הבלוג יוצא לאור

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.. 

 

הגיע הזמן. הגיע הזמן אחרי שש שנים של כתיבה בבלוג, לשכתב הכל ולהוציא לאור (בין אם בעותק אחד, לעצמי ובין אם בכמה עותקים..) 

החלטתי שלהשאיר את זה כאן בעולם הוירטואלי זה מסוכן. ומה יקרה אם ישראבלוג יסגר?! הכל אפשרי..

החלטתי שלקראת הגיוס שיהיה עוד שבועיים, אניא עבור על ה-כ-ל, אוסיף הערות, אתקן, אוסיף קטעים שלא כתבתי אף פעם, אמיתות, תמונות וכו'.. 

זה יעשה לי טוב, לכתוב לשם שינוי את מה שתמיד רציתי לכתוב בבלוג ונאלצתי להסתיר את זה מאחורי מילים יפות שלעייני כל נראו כחסרות משמעות. 

 

את כל הפוסטים בבלוג לא מחקתי, העברתי לטיוטה. (כן, כל ה-566..) 

בבלוג אמשיך לכתוב כמובן, אבל בעצם כאן מתחילה תקופה חדשה..תקופת הצבא והחיים שם..

 

מידי פעם אפרסם קטעים מהספר..

כמו עכשיו לדוגמא!

היום התחלתי לכתוב את ההתחלה, ויצא לי בעיקר..הקדמה, פרולוג..אבל היי, זה גם משהו! אני מאמינה שהיא עוד תשתנה עם המזן אבל זה הפתיח הראשוני.

קריאה נעימה!

 

(אה כן, זה לא ערוך..אשמח לתיקונים) 

 

סודות
ואמיתות הן קמצוץ ההסברים לבחור לכתוב את מה שכל אחד ואחת מאיתנו מסתיר עמוק
בפנים. להוציא לאור את הפחדים והשקרים הכי כמוסים שלנו.. ובשביל מה? בשביל לחיות
בתוך אמת גדולה, בשביל לזכור ולדעת ובשביל לשנות את המציאות של הסביבה..
אולי זה ישנה תפיסות עולם של אחרים, אולי זה ישנה דעות, רעינות, תחושות, רגשות..
בדבר אחד אני בטוחה, לספר את האמת של סיפור חיים יגרום לאותם חיים להפסק.

בעודי
כותבת מילים אלו אני כבר מתחרטת על הרעיון. לכתוב את "סיפור חיי עד עצם היום
הזה"? זה טראגי בעיקר.. זה נשמע כאילו זהו, זה הסוף.. מה שנכון, זה באמת סופה
של תקופה..רק שזה מפחיד לקבוע בעצמי מתי הוא הסוף מאשר לתת לחיים עצמם לקבוע
במקומי בעוד חמישים שנה מתי סוף הפך לסוף..
אך בסופו של דבר, לכתוב על דף נייר את ה"אמת" את הסיפור, לא יעצור את
חיי כל עוד אחרים לא יקראו אותו בשנים הקרובות..

זה מפחיד
אותי להתיישב לכתוב את הסיפור, מפחיד אותי שזה מאין אות גורל משמיים שבכוח רוצה
שאכתוב לפני שיהיה מאוחר מידי.. אולי זה מזל רע לכתוב על תקופת חיים כל כך קצרה?
תקף אותי פיק ברכיים רציני..

אני בכוח
מזכירה לעצמי שהמטרה היא להוציא את היומן שלי מהעולם הוירטואלי לעולם האמיתי, מתוך
חשש שמשהו חס וחלילה יקרה לרשתות האינטרנט.. כמעט שש שנים של כתיבה, בין אם קולחת
ובין אם לא, לא יזרקו לחינם. הייתי רוצה לשכתב מעט ולהוציא את זה לאור. משתי
סיבות, הראשונה, כיוון שאני מאמינה שטוב לדעת מאין באת בכדי לדעת לאן אתה הולך.
העבר שלנו עיצב את מי שאנחנו היום וזה חשוב לפעמים להזכיר לעצמנו מי אנחנו ובזכות
מה אנחנו כאלו כדי שלא נאבד את הצפון..
הסיבה השניה היא שלא אשכח אף פרט קטן כשאספר למי שירצה להקשיב (ובעיקר לנכדים..)
את מה שהתרחש.
בתור חובבת ספרות וקולנוע, אני תמיד במתח באותם קטעים שמביאים לקורא או לצופה מספר
מילים בודדות , רק כמה סצנות וישר עוברים הלאה.. ואתה נשאר לא מסופק וצמא לעוד
קצת..
אז כן, זו בעיקר שיטה מאוד חכמה של סופרים וסרטי קולנוע להשאיר אותנו במתח ולהיות
נאמנים לעלילה, וכמו שאני מכירה את עצמי, אני אמשיך במסורת הזאת אבל אשתדל לספק את
המירב..

 

*עריכה* 

לכל אותם האנשים שאוהבים לקרוא בבלוג בפוסטים הישנים להנאתם.. הנכם מוזמנים להגיב באנונימיות ואוכל לעזור לכם להמשיך בתחביב המוזר..כן, אני אהיה מוכנה לשמור על האנונימיות שלכם.. 

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי 

 

 

 

חבר שלי התגייס היום..

איזה יום..איזה ימים..

 

קמתי בחמש לפנות בוקר והדבר הראשון שעובר לי בראש אחרי לילה עם שינה לא משהו
"למה לעזעזל יש לי חבר?!"

