ובדמיוני אהבות ופרידות

ובראשי אני מדמיינת את הרגע הזה שוב ושוב.

אותי עומדת מולו מחייכך, על פניי אין אפילו טיפת איפור קטנה. טבעית.

לחיי אדמדמות, שערי נקי ורגוע.

בליל אמש, מבלי שידע, מצאתי את עצמי ברומן סודי איתו. כתבתי בלי לעצור על רומן סוער, סצנות שהיו מעלות סומק וגיחוח של מבוכה.

כשהפיזי לא מקבל את סיפוקו, הרגשי נכנס לתמונה ועוזר..

נפלא בעייני הדימיון האנושי. איך בלילה אחד מצאתי את עצמי עוברת תהופוכות.

הסצנה של אתמול, כבר שונה מהסצנה של היום.

אתמול היה מדובר בתשוקה, התעלסות, חום ומגע.. ועכשיו?

עכשיו זו היא פרידה.

ובראשי שניינו עומדים האחד מול השני. 

ידי נשלחת אל זיו פניו, מעבירה ליטוף ומחייכת.

החיוך שלי רומז כבר על המילים שעומדות לצאת מבעד שפתיי.

הוא מבולבל אינו מבין, או שאולי בוחר שלא להבין.

אני לא אומרת הרבה, רק את מה שצריך.

אומרת שזה בסדר, שאיני עצובה, שאני מבינה ושיהיה לו בהצלחה.

מחייכת חיוך קטן אחרון, כמו חיוך של תודה, וממשיכה ללכת הלאה..

אני לא יודעת מה הסצנה הבאה, האם הסיפור נגמר כאן או שאולי זו רק נקודת מפנה? האם הוא יתפוס את ידי ויחבקני ארוכות או שמא דרכינו נפרדות סופית. ואולי אם יפרדו סופית, הן יפגשו בעתיד.?

אני שואלת את עצמי האם פגשתי את בעלי לעתיד מוקדם מן הצפוי, והאם אני זו שלא מצליחה להרפות.

אני יודעת שאלו הן רק מחשבות, והמחשבות שלי אוהבות לסחוף אותי רחוק רחוק מהמציאות.

בעולם המקביל שבניתי לעצמי מותר הכל. לכאוב, לצחוק, לבכות.. 

הכל תלוי בתחושות שלי באותם הרגעים, בסערה הפנימית שמתחוללת בי ולאן היא תוביל אותי..

אתמול היתה בי תשוקה, היום עצבות קלה של סוף.

אני תוהה כמה קטעים כתבתי בחיים, שאף עין זרה ראתה אותם.

אני דיי בטוחה שאת הקטע האחרון שכתבתי אתמול, אני לא אחשוף, לא בזמן הקרוב לפחות..

ביני לבין עצמי אני אני משועשעת מהמחשבה של לתת לעֶלֶם לקרוא ולצפות בתגובתו. אך נדמה לי שזה מסוג הדברים שעוד עלולים להוביל להתגשמותה של אחת מן הסצנות שלי, הסוף ,או דווקא זאת שהוא יקרא.. 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

אז כואב לי הגב

טרם הצלחתי להחליט אם הוא כואב כי הוא נתפס בעקבות מסאז' במקום קר או לחלופין בגלל שהיה חזק אולי מידי ועכשיו כואב.. 

אבל כל מה שעובר לי בראש שבא לי ידיים גדולות חמות ילטפו לי את הכאב ויחממו אותי.

אני צריכה הפסקה קטנה מהחיים

זה כמו אז, כשהייתי בחו"ל ובאתי עם אנרגיות טובות וניסיתי כמה שיותר להזרים ולעשות אווירה חיובית, וככל שעברו הימים קרה הפוך, העצבות והדכאון השפיעו עלי.

ואני רק רוצה לברוח מזה.

במשך הרבה שנים חייתי במחשבה שאם לא טוב לך, קום ותעשה משהו. אל תברח. תתמודד.

וזה נכון.

צריך רק לזכור שגם ללכת, במקום שעושה לך רע, זו התמודדות. אם אנחנו מוקפים באנשים שליליים שלא מועילים לנו, צריך לדעת לקום וללכת.

וכרגע?

אני רק רוצה הפסקה מזה.

לקום, ללכת ואז לחזור מחודשת יותר.

לא בבית, בחוץ. באוויר נקי, בנוף ירוק, מוקפת באנשים חזקים. מספיק לי גם בן אדם אחד.

אני רוצה ניחוח טוב באוויר, של פרחים וטבע. רוצה ניחוח של אחרי אמבטיה טובה, של בושם נעים. 

אני רוצה להתלבש חמים ונעים ולעמוד בחוץ איפה שקריר, שהאף שלי יהיה ורדרד אבל הידיים חמימות, שאני ארצה להשאר שם עוד ועוד.

שאני לא אהיה צמאה מידי או רעבה, שאחווה את הכאן ועכשיו הזה. אני רוצה שיחות עמוקות, שיחות קלילות, רוצה להרגיש מוגנת.

רוצה את החיבוק החם הזה שאומר "את לא לבד". 

