הפרק הראשון לחיים שלי

 

 למי שרק עכשיו הגיע לקרוא-החלטתי להדפיס את הבלוג..זה הפרק הראשון.. הסברים בפוסט הקודם

פרק א'-ההתחלה 

חלק א' 

 

אני בעתיד והקוראים המזדמנים האחרים שלום,
היומן היחיד שהצלחתי לתחזק במהלך חיי מתחיל בשנת 2007 בעודי באמצע כיתה ז'..
אי לכך החלטתי להזכיר לעצמי ולספר לשאר הסובבים אותי על מה קרה עד אותו יום גדול
שבו התחלתי לתעד..
אז להלן

הפרק הראשון לחיי...מגיל 0 ועד 13

חיי מתחילים אי שם באוקראינה הקרה. שלג כבר יורד ברחובות (חודש ינואר,
אירופה..), אמא יולדת בניתוח קיסרי..
בביתה חולים נמצאים סבתא שלי ואבא שלי, אולי יש עוד כמה אנשים אבל זה מה שידוע לי
כרגע..
הדבר הראשון שמספר הרופא לבני משפחתי הוא שאני ורודה כמו חזרזיר קטן, מלבב..
נולדתי למשפחה שבאה מרקעים שונים. אמא ממשפחה בעלי מצוקות כלכליות, קטנה ומאושרת
ואבא שבא ממשפחה עשירה ומבוססת.. (כןכן, כמו סינדרלה..רק שאצלי הסוף שונה והזוי)
אני מאמינה שבהמשך עוד אפרט איך, מי, מה, מו אבל ביום בהיר אחד לאחר שמונה חודשים
ההורים שלי התגרשו..
שנה לאחר מכן עלינו לארץ, אני התינוקת , אמא, סבא, סבתא, דודתי ובת דודתי..ולהבדיל
מהמון עולים אחרים, אנחנו הגענו לארץ באוניה! הנה עובדה משעשעת..להבדיל מהמון
יוצאי בריה"מ לשעבר אני לא אוהבת בורשט.. אבל סבתא טוענת שכשהייתי קטנה
כשגרנו באוקראינה הייתי אוכלת את זה בכ-מ-ו-י-ות..ואז עברנו את הגבול והתחלתי לא
לאהוב את זה.. להלן עובדה לא מעניינת נוספת, בדרכינו לביתנו החדש, נסענו
באוטובוס.. זו הפעם הראשונה שהיתה לי בחילה והקאתי מנסיעה...הפעם השניה תתרחש שנים
אחר כך..
באותה תקופה הכל נראה ורוד (לא כולל אני, אני מאז הלידה הפכתי לצבע לבן כמו פתית
שלג..). ההורים שלי גילו שיש דבר כזה מבצעים, שיש שניצלים בחנויות! שיש דבר כזה
מנגו! ועוד כל מיני דברים מוזרים שפשוט לא היה שם או לא היה להם כסף לזה..

כששלחו אות לגן, לא היתה בעיה מיוחדת..להפך! להבדיל מהילדים שלוקח להם
המון זמן להסתגל והם בוכים ובוכים, ונזלת ואיכס, אני הגעתי, הלכתי לשחק בקוביות
ושחכתי שסבתא שלי בכלל נמצאת בסביבה..
בהתחלה הייתי ילדה שקטה, האמת אפשר לאמר שהייתי שקטה עד כיתה י'.. אבל זה לא שקט
של בורות, היה לי שקט של חכמה, ולא כי אני מחמיאה לעצמי אלא כי האמנתי ש"סייג
לחכמה שתיקה".. הייתי מדברת במקומות הנכונים ולא אומרת שטויות סתם.. העדפתי
ובעצם עד היום אני מעדיפה קודם כל להקשיב! ההקשבה היא ההתחלה של כל שיחה ודיון..
יש משפט חרוש וישן שמסתובב רבות ברחבי האינטרנט והמציאות-אלוהים נתן לנו שתי
אוזניים ופה אחד כדי שנקשיב יותר ונדבר פחות..

ובחזרה לעלילה, לאחר הגירושים של ההורים שלי, לא היה לי קשר עם המשפחה
מהצד של אבא כולל אבא עצמו. הוא לעולם לא ניסה ליצור קשר והוא אפילו לא שילם דמי
מזונות..
כמה שנים אחרי שאנחנו עלינו, המשפחה שלו עלתה..
עד לגיל 13 הקשר היחיד שהיה לי לצד הזה במשפחה היה רק עם סבתא שלי מצד אבא, אמא
שלו.. למרות הגירושים והאי קשר, היא המשיכה לשלוח מכתבים, להתקשר, לשלוח מתנות
בימי הולדת (עד היום יש לי בובת ברווז בשם גרטה) וכשגדלתי היו אפילו מארגנים
פגישות שלי איתה ביחד עם אמא שלי(אחת מהן היא הביאה לי שטיח
מתנה..ברימה"מניקים..), בבית של דודה שלי .למה לא בביתנו? כי סבתא שלי מצד
אמא לא רצתה לראות אותה..

 

.

זה מצב מאוד מוזר, חייתי באיזשהו אי ודעות במהלך החיים ופעם בכמה זמן ההורים שלי
היו מטפטפים לי פרטים על אבא שלי..
למשל, כאשר הייתי בגן הבנתי שיש משהו לא בסדר.. איך זה שיש לי אמא אחת אבל שתי
סבתות? סבתא אחת שהיא אמא של אמא וסבתא שניה היא.. למה היא סבתא שלי בכלל? וככה
ילדה קטנה הולכת ולא מבינה למה יש לה שתי סבתות..באותו יום גיליתי שיש לי אבא
וההורים שלי התגרשו..
אני מאמינה שבדיוק בנקודה הזאת בחיים שלי התחלתי להבין שיש המון דברים שאני לא
יודעת והגיע הזמן לגלות.. אני מאמינה שככה התחלתי לפתח את הסקרנות שלי והרצון
לידע!
הבנתי שיש המון דברים שמסתירים ממני..הבעיה שבאותה תקופה לא באמת ידעתי שמסתירים
ממני עד שעם השנים לאט לאט ההמשפחה הוסיפה לי עוד ועוד פיסות מידע על העבר שלי ושל
משפחתי..

למשל, בכיתה ה' גיליתי איך קוראים לאבא שלי, בוריס.. בשיא הרצינות?
התאכזבתי.. מכל השמות של הגברים הרוסים, דווקא אבא שלי קיבל את השם הכי סטריאוטיפי
שיש? זה היה מביך..
ולמה בעצם אכפת לי שיש לו שם כזה רוסי..?

הנה עוד פרט חשוב..
אני אדם פטריוטי! ציוני, יהודי ועוד אלמנטים שקשורים לעם היהודי שלנו.. אני מצידי,
אם הייתי יכולה הייתי מעדיפה להיוולד כצברית..בסופו של דבר, השנתיים האלו זה כלום
מבחינתי.. למדתי עברית מאוד מהר ובסופו של דבר אני יותר שראלית מרוב הצברים שאני
מכירה..
היום זה הרבה פחות מפריע לי שלא נולדתי בארץ, אך כשגדלים בסביבה שקוראים לי
"רוסיה" (על אף שנולדתי באוקראינה..) ומנגד סבתא מספרת לי שאני לא, כי
מבחינתה רוסים זה אנשים שנולדו ברוסיה והם נוצרים, לא יהודים..וזה ממש לא אני..
אם כבר יהדות-כן, אני מאמינה באלוהים ואני מאוד אוהבת את הדת שלנו.. כמובן שלכל
אחד יש את הראית עולם שלו וגם בדת שלנו יש כמה אלמנטים מיושנים אבל הבסיס הוא חשוב
מאוד וערכי.. אני פחות מאמינה בפרשנויות של רבנים אלא אם יש בהם באמת הגיון בריא..
יחד עם זאת, אני מאמינה במדע.. כן, דת ומדע הולכים ביחד. מן הסתם הסברים שנותנת
הדת לתופעה X שונים מההסברים שנותן המדע אבל זה כי הדת
מיושנת וגם כי בסופו של דבר המדע חוקר שאלות של "איך" או
"מתי?" ולא.. "למה?".

טוב,
בחזרה לסדר הכרונולוגי, תקופת הגן.. אני לא אהבתי את התקופה הזאת ואת הגננת
שלי..היה לי רע ותמיד הרגשתי שמפלים אותי לרעה.. למשל, פעם ילדה אחת איימה על
חברות שלי אז אמרתי לה שתפסיק וסוג של איימנו זו על זו במכות..ונחשו מה? הענישו
אותי ואותה לא.. ונאלצתי לסדר את כל הקוביות.. הייתי תמימה מידי..
לפחות היו יתרונות בגן! היתה טרמפולינה קטנה, וטונה ממששש טעימה! וחומוס! ככה
התחלתי לאהוב את שני המאכלים האלה, אהבתי לשחק בחול ולשים חול בתחתונים (?!),
לבנות ארמונות חול..האמת, רק כשעזבתי את הגן הבנתי את הפוטנציאל בארגז החול שהיה
לנו ועלתה לי תוכנית גאונית לבנות ארמון חול מדהים.. הרעיון הוא לקחת דלי חול
ובעזרתו לבנות המון בנייני חול קטנים ועליהם עוד בניינים ועוד בניינים עד שתווצר
פירמידה! טוב, אולי עכשיו זה נשמע לא משהו אבל זה עדיין ממש מדליק!

 

עד לפה כתבתי, אבדה לי המוזה מכל השיעמום של הפרטים המשעממים הללו.. אולי הייתי צריכה לכתוב רשימה של דברים חשובים שאני רוצה לזכור? אבל אז זה לא ספר..זה רשימה..

