע של נוטסלגיה לפני שאני אגש לנושא. וואלה, השיחות עם מר פקק מאז ומעולם היו טובות וזורמות. עוד כשהכרנו. זה פשוט חיבור טוב של שני אנשים.. אני זוכרת שאפילו בצבא היה לנו את נוהל שיחת הטלפון, בין אם זה היה באמצע שבוע ובהמשך בסופי שבוע, יו שישי, כל פעם שמישהו סוגר. שיחת טלפון שבועית עם חפירה ארוכה. ובהמשך בשיחות באוטו אחרי פיזור הטרמפים(והחלק האהוב עלי שמשאירים אותי טרמפ אחרון בשביל דיון חדש). ולפני שכמה מוחות יקדחו פה מחדש, זה באמת באפן הכי אפלטוני, קוסמי, שיחות טובות כאלו על מלא מלא נושאים. לרוב אני יוצאת אחרי שיחה כזאת בתחושה טובה. אני אוהבת להכיר אנשים שיש לי איתם חיבור כזה. בודדים האנשים שאני יכולה להגיד שאני יכולה לשבת איתם שעות לנהל שיחה ולא יהיה לאף אחד משעמם..

בכל מקרה, השיחה התגלגלה למשפט שמר פקק אמר עלי, שהוא יודע שאני חזקה ושאני מסוגלת להרים את עצמי כשאני בדיכאון. וזה נכון. אני דיי בונה על האמירה הזאת והמחשבה הזאת בתקופות קשות בחיי. אבל בסופו של דבר, גם אני צריכה שמישהו יהיה ליידי להרים אותי. מה יקרה אם אשבר ולא אצליח לקום לבד?

אני חושבת שהרבה אנשים שמרגישים שיש להם אחריות על הסביבה ושהם לא יכולים להרשות לעצמם ליפול כי אז מסביב הכל יפול. הבעיה שאף אחד לא מושלם וכולנו נופלים. ואז הם עומדים בפני השאלה על מי "להפיל" את הצרות שלהם. כי הם יודעים שעל א' זה אולי גדול מידי כדי שיכול להתמודד, ב' חובה דברים גרועים יותר, ג' יקח זה לא נכון, ד' לא מבין ולא ידע לעזור ורשימת התרוצים רק גדלה. וגם אני חושבת ככה, לא פעם ולא פעמיים. וגם אני חוטאת ב"נו אבל אצלי זה אחרת, אצלי באמת אם אפול אני אפיל אחריי את כולם". יותר מידי קרדיט לעצמי? לא יודעת. אבל לרוב אני שואלת את עצמי, מי מהאנשים הכי מתאים להתמודד איתי בשעת צרה? מי יעזור לי לקום בצורה הכי אופטימלית עבורי?

יש הרבה אנשים בחיי שיגידו לי את אותן העצות אבל כל אחד יגיד את זה בצורה אחרת. ואם יש משהו שלמדתי על עצמי, שלהטיח בפניי עובדות לא עוזר לי במיוחד, ואני צריכה כפפות של משי. כןכן, אני יודעת. החיים הם לא תמיד יפים ואי אפשר שיתייחסו אלי בעדינות ויאדה יאדה יאדה. סבבה. נכון. אבל אני בוחרת אילו אנשים יקיפו אותי. ומלכתחילה אני שואפת להקיף את עצמי במי שידע להתמודד איתי בעת צרה. סהכ גם לדעתי ממש קל להרים אותי. פשוט להגיד לי שהכל יסתדר, ושאני חזקה ומסוגלת. ואם אני מתעקשת אז גם להראות לי איך, ממש ללכת איתי יד ביד בכל התוכנית של איך אני הולכת לצאת מזה. כי לפעמים לעמוד למרגלות של הר נראה מאוד מאיים ומפחיד אבל אם נראה מראש יעבור שם מישהו שיספר לנו שזה מסלול קליל ומאחורי אחת האבנים השביל בכלל כמעט מישורי?