אני צריכה שמישהו יצליח לקרוא גם אותי, להסתכל עלי ולהבין מה הולך.

לפעמים אני לא מבינה איך אנשים כל כך מפספסים. אני מביאה את עצמי על מגש של כסף, אומרת בצורה כל כך מפורשת ועדיין הם מפספסים.

ואולי זה פשוט לא בראש סדר העדיפויות שלהם.

אני חושבת שמישהו שם למעלה דואג לי שאני לא אתפרק בטעות לפני סוף תקופת המבחנים, אבל יש לי קול פנימי שמונע ממני ללמוד ורוצה דווקא כן להתפרק. אני לא מרגישה את הצורך לבכות ולשתף, אני לא מרגישה את הדחף לחיבוק עצמו וכנראה זו איזו שכבת הגנה כזאת.

אני אפילו לא רוצה להתחבא מתחת לשמיכה.. 

זה כאילו לקחו ממני את המקום הבטוח שלי.

(לנמרות שבאופן דיי עצוב אם אפשר לאמר, המקום הכי בטוח בבית היה תמיד בחדר השרותים).

עד לפעם הבאה

ביי ביי

קצ'ינג

****עריכה***

תראו, לא סתם אי שם בכיתה ח' חשבתי שזה יהיה ממש מגניב לכתוב שהבלוג שלי הוא שממה אחת גדולה, כי ככה זה בכיתה ח', דרמה קווין. אבל אם נסתכל על זה במבט אחר, אין הרבה כניסות לבלוג הקטנטן שלי, מה שנותן לי את האפשרות להיות סטוקרית רצינית לגבי מי נכנס, למה, כמה איפה, מה ראה וכו'. 

לרוב כמובן מדובר בכניסות רנדומאליות מהדף הראשי אחרי שאני מעדכנת.

אבל כשאני שמה לב שיש כניסות "משונות" שחוזרות על עצמן, זה ניהיה מעניין. מעניין אותי לדעת מי פוקד באדיקות את הבלוג שלי.

וכרגע אני תוהה מי בדיוק נכנס לבלוג שלי בקביעות דרך איזה דף ישן של שאלונים בישראבלוג, השאלון האולי ראשון שעניתי עליו.

מסתורי מאוד....

******************

 

 

'קאצ'ינג'

נפל לי האסימון.

למה אני רוצה לשלוח לו הודעה? למה אני לא מנסה להפגש עם אנשים אחרים שיותר סביר שיהיו פנויים גם?

כי הוא עליז.

ובמובן השמח של המילה.

ואני חושבת שזה גם משהו שמאפיין תרבות של עדה שלמה ואולי זה מה שממש מושך אותי כל כך לעולם הזה, שאין אצל יוצאי ברית המועצות כל כך.

משהו בשמחת חיים, חוסר דאגות.

רוב האנשים שסובבים אותי מלאי לחץ ובעיות. והתגובות שלהם בהחלט בהתאם. ואני אוהבת את חברים שלי, מאוד. אבל לפימים בא לי לבלות ערב אחד בלעשות שטויות, בשיחות קלילות או אפילו שיחות על החיים, בלי לדבר על דברים כבדים כמו כסף או לימודים.

אין לי אף אחד במעגל החברים הקרובים שאני יכלה להגיד כ"עליז ורענן". וזה גורם לי לחשוב האם אני זו ה"עליזה והרעננה" שלהם?

אושר, שמחה, חיוך, זה מדבק. אנשים אוהבים להיות צמודים למי שעושה להם טוב בלב, מי שטוב בלנחם, מי שיקנה להם את התחושה הבטוחה שהכל בסדר וטוב להם. ולדעתי, להרבה אנשים אני הגרסא שלהם ל"עליז ורענן" שאני מחפשת. בעצם, אני הבן אדם הזה, לא?

אני זו שדואגת להצחיק(כי בתכלס כשעצובים, אני כל כך בפאניקה שאני ניגשת להומור כאופציית מילוט.), בלהוביל אנשים לפרוץ מחסומים ולעשות דברים שהם אולי יותר מתאימים לגיל 15 אבל למה לא בעצם?

ובתכלס, אני כזאת ביישנית.

אנשים שמכירים אותי ממש טוב כמו המשפחה שלי, חשופים לזה.

אני לא אוהבת לדבר עם זרים, אני מתביישת להביך את עצמי ברחוב, אכפת לי מה חושבים עלי..

אני לא אוהבת להתקשר ולדבר בטלפון עם גורמי שירות(ואלוהים, הייתי בעצמי אחת כזאת כמה שנים).

כשאני במקום חדש, אני פחות מדברת, בעיקר מקשיבה(כןכן, מפתיע לאור העבודה שעד שאני נפתחת אני לא מפסיקה לדבר, כל הזמן). הרושם הראשוני של אנשים ממני שאני בחורה שקטה וחמודה. והאמת? זה נכון. אני באמת שקטה וחמודה.

ומנגד..