נו מילא

עד לפעם הבאה

ביי ביי 

הבלוג יוצא לאור

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.. 

 

הגיע הזמן. הגיע הזמן אחרי שש שנים של כתיבה בבלוג, לשכתב הכל ולהוציא לאור (בין אם בעותק אחד, לעצמי ובין אם בכמה עותקים..) 

החלטתי שלהשאיר את זה כאן בעולם הוירטואלי זה מסוכן. ומה יקרה אם ישראבלוג יסגר?! הכל אפשרי..

החלטתי שלקראת הגיוס שיהיה עוד שבועיים, אניא עבור על ה-כ-ל, אוסיף הערות, אתקן, אוסיף קטעים שלא כתבתי אף פעם, אמיתות, תמונות וכו'.. 

זה יעשה לי טוב, לכתוב לשם שינוי את מה שתמיד רציתי לכתוב בבלוג ונאלצתי להסתיר את זה מאחורי מילים יפות שלעייני כל נראו כחסרות משמעות. 

 

את כל הפוסטים בבלוג לא מחקתי, העברתי לטיוטה. (כן, כל ה-566..) 

בבלוג אמשיך לכתוב כמובן, אבל בעצם כאן מתחילה תקופה חדשה..תקופת הצבא והחיים שם..

 

מידי פעם אפרסם קטעים מהספר..

כמו עכשיו לדוגמא!

היום התחלתי לכתוב את ההתחלה, ויצא לי בעיקר..הקדמה, פרולוג..אבל היי, זה גם משהו! אני מאמינה שהיא עוד תשתנה עם המזן אבל זה הפתיח הראשוני.

קריאה נעימה!

 

(אה כן, זה לא ערוך..אשמח לתיקונים) 

 

סודות
ואמיתות הן קמצוץ ההסברים לבחור לכתוב את מה שכל אחד ואחת מאיתנו מסתיר עמוק
בפנים. להוציא לאור את הפחדים והשקרים הכי כמוסים שלנו.. ובשביל מה? בשביל לחיות
בתוך אמת גדולה, בשביל לזכור ולדעת ובשביל לשנות את המציאות של הסביבה..
אולי זה ישנה תפיסות עולם של אחרים, אולי זה ישנה דעות, רעינות, תחושות, רגשות..
בדבר אחד אני בטוחה, לספר את האמת של סיפור חיים יגרום לאותם חיים להפסק.

בעודי
כותבת מילים אלו אני כבר מתחרטת על הרעיון. לכתוב את "סיפור חיי עד עצם היום
הזה"? זה טראגי בעיקר.. זה נשמע כאילו זהו, זה הסוף.. מה שנכון, זה באמת סופה
של תקופה..רק שזה מפחיד לקבוע בעצמי מתי הוא הסוף מאשר לתת לחיים עצמם לקבוע
במקומי בעוד חמישים שנה מתי סוף הפך לסוף..
אך בסופו של דבר, לכתוב על דף נייר את ה"אמת" את הסיפור, לא יעצור את
חיי כל עוד אחרים לא יקראו אותו בשנים הקרובות..

זה מפחיד
אותי להתיישב לכתוב את הסיפור, מפחיד אותי שזה מאין אות גורל משמיים שבכוח רוצה
שאכתוב לפני שיהיה מאוחר מידי.. אולי זה מזל רע לכתוב על תקופת חיים כל כך קצרה?
תקף אותי פיק ברכיים רציני..

אני בכוח
מזכירה לעצמי שהמטרה היא להוציא את היומן שלי מהעולם הוירטואלי לעולם האמיתי, מתוך
חשש שמשהו חס וחלילה יקרה לרשתות האינטרנט.. כמעט שש שנים של כתיבה, בין אם קולחת
ובין אם לא, לא יזרקו לחינם. הייתי רוצה לשכתב מעט ולהוציא את זה לאור. משתי
סיבות, הראשונה, כיוון שאני מאמינה שטוב לדעת מאין באת בכדי לדעת לאן אתה הולך.
העבר שלנו עיצב את מי שאנחנו היום וזה חשוב לפעמים להזכיר לעצמנו מי אנחנו ובזכות
מה אנחנו כאלו כדי שלא נאבד את הצפון..
הסיבה השניה היא שלא אשכח אף פרט קטן כשאספר למי שירצה להקשיב (ובעיקר לנכדים..)
את מה שהתרחש.
בתור חובבת ספרות וקולנוע, אני תמיד במתח באותם קטעים שמביאים לקורא או לצופה מספר
מילים בודדות , רק כמה סצנות וישר עוברים הלאה.. ואתה נשאר לא מסופק וצמא לעוד
קצת..
אז כן, זו בעיקר שיטה מאוד חכמה של סופרים וסרטי קולנוע להשאיר אותנו במתח ולהיות
נאמנים לעלילה, וכמו שאני מכירה את עצמי, אני אמשיך במסורת הזאת אבל אשתדל לספק את
המירב..

 

*עריכה* 

לכל אותם האנשים שאוהבים לקרוא בבלוג בפוסטים הישנים להנאתם.. הנכם מוזמנים להגיב באנונימיות ואוכל לעזור לכם להמשיך בתחביב המוזר..כן, אני אהיה מוכנה לשמור על האנונימיות שלכם.. 

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי 

 

 

 

חבר שלי התגייס היום..

איזה יום..איזה ימים..

 

קמתי בחמש לפנות בוקר והדבר הראשון שעובר לי בראש אחרי לילה עם שינה לא משהו
"למה לעזעזל יש לי חבר?!"

למה? כי "בגללו" אני צריכה לקום בחמש לפנות בוקר וללוות אותו לבקו"ם.. הוא מתגיייססססס#@$@

תוך חצי שעה כמובן התעוררתי והמחשבה הטיפשית התחלפה ב"רק לא לבכות שם! או בכלל! הבטחתי ואני אנסה את מירב יכולתי לא לבכות!"

 

חכיתי בחוץ כשהציפורים מצייצות..מכחישה את מה שעומד לקרות..

ההסעה שלי הגיעה ביחד עם החבר ואחותו.. נוסעים לקחת מלווה נוסף ליום המרגש..

וככה נוסעים כולנו כשברקע דיסק של אחותו עם מלאאאאאאאאא שירים נוסטלגיים מבחינתי שהציפו אותי במיליון מחשבות ורגשות.

מידי פעם אני מעבירה מבט על המראה השמאלית של האוטו שממנה משתקף החבר שיושב מקדימה.

כמובן-עייף. לא ישן מספיק בלילה.. רוצה לנמנם..

אני שולחת יד לראושו ומלטפת אותו.. והוא מגיב למגע..

 

כשמגיעים ויוצאים מהאוטו-דבר ראשון! חיבוק חם!

ואז לוקחים את התיק הגדול והולכים אני, המלווה ומשפחתו אחרי עדר האנשים לשער הראשי..

נכנסים.

כל הדרך מתחילה להציף אותי התרגשות כזאת גדולה ובאיזשהו מקום גם שמחה שהנה, עוד חייל עומד להתגייס ועוד הרפתקה יוצאת לדרך! וזה אפילו לא הגיוס שלי!

את העצב אני ממשיכה להדחיק..

מגיעים, מתיישבים איפשהו..לא עוברות הרבה דקות ומישהו בכרוז אומר שכל השמות שמופיעים על הלוח צריכים לעלות על האוטובוס..

שלחנו את אורן לחפש את השם שלו..

לצערי הוא חזר עם חדשות מבאסות-הוא עולה ראשון..הוא עוד בראש הרשימה!(למה יש לו שם משפחה שמתחיל ב-א'?!?!)

וככה תוך שניות האווירה קצת משתנה..העצב רוצה לצאת אבל אני מתאפקת ולא נותנת לו..

הבאסה מידי פעם עולה אבל מהר מהר מדחיקה את זה..

 

עוד חיבוק, עוד נשיקה, מרים אותי ומחבק חזק חזק כמו שרק הוא יכול.. 

חיבוק חזק אחרון לפני המסע הגדול..

אנחנו מעבירים כמה מילים, שישמור על עצמו, שאם יבכה-בלילה ושזה בסדר

הוא הולך ומחבק את אמא שבוכה, כמו ילד גדול ובוגר ואני מסתכלת עליו בגאווה כמה מתחשב ואוהב הוא.. 

וכולם אומרים עוד כמה מילים אחרונות לפני שהוא עולה

אני והשני מנסים לאומר לו להסתכל לאחור כשהוא עולה על האוטובוס כדי שנצלם את זה, לא הפסקנו..

מצחיק שאת הניסיונות צילום הכושלים מישהו צילם מהצד..וכן, במקום תמונה של החייל הטרי יש תמונה שלנו, מנסים לצלם אותו..

כמה דקות אחר כך, נופלת בי ההבנה שלא הספקתי לאמר לו שניה לפני שעלה כמה שאני אוהבת אותו.. 

מהר שלחתי אסאמאס אבל..זה רק..אסאמאס.. 

 

אנחנו חוזרים לרחובות, אני משיכה להדחיק את הבאסה והעצב שמידי פעם עולים.

הבטחתי להשתדל לא לבכות!

וככה אני שורדת חצי יום..

מבלה עם ידידים..מדברת עם ההורים..

אבל כל היום חושבת עליו..כל אסאמאס מקווה שזה ממנו, כל צילצול זה הוא, כל הודעה במחשב זה בטוח הוא! אבל..זה לא..

מדמיינת בראש איך הוא נראה במדים.. 
והכי הזוי, מפחדת כל הזמן על כל מיני שטויות.. מה יקרה אם ובלהבלהלבה..ולא מבינה איך לא בכיתי עדיין.. זה הכי היה מוזר, איך לא בכיתי?!  

