ובדמיוני אהבות ופרידות

ובראשי אני מדמיינת את הרגע הזה שוב ושוב.

אותי עומדת מולו מחייכך, על פניי אין אפילו טיפת איפור קטנה. טבעית.

לחיי אדמדמות, שערי נקי ורגוע.

בליל אמש, מבלי שידע, מצאתי את עצמי ברומן סודי איתו. כתבתי בלי לעצור על רומן סוער, סצנות שהיו מעלות סומק וגיחוח של מבוכה.

כשהפיזי לא מקבל את סיפוקו, הרגשי נכנס לתמונה ועוזר..

נפלא בעייני הדימיון האנושי. איך בלילה אחד מצאתי את עצמי עוברת תהופוכות.

הסצנה של אתמול, כבר שונה מהסצנה של היום.

אתמול היה מדובר בתשוקה, התעלסות, חום ומגע.. ועכשיו?

עכשיו זו היא פרידה.

ובראשי שניינו עומדים האחד מול השני. 

ידי נשלחת אל זיו פניו, מעבירה ליטוף ומחייכת.

החיוך שלי רומז כבר על המילים שעומדות לצאת מבעד שפתיי.

הוא מבולבל אינו מבין, או שאולי בוחר שלא להבין.

אני לא אומרת הרבה, רק את מה שצריך.

אומרת שזה בסדר, שאיני עצובה, שאני מבינה ושיהיה לו בהצלחה.

מחייכת חיוך קטן אחרון, כמו חיוך של תודה, וממשיכה ללכת הלאה..

אני לא יודעת מה הסצנה הבאה, האם הסיפור נגמר כאן או שאולי זו רק נקודת מפנה? האם הוא יתפוס את ידי ויחבקני ארוכות או שמא דרכינו נפרדות סופית. ואולי אם יפרדו סופית, הן יפגשו בעתיד.?

אני שואלת את עצמי האם פגשתי את בעלי לעתיד מוקדם מן הצפוי, והאם אני זו שלא מצליחה להרפות.

אני יודעת שאלו הן רק מחשבות, והמחשבות שלי אוהבות לסחוף אותי רחוק רחוק מהמציאות.

בעולם המקביל שבניתי לעצמי מותר הכל. לכאוב, לצחוק, לבכות.. 

הכל תלוי בתחושות שלי באותם הרגעים, בסערה הפנימית שמתחוללת בי ולאן היא תוביל אותי..

אתמול היתה בי תשוקה, היום עצבות קלה של סוף.

אני תוהה כמה קטעים כתבתי בחיים, שאף עין זרה ראתה אותם.

אני דיי בטוחה שאת הקטע האחרון שכתבתי אתמול, אני לא אחשוף, לא בזמן הקרוב לפחות..

ביני לבין עצמי אני אני משועשעת מהמחשבה של לתת לעֶלֶם לקרוא ולצפות בתגובתו. אך נדמה לי שזה מסוג הדברים שעוד עלולים להוביל להתגשמותה של אחת מן הסצנות שלי, הסוף ,או דווקא זאת שהוא יקרא.. 

עד לפעם הבאה

ביי ביי