כשאני מביטה מסביב, ורואה שאף אחד לא עולה לקחת את הדגל, כשאנשים מחכים למישהו אחר שיעשה את העבודה, שמישהו יקבל את ההחלטות, אני קמה ועושה. כי יש בי איזשהו קול פנימי כזה שאומר "טוב, אם אף אחד אחר לא יעשה את זה..אז מי כן? לכי תעשי". מאין אחריות כזאת שאני נוטלת על עצמי מבחירה כי..למה לא? זה לא מפריע לי.

וככה יוצא שאני הייתי קצינה, שאני ברגעי אמת סוחפת אחרי אנשים, אפילו במשפחה שלי, שאני סהכ בת 24, אני בהרבה מובנים מובילה כבר הרבה שנים..

אני יודעת שכשאני עומדת מהצד ורואה אנשים עושים שטויות ברחוב, חלק מהזמן, כל מה שעובר לי בראש זה "בא לי גם..". אני יודעת שכל חלום קטנטן שיש, אפילו המטופש ביותר אני הולכת להגשים, ולמה לא בעצם? למה לא לקנות עפיפון סתם ככה? למה לא ללכת ולקנות את הסוכריה הענקית הזאת שהיתה ממש באופנה בשנות ה90 אבל לי אף פעם לא קנו ותמיד רציתי לטעום? למה לא? כי זה מוזר? זה שונה? אז מה.. אם אני רוצה את זה, למה אני צריכה למנוע מעצמי רק בגלל מה שאחרים חושבים על זה?

אני עושה הרבה פעמים דברים שאני יודעת שמהצד, עלולים לקבל פרשנות משונה. לדעתי, הילד בטוח שאני מאוהבת בו בטירוף או משהו כי אני שולחת לו כל הזמן הודעות ומדברת על האקסים שלי כדי לגרום לו לקנא או משהו. וזה מה זה לא ככה אבל מהצד, זה לגמרי נראה ככה.. זה נראה שאני איזו מסכנה שמנסה להוכיח משהו.. אבל אני לא, ולא אכפת לי באמת מה חושבים אחרים על זה, אני סהכ אוהבת לשתף בשטויות שעוברות עלי, ואם נתקלתי במקור מעולה שמוכן להקשיב, אז למה לא בעצם? אני יודעת את האמת הרי.. 

 

ובחזרה לנושא, אמא שלי מתחרפנת ממני בקטע הזה. כל פעם שעולה לי רעיון הזוי חדש ואני מצליחה להזרים אנשים היא בהלם. "בשעה כזאת ללכת? מי שמע על דבר כזה בכלל..מה יש לך לעשות שם? בשביל מה זה טוב?" אבל זה טוב..

והכי כיף? להיות מוקפת באנשים עם אותו קו מחשבה כמוני. אנשים שאוהבים לעשות, שלא יחכו שמשהו יקרה, שהם ילכו ויעשו את זה. אני אוהבת שאנשים דוחפים אחרים להתקדם כשאחרים מתעייפים, שהם לא מפחדים מאחריות, אתגרים. אני אוהבת להיות מוקפת באנשים עם שמחת חיים שכשרע להם, הם הולכים ועושים עם זה משהו. אני אוהבת את האופטימיים, לא הגרסא המטומטת אבל. לא האופטימיים שאומרים "יהיה בסדר, קח בירה" ומחכים לשלום. אני אוהבת את אלו שאומרים "יהיה בסדר" ולוקחים איתם מפה, מצפן, וכלים, הם יעשו שיהיה בסדר. 

ובין היתר, אני אוהבת להיות מוקפת בשמחת חיים. יש באנגלית מושג "ווינטר בלוז" ונראה לי הרבה אנשים סביבי לוקים בו. מרגישה שה"חורף" הזה עם המבחנים והלימודים מוציא מאנשים הרבה פאסיביות כללית שאין לאן להתקדם איתה.

ואני? אני רק רוצה ערב אחד של הומור בלי גבולות, שהבטן תכאב לי מרוב שאני צוחקת, שהלחיים שלי יהיו סמוכות מהחיוך שלא יורד, שהעיניים שלי יהיו נוצצות משיחות טובות.

זה מה שאני רוצה.. הפסקה קצת מהמרתון של הלימודים והבית.

ואני לא יודעת מי מהחברים שלי או האנשים שאני מכירה יכול לספק לי את זה כרגע..

את יום ההולדת שלי רציתי להעביר ככה, מוקפת בסביבה אופטימית ושמחה, באנשים עם ראש פתוח לעשות שטויות ולצצחוק, ויצא לי קצת עקום, הרבה עקום..

שישי בערב,

האם להשאר בבית ללמוד כאילו אין מחר או לעשות הפסקה, או להתחיל בסבב הודעות לחפש מישהו או מישהי שיהיו מוכנים להתאוורר קצת?

וואלה, כל כך זורם לי לשבת בחוץ או בבית. 

אז למי לשלוח הודעה קודם?

 

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

נ.ב. 

הרבה דברים התרחשו מתחת לפני השטח שלא כתבתי עליהם, יום שישי האחרון, יום ההולדת שלי, היציאה עם החברים, היציאה האחרת, השיחות, המפגשים הבלתי צפויים. המון. זה עוד יקרה..

לכל דבר יש את הזמן שלו.