 

ואז נזכרתי שהייתי צריכה לקבוע משהו אחר הצוהוריים..

בין נימנום ושינה אני מתכננת את המשך היום, לראשונה שהפסקתי לחשוב עליו נונסטופ

ואז הגיעה שיחת טלפון נוספת.. הייתי בטוחה שזה התוכניות שלי..

כולי בעייפות ובאיטיות מרימה את הפלאפון, מסתכלת על המסך, מתכננת כבר מה אלבש וזה..

ופתאום-השם שלו..על הצג

באמצע היום!

 

אני מסתכלת בשוק על השם שלו, והפלאפון מצלצל ופתאום..דמעה..ועוד דמעה

אחרי כמה שניות חזרתי למציאות ומהר עניתי! 

מנסה לדבר כאילו אני לא בוכה, לשאול לשלומו, מה הוא עושה איך הוא מרגיש? אכל? שתה? נוח לו? יש לו חברים? איפה הוא יהיה? מתי חוזר? יתקשר? עשה רשימת חפצים? שיבקש מהמפקד לעבור קדימה באוטובוס..

וככה אני בוכה ובוכה.. ומדברת ונושמת את המילים שלו, שותה בצימאון את הקול שלו..

נזכרת במה ששחכתי ומהר אומרת כמה אני אוהבת אותו ומתגעגעת ומחכה כל כך כל כך..

הוא היה צריך ללכת..

רגע לפני הוא אומר לי לא לבכות.. שיט, הוא עלה עלי..ואני מנסה לאגור את כל הכוחות שלי כדי להפסיק ולהשאר חזקה.. 

והשיחה מסתיימת..

ואני יוצאת מסופקת עם חשש קל.. נשמע כאילו ביאסתי אותו טיפה..

בערב, אם יתקשר אני מבטיחה לעודד אותו הכי הכי הכי הכי הכי בעולם! או לפחות משהו..
שולחת לו עוד אסאמאס אחד! שלא יחשוב ששחכתי!  

 

יש לי חבר חייל ועוד חודש אני אהיה חיילת..

מתחילה הרפתקה זוגית חדשה ואתגר מטורף חדש.. 

שיהיה לו הכי מדהים שיש ושיהנה מכל רגע!

ושאנחנו נתגבר על כל הבעיות :) 

ובינתיים אסתכל בלילות על הירח ואדע שהוא מסתכל מהצד השני :) 

 

עד לפעם הבאה

בייביי 

 

מטיול כזה קטן..

*עצת הכותבת* 

אל תקראו..נועד בשביל המחשבות שלי וסידורן..זה נוח לראות את המחשבות מולך ולהבין דברים. אותי, זה מרגיע..

הסיבה שאני משאירה את זה כאן ולא בטיוטות-כדי להיות כנה עם החבר, החברים הקרובים שיבינו למה אני בעעע והמשפחה שתבין שלא קל להיות אני..

 

 

 

 

עוד דמעה ועוד דמעה..ועוד ועוד..

עוד בכי ועוד בכי..

עוד סיבה ועוד סיבה..

 

זה פשוט לא נגמר..

איך שדבר שנראה כל כך קטן קלקל לי את כל המצב רוח בימים האחרונים ועומד לקלקל אותו גם בהמשך..

 

אז טיול שרציתי לצאת  אליו וכרגיל-לא הרשו לי.

לא הייתי צריכה אפילו לשאול כדי לדעת, אבל שאלתי בכל זאת כדי להוכיח שאני לא אומרת סתם ולא סתם וותרנית..

וככה התחיל המאבק בגדול שנגמר בכאב גדול..

 

מה שהתחיל מאי נעימות וכאב על הזילזול שבשאלה. אפילו לא נתנו לי צ'אנס להסביר.. ישר התעלמו, שתקו כמו ילד קטן וכיסו את האוזניים-וכן, במובן המילולי..וזה היה פשוט מעליב..

אני כבר בת 18...

 

אחר כך, ניסיון נוסף מכיוון אחר.. ועוד ניסיון..

עד שסוף סוף קיבלתי תשובה ל-למה אסור לי לנסוע..

או לייתר דיוק-תשובות

זה התחיל מעזרה לאמא שבדיוק נפצעה וצריכה כניראה לעבור בין רופא לרופא, עבר לעובדה שאני בת יחידה בטיול ואנחנו בהרכב מצומצם, אחר כך לכסף וכמה מסכנים אנחנו.. ונגמר באיזו כפויית טובה אני שלא אכפת לי מהרצונות של ההורים שלי וכמה אדם קר אני וחסר לב..

בשלב הזה פשוט קמתי והלכתי, לא יכולתי לשמוע את האשמות האלו כלפיי..

לרגע אחד, היה ריכוך והסכמה מינימאלית-אבל בשלב הזה ייתי כל כך פגועה עד שכבר לא רציתי לצאת בגלל כל ייסורי המצפון שהם הכניסו לי יפה מאוד וכל הדימוי העצמי..

 

מפה פשוט עבר עלי סוף שבוע מלא בכי שקט..ודיכאון רב ואי חשק לכלום. התהלכתי כמו זומבי בבית.. 

כשהכלתי לחבר המצב השתפר עד ש..

הכל נפל בבום.

ההפנמה שזהו, הוא מתגייס עוד שבוע בדיוק..

ולא יצא לי לנצל מספיק את הביחד שלנו בגלל הבגרויות שלי..

ועכשיו נשאר רק שבוע.. שבוע לקיים את ההבטחה שיהיה לו את השבוע הכי מדהים בעולם.. 

ועכשיו, פתאום חלק מהשבוע נעלם..כי לא מרשים לי לצאת לטיול הזה..

שלושה ימים מלאים עם החבר והחברים..

נעלמים כי לא מרשים לי לטובת עוד פעולה בתנועה.. עוד סרט במחשב..

אז הנה עוד סיבה לעצב הענק שנפל עלי מלבד העובדה שאני מאווווד אוהבת לטייל וההורים שלי נוקשים מידי.

זה שלושה ימים מלאים עם החבר שלא אראה שבועיים שלמים..ועד שאראה, רק לכמה שעות.. 

ובמאמר מוסגר, כולם יודעים שקשה להכנס כזוג לצבא ולשמור על זה.. 

 

אז עד שהמצב רוח עולה ואיתה התקווה שאולי בכל זאת ירשו לי גם בלי כל היסורי מצפון שלי.. הכל מתפוגג מחדש.

שוב דמעה, שוב בכי..

שוב לא אכפת..והפעם? 

פשוט כי לדעתם המסלול מסוכן וגם הלינה מסוכנת.. עוד יותר, הם גם חושבים שלוחצים עלי..

ואצלי בראש?

ההבנה שתכלס, בחודש הקרוב אני לא באמת הולכת לצאת ולבלות.. אני אתקע בבית ומידי פעם אצא עם חברים אבל משהו כיפי ומלהיט אני לא אעשה.. עבודה-אולי..אם אמצא אחת כזאת..הלוואיי..

הדבר הכי כיפי זה הטיולון הזה..כי לדברים אחרים פשוט לא אבקש עוד כסף..

אבל אני לא אצא לטולון בן השלושה ימים במסלול כל כך פשוט.. 

אני אהפוך לדיכאונית קטנה.. אהיה עוד יותר פרנואידית בקשר לזוגיות, אבכה המון עוד יותר על כמה שלא הספקתי..

פשוט יהיה לי קשה.. ממילא יהיה לי לא קל, אז למה לא לוותר על הדבר הפעוט הזה?

 

והלילה נכנס וכבר להורים נמאס.. ואני בוכה ובוכה ובוכה ובוכה.. עוצרת רגע, לנשום, לשתות, לשתוף פנים..אבל זה לא עוזר..אני ממשיכה לבכות..

ובשלב מסויים זה מרגיש לי טיפשי, והמנגון ההגנה שלי מיד יוצא לפעולה ואומר לי שאני אהיה בסדר, וחלק מהחברים שלי אפילו יסכימו עם ההורים ויעודדו אותי ויחשבו שאני מוזרה.. כולה טיול ואני הרי אראה אותו עוד.. 

 

בסוף, אני מבינה שאין ברירה ואני חייבת לקום ולדבר את הבלאגן הזה איכשהו.. ואין כמו איזה מר Z שיושב לי בראש ביחד עם האני הפנימי שלי, וצועקים שעות שאני אכתוב כבר..

אז אני כותבת..ומארגנת יפה את הנושא..

 

לחשוב, מהכבר ביקשתי?

לצאת לטיול בן שלושה ימים, בצפון, ולא הצפון הרחוק...קרבת נהרייה.. מסלולים סופר דופר פשוטים, מיועדים  חלקם למשפחות, לינה במקומות מוכרים שאחד מהם בטוח קיבוץ בחצר .. לצאת עם חבורה של אנשים שלכל אחד מהם יש ידע כזה או אאחר בהגנה עצמית וכאלה.. (בזכותם, אני ישנה בלילה..), לצאת עם כאלו שאוהבים לטייל ולא שטותנקים כמו הערסים בטיול השנתי..ובעיקר לצאת עם עוד אנשים שאוהבים כמוני לטייל בטבע..

 

אני לא יודעת מה הסיבה העיקרית שבא לי לנסוע, בין אם הידיעה שזו הזדמנות אחרונה לבלות מלאא עם החבר בזמן הקרוב, או התקרבות לחברים ישנים קרובים.. ואולי ההבנה שזה הדבר הכי כיפי וטוב שאעשה כל החופש הזה (אני הרי לא אנסע לחופשה או משו.. ולנסוע לסבתא זה לא בדיוק..חופש..)
ואולי כי אני באמת אוהבת לטייל..וצריך ללמד את ההורים על להרחיק גבולות ולהזכיר להם שאני לא בדיוק מחוייבת להקשיב להכל..