אז אני לא כזאת חזקה, ולא פעם ולא פעמיים קצת התאכזבתי מאנשים שקיוויתי שיעזרו לי לקום, אבל גם הפכתי בזכותם לעצמאית יותר כי נאלצתי להסתדר לבד בכוחות עצמי...

אחד הדברים שאני לא רוצה להתפשר עליהם בבן זוג, זה היכולת להתמודד איתי כשאני נופלת. אם בן הזוג שלי ידע להרים אותי כשאני למטה, ולעשות לי טוב? זה בונוס משמעותי.

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

*אני ממש מאמינה שגשם מנקה אווירה. ואם משהו שלילי קורה(או חיובי) כשיורד גשם זו ההזדמנות לתקן ולשנות.

אין בלונים, אין פרחים, אין שלט גדול.

אין בלונים, אין פרחים, אין שלט גדול...

אולי טעיתי, אולי באמת החיים לא עולים על סרטי קומדיה רומנטית..

אולי אין באמת אנשים שיעמדו בגשם זלעפות מתחת לחלון שלי ויגידו לי שהם מצטערים ושאני אסלח להם לפחות...

אולי אין מעשים הרואים רומנטיים, קיטשיים שיכולים להיות גם קריפיים באותה המידה(כי בואו, זה יכול להיות גם מאוד קריפי-גבר שעומד מתחת לחלון וצועק).

אני יודעת מה אני שווה. וזה משפט שהוא לא מובן מאליו עבורי. אני "סובלת" מביטחון עצמי נמוך. אומנם ביום יום הוא לא מורגש, ורוב הזמן אני קוברת אותו עמוק עמוק בתוכי, שלא ישפיע עלי. אבל הוא שם.

מדי פעם, בסיטואציות מאוד ספציפיות הוא חומק החוצה, כמו עכשיו.

יש בי קונפליקט כזה, האם אני באמת בעלת ערך גבוה? או שמא, עצם ההתלבטות בי ובעתיד איתי מעיד על פגם רציני באופי?

האם באמת יפה ומושכת אני? או שאולי אני פשוט מקיפה את עצמי באנשים שיגידו לי מה שאני רוצה לשמוע?

אני דמיינתי את זה אחרת לגמרי. היו לי כמה תסריטים יפים בראש...

באחד, הודעה קטנה עם כמה מילים "תתלבשי ורדי למטה" ומשם לצאת לערב קסום, מילים יפות, הצצה לעתיד?

באחר יש בלונים, שחזור של אחת הסצנות האוהובות עלי ב"כלה מאיסטנבול" (אזהרת ספויילר מיס פדרר), הוא עומד מחוץ לחלוני, עם כמה בלונים(לא חובה הרבה) ואני מחייכת(למרות שאני כמובן גם כועסת) יורדת למטה לחיבוק, ואמירות יפות.שיחה שמתגלגלת לתוך הלילה..

או אולי שלט? מכתב בתיבה? למקם את כל חברותיי לשכנוע המוני? סליחה המונית?

ומה עם זר פרחים מסתורי בפתח הבית? או אוכל(כי אוכל. מה יותר רומנטי מאוכל?)

שיר? הצהרה פומבית פייסבוקית?

כל דבר, רק שהיה מתחרט ומבין כמה הוא אידיוט שהוא מוותר, ושילחם על מה שהוא באמת רוצה. מי שמרים ידיים על הדברים היפים בחיים, שלא יופתע מדוע מוקף בכל כך הרבה שליליות.

אפילו סתם הודעת התנצלות כנה ואמתית, כזאת שלפחות תחזיר אותנו לקשר ידידותי..

אבל לא..

לא בלונים, לא פרחים, לא התנצלות..

רק הודעה שמנסה להחליק למתחת לשטיח, כאב של תשע שנים..

