בומים

שוב בומים.
אני יכולה לשמוע מחדרי את הדף הטילים, לא ברור לי אם זו כיפת ברזל או יירוטים או אולי נפילות מרוחקות מאוד, אבל אני שומעת.
וזה מרגיז.
מרגיז אותי שמציגים בעולם תמונה הפוכה, שאנחנו אשמים. מרגיז אותי שלא עושים שום דבר כדי למנוע את זה. מרגיז אותי שהחיים של כל המדינה נעצרים. כי נכון, זה קורה בעיקר בדרום אבל כולם דואגים מהסלמה רצינית. הפחד הזה שזה יתדרדר עד כדי מלחמה.
מפחיד אותי שיגייסו אנשים שנאי מכירה בצו שמונה.
מפחיד אותי שביום הזיכרון אני אכיר עוד כמה שמות באופן אישי.
מרגיז אותי שבצד השני מפחדים מהשליטים ולא עושים הפיכה.
אני תוהה האם אנשים בעזה באמת בעד ה"מנהיגים" שלהם או שהם פשוט לא מכירים אחרת או מאמינים שאפשר אחרת? או שסביר להניח שהם מפחדים. אני תוהה אם הם באמת חושבים שאנחנו זה האויב כשברור שהאויב האמיתי זה כל אותם ארגוני טרור שדואגים לחמש את עצמם מאשר לדאוג לתרופות, אוכל, מים..
כיביכול זו לא הבעיה שלנו איך הם חיים שם אבל זה ניהיה הבעיה שלנו כשזה פוגע גם בנו. אני תוהה אם גם במלחמת העולם השניה מדינות אחרות חשבו אותו הדבר והסירו אחריות כל עוד זה לא היה קשור אליהם...
אני יודעת שלאור המצב הנוכחי, בהעדר כניעה מוחלטת ופיזור נשק של כל אירגוני הטרור ברצועה, עלינו לכפות עליהם אחת כזאת, בעוצמה. אני הכי בעד שיחות שלום אבל שלום עושים עם מי שרוצה לעשות, זה לא משהו חד צדדי...
כסף? כוח? כבוד? מה המניעים של אותם אנשים שעומדים בשילטון שם? האם זו יוהרה? לחץ מהעולם הערבי? למה כל פעם מחדש אנחנו נכנסים לפינה שאף אחד לא רצה להגיע אליה מלכתחילה.

אני מוכנה להקרא לדגל במידה ויקראו לי, לפחות אעשה משהו קצת יותר שימושי מלהלחיץ את אמא שלי עם ההתרעות של הפלאפון שלי בזמן אזעקות.