 

והבעיה העיקרית? שגם אם ירשו לי לנסוע..אני יודעת שהטיול יקר..200 שח לשלושה ימים. שבחישוב קל, 66 שח ליום..בערך כמו לצאת במשך שלושה סופשים לאנשהו או בשבוע אחד.. הרבה יותר זול מכל בית מלון ואכסניה..

וגם.. המצפון שלי לא ישאר נקי, אני כל המסע אדע כמה בכיתי ובתכלס, כל בעיה קטנה שתצוץ ישר יקפוץ לי לראש "אולי הם צדקו..". אני אפחד מעין הרע שעלול ליפול עלינו בגלל מחשבות של ההורים שלי.. כדי להוכיח לי שהם צדקו..

לדעת שאני יוצאת לטיול, אם אצא, אצא בתחושה דיי רעה... לחשוב כמה בכיתי בשביל טיולון..

 

האם זה שווה את הדמעות? 

אני יודעת בבירור שההורים שלי מאוד מגזימים.. אני מאמינה שרק מי שמכיר אותי ואותם מבין למה..

בטח מישהו מהצד יאמר לי לכבד את דעתם..

אבל, זה באמת מסלול פשוט הפעם.. יותר פשוט מטיול שנתי.וטיול שנתי זה ממשששש פשוט...

 

אם לא אצא-אבכה לי המון

אם אצא-ארגיש רע ואז אבכה..לא יודעת אפילו כמה..

 

אמא ראתה שאני עדין לא ישנה.. אמרה שתשקול שוב את ההחלטה..אבל מה יש לשקול..?  

חסר לי כסף ואמונה מצידם. 

שישמחו בשבילי שאני יוצאת.. אם אני יוצאת..

עד לפעם הבאה

ביי ביי

יש לי בחילה.

ואני עצבנית ועצובה וכועסת באותו הזמן

איך שמשטות הכל משתנה..

אי אפשר שרק דבר אחד רע יקרה..חייבים להתרחש כל הדברים ביחד. 

ובסוף אני נשארת לבד בשישי בערב... כמה אירוני

 ~~~~~

עריכה:או שלא נשארת לבד..אלא עם אדם סופר חופר שלא מבין שלא זה לא! וכשצריך ללכת צריך ללכת ולא כי לינה נמאס אלא כי יש לה אחר כך המון צרות בבית.. וזה לא תירוץ מצחיק זה רציני הרבה יותר. אוף! 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

מה קורה כשבן הזוג לא עונה

הרגע הזה, שחבר שלך לא עונה.. 

מה קורה?

מחשבות ועוד מחשבות

להלן סדר המחשבות שלי! 

 

א. קרה לו משהו! חס וחלילה חמסה חמסה חמסה! אבל אם כן? תאונה? חס וחלילה@#@#@$ לאלאלא! 

ב. ואם הוא עם מישהי אחרת והוא בוגד בי ושונא אותי אותי ואני לא יודעת את זה?!?!?!?!?!? לאלאלאלא..הרי הוא מדהים ומושלם. 
ג. אולי הוא כועס עלי! אולי רבנו! רגע לא..הכל היה מושלם בפעם האחרונה שידבנרו, ולפניה..

ד. אולי יש לו אירוע! לא..בדקתי, אין..

ה. חוג? בית ספר? נעעע..לא היום בשבוע..

ו. הוא עם חברים! אבל יש בגרות בקרוב וגם..למה שלא יענה לטפון?

ז.הפלאפון לא עובד? מה הסיכוי שזה יקרה..ואם כן, למה שהוא לא יהיה בבית? לא יצור קשר? אופציה ז' עדיין לא מתבטלת-באופן משעשע לחולטין זו הסיבה הכי ז' שיש. וזה קרה באופן מקרי!

ח. אולי באמת קרה לו משהו? לאלא..אסור! לא! חס וחלילה! שיהיה בריא!

ט.בוגד? לאלאלאלאלא הוא מדהים ומושלם אין סיכוי שבעווווולם! כלומר יש, תמיד יש..אבל מספיק עם החוק "שום דבר הוא לא מוחלט"! אני מסתפקת ב-99.9999999999999999999999999999999999999% שהוא לא.

י.למה הוא לא עונההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

יא.בטוח יש לזה סיבה הגיונית.
יב.נשלח אסאמאס!
יג.הוא לא עונה לאסאמאס.

יד.מה הוא היה אומר אם הוא היה לידי? בטח היה מנשק אותי.. וגם אומר לי שאני חייבת ללמוד..

טו.שיט! ללמוד! מת'!

טז.אין מצב שאני לומדת בפארנויה הזאת.

יז.למה אני אישה פרנואידית?

יח.בטוח יש לזה הסבר הגיוני, לנשום עמוק ולהמשיך להמתין.

יט.אז..נגמרה הסוללה? הוא עם חברים?נכון!#@$@?!?!?!?!!?? 

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי 

לגדול לעולם חובות, לבקש סליחה ולהתלהב מהחבר

בכי ודמעות..על מה?

חופש פסח הגיע והנה הוא כבר נגמר.. מצד אחד, אני כבר מחכה לסיים עם כל המבחנים ויאללה לצבא. ומצד שני? אני מפחדת פחד מוות מהעתיד.. 
מפחדת לגלות מה יהיה שם ואיך אני אסתדר איתו..

זה מתחיל בדברים הקטנים כמו עבודה וכסף וממשיך למיסים ומסתיים באיפה אני אגור ואיך..

אילו חברים ישארו איתי בקשר? לאיזה רופא אני אלך? כמה אני אקבל בפסיכומטרי? האם אני אהיה בוגרת יותר? 

אני לא רוצה לגדול, אני עוד לא מוכנה..

והחיים מחריכים אותך להתבגר, או שאולי הם גורמים לך להתרגל להיות ילד?

יש כל כך הרבה חובות למבוגרים שלפעמים אני פשוט לא מבינה בשביל מה צריך אותם..

כלומר נו באמת..מיסים? ביטוח חיים? 
מושגים גדולים כאלו שכאשר אנחנו ילדים אנחנו לא צריכים להתמודד איתם, מישהו כבר עונה עליהם במקומנו..

אבל כשאנחנו גדלים?
לקבל מכתב מביטוח לאומי? להבין שבמאוחדת אני כבר לא בחזקת אמא? זה משהו שלא יצא לי לחשוב..
מי בתכלס חושב על זה כשהוא נהפךלבן 18?כולם חושבים ישר על זה שהם יכולים לעשות מה שבא להם, האומנם?

אז אפשר לקנות אלכוהול, אז מה?

אני נמצאת בסטרס ממחשבה על כל החובות שיש לי בחיים..

 

ואני בעיקר מקווה שלמרות הכל, מי שקרוב אלי ישאר לצידי..

~

תכננתי להתחיל את הפוסט הזה בכלל בתור פוסט של..איך מבקשים סליחה?

איך לבקש סליחה ממישהו שאתה כבר לא חלק מחייו, שאם תגש אליו ותבקש ממנו סליחה הוא יהיה דיי בשוק ומקרה היותר מבאס, זה יכנס מאוזן אחת ויצא מהאחרת..שהסליחה שלך לא שווה את זה..

איך לשמור על חברים טובים שהתרחקו? בגלל לימודים, משפחה, סביבה או מצב?

אני לא יודעת..
אני תוהה מה עומד לקרות בחודשים הקרובים ומי יעמוד ביחד איתי בסוף השנה כשנעזוב את בית הספר, מי יענה לשיחות הטלפון בחיוב בזמן הצבא? מי יהיה שם כשאני סוף סוף אצטרך עזרה? ומי ימשיך לסמוך עלי גם אחרי כל הזמן האבוד..

אני צריכה לבקש סליחה מכל האנשים הקרובים אלי שכבר לא כל כך קרובים..אלו שמכירים אותי ממש טוב ומצאתי את עצמי מתרחקת מהם, בין אם כי אני לא טובה בלחזק את הקשר ובין אם לא היה להם טוב איתי.. 

אז אני מנצלת את הבלוג, בתור בריחה פחדנית לבקש מהם סליחה על אותן המילים הלא יפות, החוסר טאקט, הביקורת השלילית, הסלידה והזילזול, הקרירות ובעיקר על זה שלא הייתי נחמדה כהרגלי בגלל הא ודא.. 
על זה שלא ניסיתי לשמור בעצמי על קשר ולהשקיע בו כמו שיכולתי וכמו שעשיתי בהתחלה.. 

אז אני מצטערת על זה.. 

שום דבר לא נעשה בכוונה, לכל דבר יש סיבה והיא בהחלט לא לפגוע או להעליב.. 

מצטערת שאני מתחילה לאבד את חבריי הקרובים ומקווה שלפחות את הנותרים בהחלט אני אשמור בכוח ולא אעזוב.. 

~

 

ואם כבר חברים למינהם...
אז כן, יש לי חבר והוא לא חום כמו שוקולד.
הוא אשכנזי..עוד לא הגענו למה בדיוק העדה שלו, יש שם ויכוח כמה הוא בכלל מצרי..אבל בתכלס הוא אמור להיות רומני..
לבן ביותר, על אף שאני כמובן הרבה יותר לבנה וביחס אלי הוא כהה..
אני מאמינה שהרבה אנשים אמרו לעצמם" הגיע הזמן.." ו"ידעתי!" כאשר זה קרה..בודדים באמת הופתעו..
הפוסט הקודם והמקסים מבוסס על סיפור אמיתי, סיפורינו כזוג שמנסה את מלו בפעם השניה..
לפני מספר ימים חגגנו לנו חודש של זוגיות והדבר שהכי משמח אותי בכל הסיפור-שהיא לא דומה לאף זוגיות אחרת..
(מה שדיי הדאיג אותי בהתחלה, כי אני לא מחפשת תחליף למישהו, אלא משהו חדש בפני עצמו..ואחרי חצי שנה של זוגיות שנעשו בה כל כך המון דברים ופעילויות ומילים (לא כאלו סוטים!@#$) אז..קשה להאמין שיש באמת מה לחדש-ומתסבר שיש!)

אז כן, לי זה עדיין קצת מוזר וחדש..

בעיקר כי הוא החבר של..

זה מרגיש קצת אי נוחות בסיפור, כי לדבר על האקס לא בא בחשבון! ומצד שני הוא חבר משותף בלי שום קשר אז זה נוגד אינטרסים.. 

וזה גם קצת מוזר לעשות דברים שכל זוג עושה שעד לפני כמה זמן היו בשבילי הפעם הראשונה שאני עושה אותם (להתנשק למשל) ועכשיו זו פעם שניה.. וכן, מי שאמר שנשיקה ראשונה של זוג אחרי שיש ניסיון נישוק, טובה, צדק.. (מצד שני, על אף שאמרו לי שהנשיקה הראשונה היא הכי נוראית, שלי לא.. אבל היא בהחלט לא כמו הראשונה עם החבר החדש והחתיך :P) 

ואם כבר חתיך-כן, בכל הקשור ליופי הוא לא נופל בכלל..לא שזה משנה! כמו שרובכם יודעים ומכירים, יש לי נטייה להתאב בעיקר באלו שכאשר חילקו יופי בגן עדן, הם עמדו בתור לאופי.. 

החבר שלי עמד כנראה בשניהם.. :) 

אופי הוא בסופו של דבר מה שקנה את ליבי.. 

ועכשיו נותר להשקיע ולהאמין ..

להרגיש ולהתרגש.. 

ולא לפחד לאמר את האמת!

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

 

 

סיפור קצר מזה המוווןן זמן(אך עילג ברמות על)

עוד עיתון אמור לצאת..

והפעם חשבתי לכתוב אולי סיפור.. 

 

 

הסוד מאחורי הכספת 

טיפטוף של גשם קל בחוץ מספר על בואם של הרגעים ששוווה להעיז למענם. רק בליל סערה מותר לנסות הכל בלי לפחד, כי בבוקר..הכל יעבור.. 
אפשר לשחק, לתכנן מזימות, לספר סוד, לצחוק, לבכות..
להיות בעיקר אמיצים..
ובחוץ? הטיפות מטפטפות אחת אחת על שמשת המכונית, מרמזות על בואן של עוד ועוד טיפות עתידיות..
בפנים הכל שקט..כל כך שקט שאפילו את המילים לוחשים כדי לא להפריע לרגע..
מחשבות רצות בראש "כן? לא? כן! עכשיו? אחר כך?יקרה? מה יגידו? רוצה? להעיז?"
רעידות בכל הגוף, נשימות עמוקות שמנסות להסתיר, דופק מואץ שמרגיש כמו טיימר של מחבל.. ככה זה מרגיש? 
הגשם מתחזק, ואיתו כל הסימפטומים של הלחץ.. מעניין מה פרויד היה אומר על זה?
השעון לא מפסיק לזוז קדימה, התחושה שהוא מאיץ יותר מידי..
מבטים חפוזים, חיוכים קטנים..
ובעיקר פחד, פחד מטעויות, פחד מהחלטות..
עוד חיוך, עוד דיגדוג, עוד מבט..
כמה זמן?
חושבים על אותם חוקי האהבה הגדולים.. זה חייב לקרות! גשם, שקט..מה עוד צריך? 
 אך לאלוהים יש תוכניות אחרות, הוא מאיץ את השעון למהירות גבוהה עוד יותר, וכך גם הלחץ גובר..
טיק טאק..
התחושה, שאם לא עכשיו-אז לעולם!
המספרים התחלפו במהרה והגיעה השעה שממנה פחדו, הסוף..
הסוף? האומנם זה סוף או שאולי זו התחלה?  
האזור מתחיל להתמלא אנשים, לובשים מסיכות, מחייכים לכולם ובלב שומרים את הסוד הקטן..
דחף עז לספר על מה שהיה ולא היה..
אך החוק אומר-לא! זה רק יהרוס את הקסם..
וככה הימים עוברים, הקסם עוד באוויר..חיוכים, רגעים..
לא מדברים! רק מביטים..
"זו היתה ההזדמנות היחידה? התבוא הישואה? ה' יתן הזדמנות שניה?"

בחוץ הגשם מפסיק לטפטף..
התרגשות באוויר, התרגשות לא ברורה..כאילו..כאילו משהו עומד להתרחש! כאילו זה עומד להתרחש בכל רגע..עוד שניה!
המחשבות נודדות מעבר לקירות הבית, לעבר שמרגיש כבר רחוק.. לאותו השקט, לאותן הטיפות..לרגע שלא התרחש, לרגעים שיבואו..

 

ואז..זה קרה, באיחור קל, אך במהרה.. 
מרמיזה קטנה, מעוד רגע קסום..

מרגע של דאגה, שמישהו ראה, שמישהו גילה על מה שקרה.. 
"אז נגיד שדיברנו" נאמר בבטחה.. 
ומחשבה עצובה "אנחנו באמת רק מדברים.." 

ואז.. החיבור, תחושת הרכות, חיוכים קלים.. 
תחושה כאילו ה' שלח משמיים אות, Q, שעכשיו זה הרגע.. ממילה קטנה והפרעה מבחוץ יצא לו אומץ לב ותושייה..
הפחדים נעלמו, הכל השתנה..
הקסם עבד..
נגיעות קלות ותחושה נעימה..
כמה נעים חיבור השפתיים, כמדברות אחת לשניה..
חיוך קל, עצירה קצרה
"אנחנו לא רק מדברים..הא?"

 