אני תוהה האם זה הוגן בכלל לצפות מאיזשהו בן אדם על כדור הארץ, שיילחם ככה על מישהי. ומדוע בעצם אני לא זו שנלחמת? אולי אני זו שהייתי צריכה לבוא עם השלט והפרחים?אולי זו ציפייה בלתי אפשרית מלכתחילה כי מי עושה דברים כאלו? זה מוזר ואף אחד לא משקיע בימינו השקעה כזאת. נכון?

אני מקווה שזה לא נכון...

נוצר בי משבר אמון כל כך גדול, שלא הצלחתי למצוא שום קיצור דרך, מלבד הדברים הללו, שיכול היה לתקן את זה במיידי.

גם סתם דף A4 כתוב בעיפרון היה עושה את העבודה. זו לא הגרנדיוזיות, זו הכוונה, זה הניסיון למנוע את הנפילה הזאת.

אבל הוא לא מעוניין... ואני לא מבינה איך אני כזאת שבורת לב ואולי זה בכלל האגו שנפגע?

אני לא יודעת.. אני רק יודעת שיקח לי זמן לשוב לסמוך, להפסיק להיות חשדנית. לדעתי זו הפגיעה הרצינית ביותר.. קשה לסמוך על מישהו חדש, כשאני מבינה שהשיקול דעת שלי מקבל החלטות פזיזיות מידי.

שברון לב חדש, ברוך הבא.

מקווה שתעבור מהר כי אין לי זמן לדרמות האלו. יש דברים הרבה יותר גדולים כרגע להתעסק בהם.

עד לפעם הבאה, 

ביי ביי

אגב, שמתי לב שהמילה "אני" מופיעה הרבה כאן. אולי , עלי להפסיק להיות מרוכזת בעצמי לשם שינוי...

אני לא האופציה ב' של אף אחד

אני מתביישת בעצמי.

מאוד.

אני מתביישת שהלכתי כעיוורת אחרי דברים שהרגישו לי כלא אמינים. שלא הקשבתי לאינסטינקט הבסיסי שלי. אני כועסת על עצמי שהאמנתי, שנפלתי בפח.

אני לא מבינה איך נתתי לזה לכשף אותי למרות שפעם קודמת נפגעתי כל כך, וגם בפעם שלפני.

אני מתביישת כי לא למדתי את הלקח. וכל פעם מחדש הוא פותח את הפצע הזה, ומכאיב לי יותר..

הוא כל פעם נותן לי איזו תקווה שיהיה אחרת, כמו רפרוף קל של כנפי פרפר ונעלם.

מותיר אחריו ייאוש, ביטחון עצמי נמוך, עלבון.

אני באמת מרגישה מושפלת ומטומטמת שהאמנתי לו, למילים שלו.

אחרי הפעם הקודמת, הבטחתי לעצמי זהו. לא עוד. הוא לא בשבילי, הוא לא עושה לי טוב. הוא גורם לי להזיל דמעות עוד לפני שקרה משהו, גורם לי להרגיש רע עם עצמי, לוותר על העקרונות שלי, על האני מאמין שלי.

לפני תשע שנים, הייתי בסיטואציה הזאת. הבטחתי לעצמי שאני לא אחזור על הטעות הזאת שוב פעם. הבטחתי לעצמי, אי שם בגיל 16 שאני לא אתן לאף אחד לתת לי להרגיש לא רצויה, דחויה, אופציה ב? ברירת מחדל? הבטחתי לעצמי לא להתפשר על הזוגיות שלי, על הערכים שאני מחפשת. הבטחתי לא להתפשר על הכבוד הבסיסי שאני מצפה מבן אדם, על הכנות, הפתיחות. זו היתה החלטה כל כך קשה בשבילי בזמנו, להפרד. היא לוותה בכאב רב כי לא רציתי להפרד, כי הייתי מאהבת, כי אהבתי. כי הייתי מוכנה להקריב מעצמי כל כך הרבה לאהבת נעורים. ונפרדתי, כי זה היה הדבר הנכון לעשות למען השפיות שלי, שלו.

