חופש

שבוע הבא חוזרים ללימודים.

בעולם מושלם, לא הייתי חוזרת ללימודים. הייתי מסיימת כבר בסמסטר הזה, עובדת בעבודה נחשקת עם משכורת גבוהה, חוסכת לדירה ולאוטו.

אבל לא.

ואומנם זה נשמע שאני מתמרמרת אבל בפועל אני מרוצה מהבחירה לפתוח עוד סמסטר(בתקווה שרק סמסטר, אמן אמן חמסה חמסה חמסה, בעז"ה ישתבח שמו לעד. תראו מה בר אילן גורמת לי לעשות.)

חודש+- לא כתבתי.

לרוב זה מעיד על כך שלא קרה שום דבר מסעיר או עצוב.

מידי פעם שקלתי לזרוק איזה עידכון קטן פה, או סיפור חוויה שם, אבל לא התחשק לי.

אני מניחה שהסיבה המרכזית לכך נובעת מזה שלא רציתי לפתוח את המחשב(כי אם אני כבר כותבת משהו לבלוג, אז שיהיה במחשב ולא בפתקים של הפלאפון).

רציתי חופש. חופש מהמחשב, חופש ממדעי המחשב, חופש מלימודים. לא רציתי לגעת בשום דבר שקשור לרכישת ידע, מבחנים וכו'.

יצאתי מכל קבוצות הווטסאפ הלא רללונטיות, העפתי את מרבית אנשי הקשר לארכיון, ועשיתי בינג' מטורף על סדרות.

אני מתחילה לחשוב, שעדיף שאני ארכז ברשימה את כל מה שקרה מאז הלילה העצוב שכתבתי אליו ואולי אפילו קצת מלפניי.

א.לא בטוחה אם כתבתי את זה. לא יודעת אם ציינתי. אבל גם אם כן? עברתי את הקורס בסיבוכיות. קורס חוזר, מועד ב', קיבלתי 61 במבחן. בעיה קטנה בדרך? הסופי היה 59 וזה עדיין נחשב לנכשל. כמה מיילים לכל העולם ואשתו, הסכימו לי להעלות ל60. אז הנה. קוראים לי ינה ועברתי את הקורס בסיבוכיות.

ב.לגבי שאר הקורסים? חלקם הצלחה יותר ופחות. אלו שהצלחתי בהם פחות, אני זוקפת את האשמה על הפרוייקט. עכשיו שסוף סוף לפחות הציון יצא בסדר, אני יכולה לאמר שכל העבודה שהשקעתי בפרוייקט, גרר פחות השקעה במקומות אחרים. וחבל. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי לכל הפחות מתעמתת לגבי הנושא עם הצוות שעבד איתי ולא נותנת לדברים להמשיך בדממה לכיוון הכישלון שלי. החשש שלי בזמנו היה בעיקר לא לפגוע בהם וכמובן לא בחברות של כולנו. לאור העבודה שחברות לא ממש נשארה, אז כבר עדיף היה להתלונן. הפרוייקט היה בשבילי נטל ריגשי מאוד גדול אבל גם הנאה. למדתי על עצמי שאני בתחום הנכון. שבחרתי במקצוע שמתאים לי, שאני אוהבת לתכנת. העדפתי לשבת על הפרוייקט עד השעות הקטנות מאשר להתעסק בשיעורי בית אחרים. אז קיבלתי 96 בפרוייקט. ובשאר המקצועות הגדולים הרבה פחות.

ג. במבחן באלגוריתמים הודלף טופס. הטופס בהחלט לא הגיע אלי(קיבלתי 22 במועד א') ואני מודה שקצת נעלבתי שאין לי אף חבר שטרח לשתף. מצד שני, לעמוד במבחן המצפון ולבחור להודות או לא להודות? מזל שאף אחד לא שיתף. בקצרה, הידיעה שדלף טופס, הגיעה עד למרצה, היו מיילים, היו איומים. זה הסתיים בכך שמי שיודה שהגיע אליו טופס, הבחינה תיפסל ויגש למועד ב'. ומי שלא יודה, ויתגלה שהיה בידיו את הטופס? צפוי לעלות לועדת משמעת(שזה משמעותית חמור יותר). אגב, אם היה מגיע הטופס ליידי, הייתי מודה. אומנם הייתי משתמשת בו ואומרת תודה לבורא עולם (כןכן, שוב בר אילן משפיע עלי) שעוזר לי לעבור את הבחינה, אבל אם הדבר היתה מתגלה? מלי למצמץ הייתי מודה. הסיכון לא שווה את זה. בכל אופן, אני ממתינה עם כולם לציונים של מועד ב'.דיי הדחקתי איך הלך לי בבחינה, הדבר הראשון שאמרתי לכולם שאני לא רוצה לדבר על זה. זה לא אומר שהלך לי טוב או רע, זה פשוט שלא רציתי להעביר את החופש שלי בחרדות ומחשבות מיותרות. יש ימים שאני מרגישה שעברתי, יש ימים שאני חוששת שלא. אני מנסה לשמור על אופטימיות. במערופל זוכרת שהגשתי טופס מלא, עניתי על הכל. מקווה גם שעניתי נכון. אולי אני צריכה לשמור על שפה חיובית? עניתי על הכל נכון!

ד.שני קורסים, סימנריון וכללי. משאיר לי שלושה-ארבעה ימים פנויים לעבודה. שעוד לא התחלתי לחפש.