~~~

יצא עילג...קיוויתי ליותר טוב..

כישרון הכתיבה שלי יצא מבוזבז..שורות קצרות?
אני כל כך לא שולחת את זה לעיתון

ואגב-נא לא לסקול אותי באבנים ולרצוח אותי..

צריכה להשתפר..
אל תכעסו על האי שלמות..

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי 

יום ההולדת הגרוע ביותר

היום, ממש היום יש לי 18 וחודש בדיוק..

מה שאומר שלא עידכנתי בכלללל על היום הולדת ובעצם-חודש בדיוק..

למה? 

בהתחלה מחשש.. המון חברים שלי קוראים כאן ואני ופחדתי שהם ממש יעלבו ממה שאני עומדת לכתוב עליהם, אחר כך גם היה לי עומס דיי גדול בבית הספר ובתנועה ולבסוף סתם כאבי ראש וחוסר חשק לכתוב..כל זאת ועוד-בהמשך!

 

אז..18

אני אישית ממששש פחדתי מהגיל הזה ואני עדיין מפחדת. בעצם זה אומר שמהיום ההוא לפני חודש ועד סוף החיים-אני ברשות עצמי!

אני זוכרת שרגע השיא היה כשקיבלתי מכתב שאומר שאני צריכה לשלם מיסים אבל בגלל שאני עדיין תלמידה ואז אני אהיה גם בצבא-אני פטורה-בינתיים..
מיסים?! אני...מיסים?!  מה זה בכלל מיסים? למה משלמים אותם? מה קרה לגון לוק ולתנועות הרומנטיות? זה לא שאריות של התקופה המלכותית שיש לה שם יותר יפה וגובה?

בכל מקרה...פחד!

לדעת שאם חס וחלילה אני נשארת לבד, בלי המשפחה..אז..בעיה שליOO

זה דיי מלחיץ..

בקיצור-המוווןןןן לחץ!

ואז הגיע היום המפחיד...ה-יום המפחיד..גיל 18..

(שזה גם היום לפני הבגרות במת' והיום לפני ה-מסיבה#$@ )

בהתחלה הוא היה בסדר.. אסאמאס פה, מזל טוב מההורים שם ולבית ספר! (לאור העובדה שיש בגרות יום למחורת-רוב התלמידים בשכבה היו בחופשתבגרות..אני באתי כי יש לי פיזיקה וזה חשוב בחיים) . 

בבית ספר..טוב, בעצם פה הכל התחיל..

התחיל מזה שלחלק לקח זמן להזכר שיש לי יום הולדת, אבל זה בסדר..זה קורה!

והחלק שלא ידעו..או התבלבלו..

והחלק שלא הרגשתי שזה היום המיוחד שלי אלא סתם עוד יום.. 
פינת השכלה כללית על ינה-יום ההולדת שלי זה המיוחד הזה שבו אני רואה את כל התוצרים לעבודה שלי במהלך השנה. זהו יום חופש למנוחה שבו אני בעצם ממלאת את מיצבורי האנרגיה שלי ומוחיכה לעצמי שוואל ה בשביל זה אני חייה! 
האנרגיה שמעניקים לי ביום ההולדת, כל אדם ואדם...גם אם זה חיוך קטן של מזל טוב מספיקה לי לשנה+. מדובר באותה אנרגיה שגורמת לי לעזור לאנשים ולתרום לאחרים בלי לקבל שום תרומה רק כי בא לי! כי זה עושה לי טוב..