תשע שנים עברו ולא חזרתי על הטעויות שלי. למדתי מהן. כל הגברים שפגשתי, האקסים וגם סתם המזדמנים שבדרך, כולם "עמדו במשימה". אף אחד מהם לא השאיר אותי בוכייה, כיבדו אותי, את הרצונות שלי, התחושות שלי, הפחדים שלי. 

ואז דפי ההסטוריה החליטו לשכתב את עצמם? או אולי לעשות "חידוש".

וככה, אחרי תשע שנים, ההסטוריה חזרה על עצמה.

אותו בחור, אווירה אחרת. אני אשים בצד את רצף האירועים שהוביל אותנו לדילמה אם לתת לנו הזדמנות נוספת או לא. אני באתי מוכנה, אני רציתי. והוא? לא היה סגור על עצמו. בסוף שמתי לזה סוף. כי חלאס. יש גבול לכמה דמעות אני יכולה להזיל על מישהו. הוא נתן לי תמיד להרגיש כמו ברירת המחדל שלו, כמו האופציה ב'. נתן לי להרגיש לא מיוחדת, סתם אחת נוחה. נתן לי להרגיש שהוא מחפש זוגיות רק בשביל הזוגיות ולא אותי, ינה. 

אז כעסתי, ובכיתי, ונעלבתי. הרגשתי שהוא שיקר לי כשהוא אמר שהוא רוצה, כאבתי כשהוא התחרט על הבטחות שלא הצליח לקיים. זה כאב.. מה יותר כואב ממישהו שאפילו לא מוכן להקשיב למה שיש לי לאמר?

ובמשך כמה שבועות, האמנתי שזהו. קמתי. עברתי הלאה. כעסתי, כן. אבל החלטתי לעבור הלאה. לא עוד הסטוריה-להסתכל קדימה.

ואז הגיעה שיחת טלפון. אחרי ימים ארוכים של כעסים שהוצאתי, הגיע הזמן להשלים, כי למה לא לשמור על קשר ידידותי אחרי כל השנים הללו? לא חבל? אני כבר לא יודעת. אני הגעתי למסקנה שזה כבר לא כזה דחוף לי לאור האירועים הללו וכל הדמעות שהתבזבזו לי..

אבל השיחה הגיעה, ביקש שארד למטה ונסגור את הסוגייה, שנשלים.

אז ירדתי, נסענו אליו.

בהתחלה זה היה נראה טוב, זה היה נראה שהולכים לכיוון של השלמה, לעבור הלאה, חזרה לידידות בריאה ותו לא. רק שפתאום השיחה קיבלה תפנית, פתאום מצאתי את עצמי במסחת שכנועים לזוגיות, לצאת. לא היה לי ברור איך זה הגיע. או שכן? כי בעצם, זו פעם ראשונה שהוא ישב והקשיב למה שיש לי לאמר, ופתאום ראה שלא כזה נורא השד ולהכל אפשר למצוא פתרון, גם לדאגות שלו. אבל אני עברתי הלאה, לא?

הוא אמר לי הרבה מילים יפות וגדולות. ולי כאב. איך אני יודעת שהוא לא יתחרט? איך אני יודעת שלמחורת הוא לא יגיד שהוא טעה? שהוא לא באמת רוצה? ומה עם הבחורה האחרת, שרק לפני שניה יצאם לשני דייטים. מה איתה? היא לא יודעת דבר עלינו... חשבתי שהיא מוצאת חן בעיניך, ועוד לאור איך שהצגת אותה. "אני שונא אותה" נזרק באוויר. לא ברור לי באיזו עזות אפשר בכלל לאמר דבר כזה. אחר כך תיקן, מיתן והסביר. נראה שזה אבוד. ושוב, מסחת שכנועים.

תפסתי את ראשי בין ידיי ולא ידעתי מה לעשות. מצד אחד יש בי צד שרוצה ומצד שני הבטחתי לעצמי שלא. שלא מגיע לו. שאני לא יכולה לסמוך עליו, ועל המילה שלו. והוא ניסה את כל הטיעונים, אפילו אמר שהוא לא יתחרט יום למחורת. שעות הייתי אצלו, והצלחתי להגיד לו לא. הצלחתי לעמוד על שלי.

