חבר שלי התגייס היום..

איזה יום..איזה ימים..

 

קמתי בחמש לפנות בוקר והדבר הראשון שעובר לי בראש אחרי לילה עם שינה לא משהו
"למה לעזעזל יש לי חבר?!"

למה? כי "בגללו" אני צריכה לקום בחמש לפנות בוקר וללוות אותו לבקו"ם.. הוא מתגיייססססס#@$@

תוך חצי שעה כמובן התעוררתי והמחשבה הטיפשית התחלפה ב"רק לא לבכות שם! או בכלל! הבטחתי ואני אנסה את מירב יכולתי לא לבכות!"

 

חכיתי בחוץ כשהציפורים מצייצות..מכחישה את מה שעומד לקרות..

ההסעה שלי הגיעה ביחד עם החבר ואחותו.. נוסעים לקחת מלווה נוסף ליום המרגש..

וככה נוסעים כולנו כשברקע דיסק של אחותו עם מלאאאאאאאאא שירים נוסטלגיים מבחינתי שהציפו אותי במיליון מחשבות ורגשות.

מידי פעם אני מעבירה מבט על המראה השמאלית של האוטו שממנה משתקף החבר שיושב מקדימה.

כמובן-עייף. לא ישן מספיק בלילה.. רוצה לנמנם..

אני שולחת יד לראושו ומלטפת אותו.. והוא מגיב למגע..

 

כשמגיעים ויוצאים מהאוטו-דבר ראשון! חיבוק חם!

ואז לוקחים את התיק הגדול והולכים אני, המלווה ומשפחתו אחרי עדר האנשים לשער הראשי..

נכנסים.

כל הדרך מתחילה להציף אותי התרגשות כזאת גדולה ובאיזשהו מקום גם שמחה שהנה, עוד חייל עומד להתגייס ועוד הרפתקה יוצאת לדרך! וזה אפילו לא הגיוס שלי!

את העצב אני ממשיכה להדחיק..

מגיעים, מתיישבים איפשהו..לא עוברות הרבה דקות ומישהו בכרוז אומר שכל השמות שמופיעים על הלוח צריכים לעלות על האוטובוס..

שלחנו את אורן לחפש את השם שלו..

לצערי הוא חזר עם חדשות מבאסות-הוא עולה ראשון..הוא עוד בראש הרשימה!(למה יש לו שם משפחה שמתחיל ב-א'?!?!)

וככה תוך שניות האווירה קצת משתנה..העצב רוצה לצאת אבל אני מתאפקת ולא נותנת לו..

הבאסה מידי פעם עולה אבל מהר מהר מדחיקה את זה..

 

עוד חיבוק, עוד נשיקה, מרים אותי ומחבק חזק חזק כמו שרק הוא יכול.. 

חיבוק חזק אחרון לפני המסע הגדול..

אנחנו מעבירים כמה מילים, שישמור על עצמו, שאם יבכה-בלילה ושזה בסדר

הוא הולך ומחבק את אמא שבוכה, כמו ילד גדול ובוגר ואני מסתכלת עליו בגאווה כמה מתחשב ואוהב הוא.. 

וכולם אומרים עוד כמה מילים אחרונות לפני שהוא עולה

אני והשני מנסים לאומר לו להסתכל לאחור כשהוא עולה על האוטובוס כדי שנצלם את זה, לא הפסקנו..

מצחיק שאת הניסיונות צילום הכושלים מישהו צילם מהצד..וכן, במקום תמונה של החייל הטרי יש תמונה שלנו, מנסים לצלם אותו..

כמה דקות אחר כך, נופלת בי ההבנה שלא הספקתי לאמר לו שניה לפני שעלה כמה שאני אוהבת אותו.. 

מהר שלחתי אסאמאס אבל..זה רק..אסאמאס.. 

 

אנחנו חוזרים לרחובות, אני משיכה להדחיק את הבאסה והעצב שמידי פעם עולים.

הבטחתי להשתדל לא לבכות!

וככה אני שורדת חצי יום..

מבלה עם ידידים..מדברת עם ההורים..

אבל כל היום חושבת עליו..כל אסאמאס מקווה שזה ממנו, כל צילצול זה הוא, כל הודעה במחשב זה בטוח הוא! אבל..זה לא..

מדמיינת בראש איך הוא נראה במדים.. 
והכי הזוי, מפחדת כל הזמן על כל מיני שטויות.. מה יקרה אם ובלהבלהלבה..ולא מבינה איך לא בכיתי עדיין.. זה הכי היה מוזר, איך לא בכיתי?!  

 

ואז נזכרתי שהייתי צריכה לקבוע משהו אחר הצוהוריים..

בין נימנום ושינה אני מתכננת את המשך היום, לראשונה שהפסקתי לחשוב עליו נונסטופ

ואז הגיעה שיחת טלפון נוספת.. הייתי בטוחה שזה התוכניות שלי..

כולי בעייפות ובאיטיות מרימה את הפלאפון, מסתכלת על המסך, מתכננת כבר מה אלבש וזה..

ופתאום-השם שלו..על הצג

באמצע היום!

 

אני מסתכלת בשוק על השם שלו, והפלאפון מצלצל ופתאום..דמעה..ועוד דמעה

אחרי כמה שניות חזרתי למציאות ומהר עניתי! 

מנסה לדבר כאילו אני לא בוכה, לשאול לשלומו, מה הוא עושה איך הוא מרגיש? אכל? שתה? נוח לו? יש לו חברים? איפה הוא יהיה? מתי חוזר? יתקשר? עשה רשימת חפצים? שיבקש מהמפקד לעבור קדימה באוטובוס..

וככה אני בוכה ובוכה.. ומדברת ונושמת את המילים שלו, שותה בצימאון את הקול שלו..

נזכרת במה ששחכתי ומהר אומרת כמה אני אוהבת אותו ומתגעגעת ומחכה כל כך כל כך..

הוא היה צריך ללכת..

רגע לפני הוא אומר לי לא לבכות.. שיט, הוא עלה עלי..ואני מנסה לאגור את כל הכוחות שלי כדי להפסיק ולהשאר חזקה.. 

והשיחה מסתיימת..

ואני יוצאת מסופקת עם חשש קל.. נשמע כאילו ביאסתי אותו טיפה..

בערב, אם יתקשר אני מבטיחה לעודד אותו הכי הכי הכי הכי הכי בעולם! או לפחות משהו..
שולחת לו עוד אסאמאס אחד! שלא יחשוב ששחכתי!  

 

יש לי חבר חייל ועוד חודש אני אהיה חיילת..

מתחילה הרפתקה זוגית חדשה ואתגר מטורף חדש.. 

שיהיה לו הכי מדהים שיש ושיהנה מכל רגע!

ושאנחנו נתגבר על כל הבעיות :) 

ובינתיים אסתכל בלילות על הירח ואדע שהוא מסתכל מהצד השני :) 

 

עד לפעם הבאה

בייביי