ויום ההולדת זה היום שאני ממלאת מצברים ומבינה למה אני בתכלס עושה את זה..

אז ביום ההולדת השנה, משום מה...

לא הרגשתי את המיוחדות הקוסמית של יום ההולדת..

רגעי שמחה קטנים קפצו להם בין המזל טובים החביבים..אך בשורה תחתונה נשארתי לבד לאורך כל היום, נזכרת שוב ושוב ברגע ההוא שזרקו עלי כריך שהיה על הריצפה יותר מפעם אחת, וגם זה היה בטעות..רגע משפיל ביותר שלא מגיע לאף אחד ביום ההולדת שלו לדעתי..בטח ובטח לא ממישהו שאכפת לך ממנו ואתה חושב שגם לו אכפת ממך והוא מצליח לעשות את ההפך..

וזה היה סופר מעליב..

אז כמו שאמרתי, את רוב יום ההולדת שלי באמת ביליתי לבד..מנסה לשעשע את עצמי בכל מיני פעילויות כמו ללכת להסתפר-לבד.. 

לראות סרט שאנ אוהבת-לבד..

לקרוא משהו שאני אוהבת-לבד..

בעיקר דברים חביבים שעשיתי לבד כשבשורה תחתונה הרגשתי בודדה מאוד..

ובהערת סוגריים-מצאתי את עצמי מורידה ליטרים של דמעות על זה שהחברים שלי שחכו ממני ולא אפכת להם ממני ושכנראה השנה לא הייתי מספיק טובה ומספיק נאמנה כי הפירות שגידלתי הרקיבו כנראה..

אז בכיתי ובכיתי, והחשש הגדול שלי היה שמישהו יגלה על זה! שילדת יום ההולדת בוכה? ועל מה? כי היא התאכזבה מהחברים שלה..

ציפיתי לקבל את ברכת יום ההולדת המושקעת, לפחות ממישהו אחד..(איתן♥ בזה יצאת אדיר! אני שמחה שהיית איתי מורלית ביום הזה..) 

וככה, בוכיה ועצובה והכי בודדה הלכתי לישון..

וסיכמתי שיום ההולדת 18 שלי הוא יום ההולדת הכי נורא שאי פעם היה לי..וסמכו עלי, אני חכיתי עד הדקה האחרונה שלו בשביל שינוי כלשהו ופשוט יצאתי..לבד ובודדה..

לא הרגשתי כל כך נורא ולא בכיתי כל כך הרבה מאז הפרידה מההוא! (ספסף:P) 

כבר היו לי תכנונים אולי לבטל את המסיבה ביום למחורת אבל..זה לא יפה מצידי..אנשים כבר שילמו וזה לר פר כלפי חתן יום ההולדת שחוגג איתי..

קמתי בבוקר למחורת, חושבת על יום ההולדת בערב, מה יהיה אם יהיה לי קר, על הכסף ומן הסתם גם על הבגרות במת'!

שעם כל הכבוד ליום ההולדת שלי, היא במרחק מספר שעות..ולא כל כך למדתי

אז בקשר לבגרות-לשמחתי הרבה היא היתה כל כך קלה...סיימתי הרבה לפני זמן ולא ראיתי טעם לבדוק

ושאר היום? היה רגיל..שוב.. אולי התרגשות קלב למסיבה אך זה הכל

ובמסיבה? היה אדיר למדי! 
אני חושבת שהייתי הרבה יותר שמחה אם כוווולם היו נהנים..אבל אי אפשר תמיד לרצות את כווווווווולם..

היה המון אוכל, ושתיה..

וביליארד, וג'אקוזי שרק בסוף ספסף נכנס אליו לבד, פלזמה+סימולטור נהיגה, מסך גדול למוזיקה, אורות טובים, בר..ספות..בקיצור-ספארק לופט איכותי ביותר!

אני מאמינה שאיפשהו במסיבה המצב רוח שלי התחיל לעלות לאט לאט מדיכאון רצח ל..בסדר..

זה התחיל כנראה איפשהו בסליחה של זורק הכריך והשיחה קצרצרה..בלהודות שוואלה רע לי ומאוד..

ואולי גם לקבל חיבוקון ראשון מזה שנה וחצי מהאקס המיתולוגי על הברכה שכתבתי לו :) מה שהיה מאוווד שמח!

ועל זה נאמר אגב-שיש דבר כזה אקס ידיד..וזה יכול לעבוד!

ולאט לאט התחלתי להרגיש קצת יותר טוב..

עידין מאוכזבת ששחכנו ממני ביום הקודם אך עם ראש על הכפתיים-היי, היתה בגרות הרי.. כ

אז כולם נהנו והיה נחמד במסיבה..

העוגות..שלוש עוגות, שתיים שלי ואחת של החתן, מביאים משאלה ביחד..

היתה לי משאלה שהבעתי..אני זוכרת מה ביקשתי ואני מאמינה שהיא לאט לאט התחילה להתגשם..

חזרתי מאוחר, ולמחורת באתי כמו גדולה ליוםספורט!

מפה לשם לחץ בלימודים והתחושה הכללית שלי עלתה וירדה..

למזלנו-בסופו של דבר..

לא נכשלתי במבחנים, הגשתי כבר את העבודה הגדולה באנגלית, הבגרות הספורט בשבוע הבא ואני? מסוגלת לעבור!

יש לי זימון לצהל שצריך לדחות בגללה..

 

אהההה..

שחכתי מהחלק החשוב..

דברים התחילו לקבל אור חיובי אחרי יום ההולדת

באותו הסופ"ש היה לנו מפגש שישי כרגיל, ובזמן ההתכוננויות קיבלתי אסאמאס מסתורי "תצאי החוצה בשבע.." טוב, מוזר..אבל נגיד..

יצאתי לי חוששת החוצה, מצפה להכל! לאיזה פיצוי על 18 הנוראי..

ואמ...על אף שהעדפתי לראות חבורה של אנשים אומרים "מזל טוב וסליחה!" אני קיבלתי משהו שהוא שווה לא פחות..

(אגב, בהמשך הבנתי שהיה באמת מתוכנן מזל טוב גדול מכולם רק שחוסר תקשורת ותאום לא הוציא את זה לפועל..)

בכל מקרה, בחוץ חיכה לי אוטו, עם אביו של אחד מהחבורה והוא הוציא מהבגש שקית גדולה מאוד (וקצת כבדה...מצד שני-יש בגרות!)

בעודי מודה ושמחה עולה למעלה..לפתוח..מתנוווווות!!!!!

אזז...

יש לי עדיין חברים מקסימים שיודעים מה אני אוהבת ומה אני צריכה בחיים

אז כןכן, אני קיבלתי ....(לכל קוראי הפוסט הקודם לפני חודש-כןכן..זה בדיוק מה שכתבתי אז)

רמקולים!!!! ואיכותייים ביותר עם..בסססססססס:D 

אני כל הזדמנות שומעת מוזיקה או כל דבר איתם! הם אדירייייייייייייייייים!!!

וגם קיבלתי אוזיות ממשששששש טובובות!!! אבל בגללש הם ענקיות החלפתי אותן לדגם קצת פחות טוב אבל גם קצת יותר קטן(אך עדיין איכותי !!) 

ושרשרת!!! יפהD:

וקלפי אמת או חובה חושניים ביותר..כןכן, האלו שמעל גיל 18...או לבעלי ניסיון מיני כלשהו..

 

וזה כמובן הולך ביחד עם ה...IPOD 4 שקנו לי במשפחה...

שזה פוסט בפני עצמו..

על כמה שאני מפחדת להתמסחר ולהתמכר לזה ושעד כה אני מרגישה דיי בסדר.. ויש לו כמה יתרונות שימושיים..

ווכו' וכו' וכו'

בכל מקרה..

ריגשית? אני בבעיה.. 

אם כבר רגש!! מזלטוב לזוגות הצעירים שמקיפים אותיייייי אתם כולכם חמודים (כןכן מר Z וגיאו :P)

אבל זה לפוסט הבא

עד לפעם הבאה

ביי ביי

 

 

 

תשובות לשאלון השבועי

אם אפשר היה להמציא שלט רחוק למשהו שאין לו עכשיו שלט בבית, מה היית רוצה שזה יהיה?
זו שאלה קשה לאור העובדה ששלטים רחוקים מצד אחד מקלים על חיינו ומצד שני מונעים מאיתנו להיות בכושר ולפתח מיומנויות. כמו פייסבוק! בכל מקרה אם כבר אז שלט רחוק לדלת של הבית..

איזו המצאה חסרה בשביל לשדרג את הרכב שלך או של המשפחה שלך, כדי שזה יהיה האוטו המושלם מבחינתך?
אממ אני מאמינה ששילדה מנוע וגלגלים ואולי גם הגה ומושבים ממש ישפרו את האוטו שאין לנו (בינתיים!)

האם יש מישהו מהחברים או המכרים שלך שהיה יכול להיות ממציא גאוני, אם רק היה לו את הכלים והאמצעים לעשות את זה?
כן חחחח ואם לנקוב בשמות אז למקסיקני לשגיב לסבא שלי ולי חחחח

האם יש המצאה כלשהי בעולם שהיית רוצה שלא היו ממציאים אותה אף פעם?
פייסבוק. או סמארטפון. שעות אפס מבחנים וכסף.

