אני לא מצליחה להבין, איך דווקא כשהפחדים הכי גדולים שלי קרובים אלי, אני לא בוכה.
אני מרגישה את האבן הגדולה יושבת לי על החזה, את המחנק בגרון. זה מרגיש כאילו אין לי כמעט אוויר. אבל דמעות? אין.
בדכ הן מגיעות. אחת אחרי השניה, מוציאות ומשחררות את העומס, הכאב, הפחד. אבל דווקא בנושא הזה, הן לא מגיעות.
בית העלמין של רחובות, נמצא בצמוד לשדות. אותם שדות שאני פוקדת מידי פעם כדי להעיף עפיפונים או לטיולים רגליים קצרים. אף פעם לא נכנסתי פנימה. תמיד החניה של בית העלמין ריקה, אולי רכב או שניים של איזו משפחה שגם באה לטייל בשדות.
והיום? זו פעם ראשונה שראיתי כל כך הרבה רכבים ממלאים את החניה. כל כך הרבה אנשים, מכל הגוונים, עם פנים נפולות ושקט. השקט אינו מוחלט, אין דממה מוחלטת, יש מלמולים חלשים, החלפות מילים, נהי קל.
הסיטואציה הזאת הפחידה אותי. אלף ואחת מחשבות. לא יודעת מה אומרים, מה עושים. האם זה מפחיד? האם אעמוד בזה? האם אבכה? היש מי שיחבק אותי? ומה אני אומר לאדם שבעצם לכבודו באתי?
אני אוהבת את אחי. ואומנם אנחנו לא אחים בדם, אבל מוכרת באיזו חנות "מעניינת" חשבה שאנחנו אחים(למרות שאנחנו נראים כמו מעבר חצייה יחדיו). הוא מקסים עם לב ענק, תמיד מעלה לי חיוך על הפנים, תמיד נותן לי להרגיש שייכת ורצויה. ואני מרגישה שדווקא ברגעים האלו, אני מאכזבת. אני לא יודעת מה לאמר ואיך לאמר, ואם לחבק או לא לחבק. ואני רוצה לחבק. חצי בשבילי וחצי בשבילו. אחי הוא כבר גבר צעיר בעל כורכו ועדיין ילד בנשמה.
ואני עומדת שם, ואני מתביישת. אני מתביישת לגשת ולאמר משהו, בעיקר כי איבדתי את הלשון. ואני רוצה... אני כל כך רוצה למצוא דרך שאוכל להקל עליו, לתת לו להרגיש שהוא לא לבד, ושהוא חזק ואנחנו משענת עבורו. ומשום מה אני מרגישה קטנה כל כך. ולמה אני גם כל כך מתביישת? האם זה כי אנחנו רחוקים כבר? הרי רק לפני כמה ימים ישבנו יחד ושיחקנו מאנצ'קין אצלו. צחקנו ונהנו. ועכשיו אני נזכרת להתבייש?
אני באמת גאה בו. אני רוצה לבוא כל יום. חשוב לי לא לאכזב אותו.
אז אנחנו עומדים שם. ואני שמה לב לכל הפרטים הקטנים, כאילו היקום רוצה שאלמד. אני עומדת בידיים שלובות, כולם עומדים ככה. כאילו מגנים מעצמם, מחבקים את עצמם. למרות שברור לי שמדובר במגננה מסויימת, אני לא רוצה להפסיק אותה. היא עושה את עבודתה נאמנה, אני מרגישה שאני שומרת על עצמי כך. אני שמה לה לכמויות הרבות של הקברים. אפשר ממש ללכת לאיבוד בבית האלמין.
אני מרגישה את האויר הקריר, מעביר בי צמרומורות קלות על פני עמוד השדרה, למרות שכבר כמעט חצות, השמיים אדומים במקצת עקב זריחת הירח האדום.
אני שמה לב לכל האנשים שמגיעים.
את החברים שלי אני בקושי רואה. וברור לי שעד שאני רואה אותם, כנראה יש איזו סיבה. אני משתדלת תמיד לאמר להם בסוף כל מפגש שנתראה רק בשמחות. רק בימי הולדת או חתונות.
אבל לצערי, אנחנו בהרכב מלא גם באירועים עצובים. ובכל זאת, זה מחמם את הלב שכולנו מתייצבים מבלי לשאול שאלות, ללא ספקות. כולם ביחד, בטוב וברע.
זה גרם לי לחשוב, לעשות לעצמי חשבון נפש קטן. מי הם האנשים שאני רוצה להקיף סביבי השנה, את מי הזנחתי במהלך מרוץ הלימודים?
אני אוהבת את החברים שלי. אני מקווה שאני אזכה לעד להגיד שהם חברים שלי, ושמסלולי החיים השונים שלנו, ימשיכו להשתלב יחדיו.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