ה.קניתי לעצמי לגו. לא יודעת איך הגיע אלי החיידק היקר הזה, אבל לפני כיפור קניתי לעצמי לגו של הארי פוטר ולגו של ניו יורק. לא הצלחתי להתאפק ובאותו יום הרכבתי את שניהם.

ו.סידרתי ניקיתי ועשיתי טרנספורמציה בחדר. קניתי כוננית ספרים (שבמקור לדעתי כוננית למגבות אבל אף אחד לא יכול לדעת את זה. חוץ מכם. והום סנטר) הרכבתי אותה לבד!(למדתי על הדרך מה זה ראש אלן, שלראשים של מברגה קוראים ביטים, ושלא צריך את שניהם אם רוצים להרכיב את הכוננית הזאת). זרקתי את רוב החדר, סידרתי את הארון, הספרים, המדפים. עכשיו יש תחושה של קצת יותר הרמוניה. וזה עושה לי טוב.

ז.מר דוקטור, שלדעתי באופן רשמי קיבל עכשיו את הכינוי השלישי שלו בבלוג, היה בארץ. היה חודש מלא בתענוגות, אוכל טעים(וטעים פחות. אהמ. גורדורס בכלל לא טעים).

ח.נסעתי לעיר הקודש עם שניים מהעתודאים, מיס פדרר ומר אייפון(סורי מר אייפון, לא זכרתי את הכינוי המקורי). לצערי לא הספקנו לטייל בעתיקה(בעיקר בגללי, טעות בכיוון של חומות ירושלים. מצאנו את עצמנו מעל הגגות של הרובע הנוצרי/מוסלמי. הרגשתי כמו בחו"ל רק לא החו"ל שתכננתי). הספקנו לבקר במחנה יהודה. זו היתה הפעם הראשונה שלי שם. פיר? בא לי לחזור שוב, לקנות תבלינים ודברים טובים אחרים. אכלנו באיזה המבורגר כשר גם. טעיםםםםםםםםםם. זה לא שהיה משהו מיוחד בקציצה, זה לא שהיו תוספות מטורפות, פשוט המבורגר שעשוי היטב, מתובל נכון.

ט.למדתי לשחק קטאן. ומאז חברים שלי ואני לא מורידים מזה את הידיים.

י.הלכתי לערב משחקי קופסא. חכו. זה עוד ל הדבר הכי גיקי שעשיתי. הלכתי אפילו פעמיים ואולי אלך אפילו שלוש. זה נחמד כזה. במקור התוכניות שלי ושל מר חתיכת פלסטיק היתה למצוא בני/בנות זוג פוטנציאלים. בפועל, קהל היעד של המקום הוא לא המבחר המפואר שראיתי בלשון המעטה. מעבר לזה שעם מר חתיכת פלסטיק דווקא כן התחילו. גברים. והוא בכלל סטרייט.

יא.התחלתי לשחק במבוכים ודרקונים. כן. המשחק החנוני/גיקי/מה שמשחקים "בדברים מוזרים". בהתתחלה לא התחברתי, אחר כך זה ניהיה נחמד. אבל עכשיו שמצעתי קלע של 6ק6 (כןכן, שש קוביות של ק6) ניהיה לי מעניין יותר. אני אומנם טבעונצית בעלילה אבל אני בסדר עם זה. מעבר לזה, שהכרתי מישהי ממש מקסימה, וגם זה זמן איכות עם החברים הטובים. אומנם הזמן איכות היתם היתה הסיבה הראשונה שרציתי לבוא לשחק, אבל עכשיו אני גם נהנת מזה.

יב.עבדתי בבנק. 

יג.הלכתי לטפס על קיר. אלוהים אדירים(ווואי, כל כך הרבה סממני בר אילן). כל השרירים כואבים לי ואני בכלל לא בכושר. כל הפלג גוף עליון שלי שבור. באופן כללי רמת הכושר שלי לא משהו.

יד.פתחתי את האפליקציה מחדש(הכרויות). הפעם, לא יצאתי בכלל לדייטים. בכלל. איכשהו קרה שכל אלו שביקשו את המספר כדי לעבור לווטסאפ, נעלמו. תוהה אם זה בגלל תמונת פרופיל או שמא ביש מזל. בכל אופן, אף אחד מהם לא ממש הרשים אותי מספיק כדי שאזום שיחה מרצוני(ואולי זו בעצם הבעיה...)

טו.מר מאהב שלח לי הודעה, אפילו כמה. לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה, אבל הבטחתי לו שאני אהיה לצידו בכל אופן. מקווה שזו ההחלטה הנכונה ושלא יוליד צרות.

טז.אמאזון שולחים ממש מהר משלוחים לארץ :) 

יז.נשברתי עם הצום בכיפור.

יח.אני קצת נמנעת מלהביט במראה בימים לא טובים.

יט.הלוואי שכבר יגיע החורף והגשמים.

כ.הייתי בחיפה. נסעתי לבקר את סבתא, דודה שלי ובת דודה. כרגיל זה אוקוורדי ומשונה אבל חשוב.

קרו עוד דברים משונים יותר ופחות. מיסיון לחזור לסלסה ועד זה שחברה טובה שלי טסה לחצי השני של כדור הארץ. הייתי בגיימינג בר, שיחקתי במשחקי מחשב. תכלס, כשאני חושבת על זה? עליתי דרגה בגיקיות שלי. מרגישה כמו סופר מריו.

אומנם זה לא הפוסט הכי מרגש ומרנין בעולם,

ניחא,

עד לפעם הבאה,

ביי ביי