החיים שלנו, במאה ה-21, כנראה הרבה יותר קלים מלפני מאה או מאתיים שנה. על איזו המצאה בחיים לא היית יכולה לוותר, אם היו צריכים להחזיר אותך אחורה בזמן?
בדיוק חשבתי על זה... והחלטתי! מצית ארוך כזה של כיריים. נראה לי קוראים לזה מצית ביטחון נראה לי חחחח זו המצאה למתקשי הגפרורים והפחדנים, כמוני

יש לך המצאה משלך שאת/ה רוצה לשתף אותנו בה?
ואז שמישהו יקרא ויקח לי את הרעיון? ויפרסם? נעעע

דברים מוזרים אחרי שנפרדים ונשארים ידידים

טוב, יש כמה רגעים ממש מוזרים בחיים אחרי שנפרדים מהחבר ונשארים ידידים
מתוך הניסיון השופע שלי (כל השלושה) להלן הרשימה והמסקנות שלי 

הראשון-לראות אותו פעם ראשונה ולא להגיד את אותו השלום עם הנשיקה/חיבוק, אלא סתם "היי"

השני-לדבר איתו פעם ראשונה על נושא סתמי כלשהו או לא סתמי כשברור לשניכם שהמחשבה"איזה מוזר זה..." עוברת לכם בראש(אתם גם סביר להניח עומדים במרחק של מטר זה מזה.. גם זה מוזר!)

השלישי-להפגש כמה אנשים ביחד, ופתאום מישהו אומר משהו שמזכיר לכם בדיחה פרטית, אתם מעבירים מבט, מחייכים לכבוד הרגע הנוסטלגי הסודי שלם, וממשיכים הלאה כאילו שום דבר לא קרה(בודדים מהחברים כן שמו לב, ישאלו אבל תשובה אולי לא יקבלו..)

הרביעי-הפעם הראשונה שאתם מדברים על מה שהיה.. לבד.. זה ממש מוזר!

החמישי-לדבר איתו/ה על מישהו אחר שאתם מעוניינים בו ולהפך..

השישי-הרגע שבו מגיעים פעם ראשונה לבית שלו, רואים את ההורים, ואתם האורחים היחידים.

היום השלמתי את השישי באופן מלא(כלומר הייתי בבית של כל האקסים שלי..)-וכן, זה אחד הדברים המפחידים גם!

לדעת שאתה חוזר לבית שעד לפני תקופה מסויימת הרגשת בו סוג של בנוח, ידעת כבר מה נמצא איפה, היית נחמד להורים ואם אליך..והיום אתה יודע, שהמווון דברים השתנו (גם אם עבר יום..יש להם נטייה להשתנות!), ההורים אולי כבר לא מחבבים..וגם אם כן זה ממש מוזר להגיד להם שלום ולקוות שהם לא שונאים אותכם(אלוהים יודע מה האקס סיפר להם ואילו טעויות עשיתם בעברכם..), לעלות במדרגות שבפעם האחרונה שעליתם בהן, הייתם עוד ביחד..

לרדת בהן-מאותה הסיבה

לגלות שהבעל חיים שלהם עדיין מחבב אתכם..

לגלות שהמווווווווווווון דברים השתנו בבית ומצד שני הכל עוד במקום 

להגיע לחדר, ה-חדר חח, להזכר ברגעי הנוסטלגיה שהעברתם שם, להעיף מבט לכל הצדדים והפינות(בתקווה שלא השתנו) ולהזכר בזממכם האחרון במקום ההוא.. רגע נוטסלגי עצוב במקצת אם אפשר לומר, אפילו מכל שאר הרגעים.. (זה כמו הרגע שבו אתם לבד אחרי הפרידה בחדר וקולטים שכל פינה בחדר שלכם מזכירה אותו, אז..אותו דבר רק בחדר של השני..) 

והשיא, להזכר בבדיחה שמכניסה את כל הזכרונות השליליים והעצובים, לגחח בכאב... 

הבדיחה ההיא ממש לא הצחיקה אותי.. למרות שמכל בן אדם אחר, זה כן..אבל רק שני אנשים בעולם יודעים למה היא לא מצחיקה, ואחד מהם הוא אני..

יש עוד כמה רגעים שלא הזכרתי, כמו יום ההולדת, החיבוק הראשון, הפעם הראשונה שאנשים שוחכים עובדות לגביכם ולהפך..שבתכלס, מצד אחד.."היי..מה זה משנה? זה לא שאתם חברים..אף אחד לא חייב!" ומצד שני..אתם ידידים טובים, אז כללי המשחק נשארו.. 

עד לפעם הבאה
ביי ביי 

תרמתי דם ואוהבת מוזיקה

טוב, יום ההולדת שלי מתקרב..

ואני פחות או יותר יודעת מה אני רוצה לקבל ליום ההולדת..

 

מי שמכיר אותי טוב, אבל ממשששששש טוב, אמור לדעת שאני אוהבת מוזיקה!

אני כל כך אוהבת מוזיקה ש..(וזה עומד להשמע אבסורד) אני מקשיבה לה כל כך מעט..

אם הייתי יכולה להמיר את כישרון הכתיבה שלי בכישרון אחר-מוזיקה היתה הבחירה הראשונה! (האמת, עמוק בלב אני יודעת שאם היתה לי ההזדמנות לנסות וללמוד כמו שצריך..הייתי יכולה להצליח בזה אפילו!)

מוזיקה זה ממכר, וזו לא עוד קלישאה..

יש משוה במוזיקה, במנגינה שמדברת מעצמה, ששרה, במילים! שפשוט מספרים סיפור..

והיופי, שהסיפור הזה נוגע לכולם! כל אחד יכול להזדהות ולקחת את הסיפור הזה לאן שהוא ירצה..

מוזיקה יכולה לענות על השאלות שהלב שלנו מדחיק את התשובות!

ואני? נמנעת מלהקשיב למוזיקה לפעמים..

מוזיקה משפיעה עלי בקלות (ממש כמו ספר טוב, רק הרבה יותר מהר ומיידי) המצב רוח שלי יכול להשתנות תוך שלוש דקות (תלוי באורך השיר) וזה לטובה ולרעה..

אינני מוסגלת למשל לשמוע שירים עצובים כשאני עצוב...לא כי אני לא רוצה! להפך..אני רוצה וזה משחרר..

אבל לפעמים אין לי את הזמן להשתחרר, עלי להתעזר לפעמים בסבלנות לרגע הנכון להקשיב למילים ולהתמסר במנגינה..

כמה מוזר, ככה נכון..

ומה מעודד אותי ברגעים הקשים ביותר? מוזיקה, נכון..

אז, אני הולכת עם הזרם בדיוק כמו כולם ונכנעת ליופי המוזיקה..(איך אפשר שלא?! כלומר...וויוואלדי?! שופן?! לינקין פארק?! שלמה ארצי?! קרן פלס!? סקילט?!?!?!?!? לואיס אמסטרונג?! איך אפשר שלא להכנע לתותחים הללו..) 

 

אז בתור מתנת יום הולדת, אני אשמח לקבל רמקולים טובים..

יש לי לפטופ, והרמקולים שבאים איתו אינם טובים..יש להם איכות נוראית.

אז רוצים לשמח אותי למרות הכל? 

הביאו לי רמקול של מחשב רגיל, אפילו שניים, אלו שעל ה50 שח שיש בכל חנות.. 

(מוזמנים להשקיע ולהביא לי על הדרך גם מערכת שלמה עם מקום לדיסיקים ומרקולים פ-י-צ-ו-ץ)

עכשיו יהיה חשש..מה יקרה אם אני אקבל....פעמיים?!

יש לי פתרון-אל תביאו לי רמקולים

הביאו לי בועות סבון..

כאלו שאוכל להפריח כשיהיה לי משעמם ולדמיין איך המשאלות שאני פריחה עולות למעלה ומתגשמות..

 

לחץ יום הולדתי

מי יבוא? מי לא?

יהיה בסדר!

 

 

תרמתי דם-והצלתי חיי אדם

גאה בעצמי:)

 

עד לפעם הבאה

בייביי

משהו קטן, משהו זעיר..בידיך הכוח לשנות את המציאות

בדרך כלל אני לא אוהבת לדבר על דברים שאני רוצה שיתגשמו-כדי שהם יתרחשו!

שזה מוזר, כי זה סותר עוד תאוריה שאני מאמינה בה-שברגע שאתה אומר מחשבה שיש בראש היא הופכת להרבה יותר אמיתית ומציאותית..

אז הגעתי למסקנה שזה מאוד תלוי בסיטואציה ולפעמים לאמר את מה שרוצים מעלים את הסיכוי שזה יקרה-כמו עם פיות..אם נגלה למישהו על קיומן הן יפסיקו את הקשר איתנו :) 

(כן, גם אני לא מאמינה שנתתי את ההסבר הזה עכשיו..) 

אבל אני עדיין מאמינה ב-אם נאמר משהו..זה עוד צעד להגשים אותו! ובתכלס-זה סוג הדברים שתמיד מצליח! ברגע שמספרים משה, גם אם זה למחברת, גם אם זה בלחישה או בכתיבה-זה צעד אחד קדימה לעשייה!

היצירות הגדולות וההמצאות הגדולות התרחשו בזכות אלו שיצרו, כי כולם חולמים על המצאות-אבל לבודדים יש את האומץ לומר אותן..

ואומץ? האם אומץ הוא אלמנט נוסף למה אנשים מפחדים לאמר בקול? 

ברור..

לאמר בקול את המחשבה הקטנה והאישית זה חושפני ומפחיד ובעיקר מאכזבה!

אבל האכזבה הגדולה ביותר היא לא לספר, לשמור, ולחיות לעד עם המחשבה "ומה היה קורה אם..." 

אני גדלתי עם ניסיון חיים קטן משלי, ולמדתי בו בדם, יזע ודמעות שתמיד עדיף לי לנסות! ולו צעד קטן.. רק בשביל לא לחשוב על "מה היה קורה אם.." רק בשביל לא לפספס-לחיות!