עד שהגעתי הביתה.

בבית המחשבות התחלו לרוץ, פתאום לא הייתי בטוחה, רציתי כל כך להאמין לו. באמת. רציתי להאמין שהוא באמת רוצה אותי, לא את האחרת, לא המיתולוגית, אלא אותי האמיתית. שהוא באמת רוצה לנסות. שכל מה שהוא אומר זה אמת, ושכל ההסברים נכונים והכל פשוט צירוף מקרים לא מוצלח.

בבוקר השתכנעתי, ואומנם את חברותיי לא הצלחתי לשכנע אבל הן אמרו שיעמדו לצידי.

בסופו של דבר, שלחתי לו הודעה. אמרתי שאני מוכנה. הוא לפתע התערער.

מפה עברו כמה ימים שלא הבנתי מה קורה בהם. אחרי לילה של שכנועים הוא מתחרט? לאן נעלמו כל המילים היפות? השכנועים שלו? למה בכלל הבחורה האחרת חוזרת להיות אופציה? למה שוב אני נמצאת על כף המאוזניים..מה עידף? לצאת איתה, בחורה חדשה שלא נתת לה צ'אנס או לצאת איתי שזה סיכון כי אולי זה לא יצליח?

ויש רק הזדמנות אחת. כי אני לא מוכנה לחכות. וגם הצבתי תנאי, לא לתת לה דייט נוסף. אני לא מוכנה לחכות שיגלה שהיא לא בשבילו וזה לא ילך. גם לי יש רגשות. אני לא רוצה להיות אופציה 2.לא מגיע לי הדבר הזה.

וכל הימים האלו.. בבקרים, המחשבות שלי היו נודדות למרחק, לפטנזיות על זוגיות, חיי אהבה, אפשרויות. פעם ראשונה שיכולתי לראות את זה. ובערבים? זה היה מתנפץ מול העדכונים שלו. מול זה שלא חתך מהאחרת, מול זה שפתאום הוא מעורער, פתאום חבריו לוחצים אחרת. איפה העמוד שדרה שלך?

וזה כאב כל כך..

אני מרגישה מושפלת שהאמנתי לו. שהצלחתי ליפול בשקר הזה. האם מה שקרה בערב שישי, באמת קרה? האם באמת הוא ניסה לשכנע אותי שעות רבות? האם באמת קם לחבק אותי פעם ראשונה כשאני בוכה? האם באמת הוא אמר לי שהוא לא רוצה אותה?

זה תמיד שם. תמיד יש לו עוד מישהי אחרת, עוד הזדמנות טובה יותר?

אבל לא עוד.

זה לא מגיע לי היחס הזה. אז מה אם אנחנו ידידים? אבל הכבוד הבסיסי שלי..

אמרנו לא לשחק בי, לא לשחק ברגשות שלי.

אני מרגישה כל כך עלובה...

לביטחון העצמי שלי זה בטוח לא עזר. האם אני בכלל מסוגלת כבר להבדיל מתי מישהו דובר אמת? איך אוכל בכלל לסמוך על המילה שלו? או של גבר אחר..

מגיע לי שלפחות יכבדו אותי ולא ימכרו לי אשליות כשנוח.

מגיע לי לא להיות אופציה 2, לא להיות מובנת מאליו.

והכי עצוב, שאפילו עכשיו יש לי איזו תקווה דבילית שהכל שקר. שיופיע מולי גבר, עם שלט ענק, מלא בלונים ופרחים, התנצלות, אחרי ששכנע את חבריי שאפשר לסמוך עליו(בתקווה שחברים שלי לא יתנו לי ללכת עם מישהו שלא ראוי לי).תקווה מטופשת. 

כמה פעמים אצטרך עוד ליפול לתוך התרמית הזאת עד שאלמד את הלקח?

עד לפעם הבאה,

ביי ביי