אז עכשיו, כשסידרתי קצת את המחשבות אני יודעת-שכדי שמשהו יתגשם-צריך לאמר אותו בקול!

 

ונראה לי, דווקא הדוגמא עם הפיות לא סותרת את מה שאני אומרת-אלא מחזקת..

כששומרים בבטן בתקווה שמשהו יקרה, בעצם מאמינים במשהו שהוא לא יתרחש לעולם..

ושאני אומרת "בבטן" זה אומר לא לספר לאף אחד, לא לכתוב, לא ללחוש, לא לשיר, לא לנגן לא כלום....רק המחשבה הקטנה בראש..

ולמה עושים את זה? כי לא תמיד רוצים שדברים יתגשמו, לפעמים רק לחשוב על זה עושה תחושה נעימה..

 

אז מה אני רוצה אבל לא רוצה שיתגשם?

מה מצד אחד אני לא רוצה לספר, ולשמור בבטן לעצמי כי נעימות המחשבות ומצד שני...בא לי להוציא את זה טיפטיפה למציאות בתקווה שאולי אבל רק אולי...זה יתגשם?

מה מצד אחד-אני הכי לא רוצה שיתגשם ומצד שני הכי כן? מה הדילמה הגדולה שלי?

אוהבת? לא אוהבת?

כל שבוע החלטה חדשה..כן, לא, כן, לא..

הסיבה שאני מתעסקת בזה זה רק כי זה מוציא אותי מהיום יום שלי, מהמציאות שלי.. נותן לי קצת חומר למחשבה (על אף שאין טעם להתעסק עם מה שהוחלט מראש, עם מי שעבר לחכות בשדה תעופה כשאני עדיין ברכבת..או שלא?)

לפעמים אני חושבת לעצמי, האם השיחות טלפון הראשונות היו קריטיות ויכלו לשנות הכל? האם הייתי יותר מידי...? 

או שבעצם הצבתי את המבחן הקשה ביותר של האמון שלי-עד כמה אפשר ללכת למען אהבה רחוק..כמה ינסו ויתמידו למעני? 

זו שאלה גדולה ומבחן גדול שהצבתי והתשובה עליו תמיד ברורה, אדם שאוהב לא נכנע.. 

אדם שלא אוהבת מספיק יכנע..

ואיך אני יודעת? כי גם כאשר המבחן קשה מידי, אני נותנת הקלות בו, מקומות להעתיק, מקומות להשתמש במחשבון..כל מה שצריך! אפילו רמזים..

אבל כשלא עונים על המבחן, כשלא מנסים לגשת אליו, זה אומר לי המון..

אז כן-אותי כבר לא רוצה..

ואני עדיין בעבר קצת, מחפשת תשובות..

עוד סיבה להתעסק עם העבר, חוץ מלנקות מחשבות אחרות, זה כדי לחפש את התשובות לשאלות הגדולות, להבין..לתקן את מה שנהרס אצלי בפנים, את הביטחון העצמי, להפסיק לפחד!

להאמין..

להאמין ברומנטיקה, ואהבה ותשוקה עיוורת..

להאמין..

מהחבר הראשון שלי, או לייתר דיוק מהפרידה, בניתי לעצמי חומות הגנה מטורפות! שעד שנתתי למישהו לעבור בהן, הוא פגע במה שתמון מאחוריהן..בזדון או לא בזדון, הוא פגע..

ומה שמפחיד זה שבמקום לתקן ולהמשיך בחיי, אני אגביר את ההגנה עוד יותר מה שיקשה על כל הסובבים לעבור הלאה, להכיר אותי..

אז...אני מנסה בכל כוחי לתקן והלמשיך בחיי ולא לבנות חומות נוספות, אך זה קשה שלא..

והסיבה השלישית שאני מתעסקת-זה להבין אחת ולתמיד מה היה שם, מה חוויתי במשך חצי שנה, איך לא לתת לטעות קטנה לחזור על עצמה שוב ומנגד איך לא לפספס אנשים מדהימים בגלל טעות פיצפונת שיכלה להפתר כבר מזמן..ולא-אני לא מתחרטת על שום צעד..רק על ספק שהיה לי, שלא ברור איך התרחש ולמה גררתי אותו המון זמן..

לעולם אל תכנסו לקשר עד שתיהיו בטוחים שזה מה שאתם רוצים, ואם אתם נכנסים...הבהירו זאת לצד השני והיו נחמדים ואנשים טובים..

 

 

כמו שהיה עם החבר הראשון, כך עם החבר השלישי..

הצבתי לעצמי תקופה מוגבלת, תקופה של אמונה בלב שמשהו יתרחש, תקופה שהצבתי לעצמי שברגע שאני עוברת אותה ושום דבר, אבל שום דבר לא מתרחש..אני מפסיקה להטריד את עצמי במחשבות הללו. ואם משהו אי פעם יקרה, זה יקרה מהתחלה, בדף נקי ועם המווווווון עבודה, אני לא אקבל את זה בזרועות פתוחות אלא כמו שזה התחיל, כאילו זו הפעם הראשונה..

וככה זה בתכלס עם כל בחור..

והתקופת הזמן הנוחכית שלי כרגע מסתיימת היום..

יש לי נטייה לבחור בימים סמליים..

16.1 לפני שנה בדיוק ישבתי ליד בחדר, בדיוק באותה נקודה, ירד בחוץ גשם..

באותו הבוקר הסתכלתי על הקיר שמולי, ושם בלוח שנה בדקתי את התאריך..וחשבתי לעצמי "וואו, היום זה היום..היום יהיה לי חבר.."וזה התרחש..התאריף עצמו מצא חן בעייני מאוד!

זה באמת תאריך יפה..

לאחר כמה שעות, בדיוק במקום שבו הסתכלתי על הלוח שנה, חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי ובעצם משם נפתח דף חדש בחיי שנמשך המון זמן אך לצערי גם לא לנצח..

והיום, שנה אחרי אותו הרגע, היום זה היום האחרון..הסיכוי האחרון להתחיל כאילו כלום לא קרה, או להמשיך, הסיכוי שלי לשקול ברצינות ולנסות..

וזה מצחיק, אני מדברת כאילו זה באמת יקרה.. 

ובאיזשהו מקום, אני כל כך רוצה להאמין שכן, על אף שהמציאות מראה לי בדיוק את ההפך, באיזשהו מקום אני רוצה להאמין שבעוד שעה בערך או שעה וחצי, בסוף האימון אקבל אסאמאס או דפיקה בדלת...

מצחיק, זה הגיע למימד מספיק רציני של מחשבה, שכדי לא למנוע את המאורע, מנעתי מאורע אחר שיכול היה להתרחש בדיוק באותן הדקות ולסתור את הרצון שלי..

אז בסדר, אני מקווה שמשהו יקרה..מקווה שהדלת תפתח!

ואם לא..זה לא נורא, זה גם בסדר..

כי אוהבת או לא אוהבת זה לא משנה-מה שחשוב שחבר טוב לא איבדתי.. 

ותאמינו לי, כל אלו שאומרים שלהשאר בקשא עם האקס זה צעד נוראי וחייבים להתנתק לפחות לכמה זמן-מה זה טועים!

זה בסופו של דבר הבן אדם שבחרת בו, שסמכת עליו, החבר הטוב הראשון... אז נכון שאוהבים-אבל להתנתק? להדחיק את המציאות? בשביל מה? ההתמודדות הטובה ביותר והמהירה ביותר היא בכוח..

ככה גם אגב, לומדים להעריך אהבה מהי, לומדים להנות ולאהוב בלי תנאים! כי לאהוב זה כיף.. נכון, תמיד נחמד שזה הדדי..אך גם כשזה לא!

וסמכו עלי, אני יודעת על מה אני מדברת..

 

אז..אוהבת? לא אוהבת? היום זה ה-16.1, שנה אחרי החבר הרציני הראשון, חצי שנה אחרי שהמילים "משהו..לא בסדר" יצאו לי מהפה..

אני מאמינה שלמאורע הזה מגיע הזכות להיות היום האחרון לחלומות ולניסיונות הקטנטנים..

ואולי..אולי אני זו שהייתי צריכה לעשות משהו?

אולי..

 

 

לפינת הלא קשור>>>>>>18 מתקרב ואני בפחד..עוד שבוע

-עוד שבוע המסיבה...רק שלא יהיה אלכוהול..

-שכולם יגיעו

-שאני אזכה בלוטו..פליייייז שאני אזכה באיזה..15 אלף ואני אהיה האדם הרגוע והמאושר ביותר בעולם! 

-אפילו10 אלף..באמת..זה יפתור לי כל כך הרבה בעיות בחיים..

-יום אחד אני אקבל אסאמאס עם נקודה, ואני אהיה שמחה!-

=החירפון שלי הגיע לרמת ציחצוח שיניים

-קניתי טייץ ארוך, ואני אוהבת את זה.זה נוח

-מחר יהיה ממש קרררר!!!

-בא לי לדעת איך הגרביונים שלי..

-אני שונאת אנשים שמוכרים מבית לבית..

-לא שונאת, אבל גם לא מחבבת..

-שהעבודה באזרחות תעבור, שהכל יעבור..רק קצת חופש מהעבודות..

-מת', פחד, הצילו

-מה יהיה איתי? מה יעלה בגורלי?

-ההכנות ליום ההולדת מתקרבות..שבוע אחרון לקטינות..

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

5 שנים לבלוג

5 שנים לבלוג

5 שנים של כתיבה!

נכון שלא את כול ה5 ניצלתי..אבל מספיק כדי לתעד את חיי העל יסודי שלי..

אז..

מזל טוב

5 שנים