למה? כי "בגללו" אני צריכה לקום בחמש לפנות בוקר וללוות אותו לבקו"ם.. הוא מתגיייססססס#@$@

תוך חצי שעה כמובן התעוררתי והמחשבה הטיפשית התחלפה ב"רק לא לבכות שם! או בכלל! הבטחתי ואני אנסה את מירב יכולתי לא לבכות!"

 

חכיתי בחוץ כשהציפורים מצייצות..מכחישה את מה שעומד לקרות..

ההסעה שלי הגיעה ביחד עם החבר ואחותו.. נוסעים לקחת מלווה נוסף ליום המרגש..

וככה נוסעים כולנו כשברקע דיסק של אחותו עם מלאאאאאאאאא שירים נוסטלגיים מבחינתי שהציפו אותי במיליון מחשבות ורגשות.

מידי פעם אני מעבירה מבט על המראה השמאלית של האוטו שממנה משתקף החבר שיושב מקדימה.

כמובן-עייף. לא ישן מספיק בלילה.. רוצה לנמנם..

אני שולחת יד לראושו ומלטפת אותו.. והוא מגיב למגע..

 

כשמגיעים ויוצאים מהאוטו-דבר ראשון! חיבוק חם!

ואז לוקחים את התיק הגדול והולכים אני, המלווה ומשפחתו אחרי עדר האנשים לשער הראשי..

נכנסים.

כל הדרך מתחילה להציף אותי התרגשות כזאת גדולה ובאיזשהו מקום גם שמחה שהנה, עוד חייל עומד להתגייס ועוד הרפתקה יוצאת לדרך! וזה אפילו לא הגיוס שלי!

את העצב אני ממשיכה להדחיק..

מגיעים, מתיישבים איפשהו..לא עוברות הרבה דקות ומישהו בכרוז אומר שכל השמות שמופיעים על הלוח צריכים לעלות על האוטובוס..

שלחנו את אורן לחפש את השם שלו..

לצערי הוא חזר עם חדשות מבאסות-הוא עולה ראשון..הוא עוד בראש הרשימה!(למה יש לו שם משפחה שמתחיל ב-א'?!?!)

וככה תוך שניות האווירה קצת משתנה..העצב רוצה לצאת אבל אני מתאפקת ולא נותנת לו..

הבאסה מידי פעם עולה אבל מהר מהר מדחיקה את זה..

 

עוד חיבוק, עוד נשיקה, מרים אותי ומחבק חזק חזק כמו שרק הוא יכול.. 

חיבוק חזק אחרון לפני המסע הגדול..

אנחנו מעבירים כמה מילים, שישמור על עצמו, שאם יבכה-בלילה ושזה בסדר

הוא הולך ומחבק את אמא שבוכה, כמו ילד גדול ובוגר ואני מסתכלת עליו בגאווה כמה מתחשב ואוהב הוא.. 

וכולם אומרים עוד כמה מילים אחרונות לפני שהוא עולה

אני והשני מנסים לאומר לו להסתכל לאחור כשהוא עולה על האוטובוס כדי שנצלם את זה, לא הפסקנו..

מצחיק שאת הניסיונות צילום הכושלים מישהו צילם מהצד..וכן, במקום תמונה של החייל הטרי יש תמונה שלנו, מנסים לצלם אותו..

כמה דקות אחר כך, נופלת בי ההבנה שלא הספקתי לאמר לו שניה לפני שעלה כמה שאני אוהבת אותו.. 

מהר שלחתי אסאמאס אבל..זה רק..אסאמאס.. 

 

אנחנו חוזרים לרחובות, אני משיכה להדחיק את הבאסה והעצב שמידי פעם עולים.

הבטחתי להשתדל לא לבכות!

וככה אני שורדת חצי יום..

מבלה עם ידידים..מדברת עם ההורים..

אבל כל היום חושבת עליו..כל אסאמאס מקווה שזה ממנו, כל צילצול זה הוא, כל הודעה במחשב זה בטוח הוא! אבל..זה לא..

מדמיינת בראש איך הוא נראה במדים.. 
והכי הזוי, מפחדת כל הזמן על כל מיני שטויות.. מה יקרה אם ובלהבלהלבה..ולא מבינה איך לא בכיתי עדיין.. זה הכי היה מוזר, איך לא בכיתי?!  

 

ואז נזכרתי שהייתי צריכה לקבוע משהו אחר הצוהוריים..

בין נימנום ושינה אני מתכננת את המשך היום, לראשונה שהפסקתי לחשוב עליו נונסטופ

ואז הגיעה שיחת טלפון נוספת.. הייתי בטוחה שזה התוכניות שלי..

כולי בעייפות ובאיטיות מרימה את הפלאפון, מסתכלת על המסך, מתכננת כבר מה אלבש וזה..

ופתאום-השם שלו..על הצג

באמצע היום!

 

אני מסתכלת בשוק על השם שלו, והפלאפון מצלצל ופתאום..דמעה..ועוד דמעה

אחרי כמה שניות חזרתי למציאות ומהר עניתי! 

מנסה לדבר כאילו אני לא בוכה, לשאול לשלומו, מה הוא עושה איך הוא מרגיש? אכל? שתה? נוח לו? יש לו חברים? איפה הוא יהיה? מתי חוזר? יתקשר? עשה רשימת חפצים? שיבקש מהמפקד לעבור קדימה באוטובוס..

וככה אני בוכה ובוכה.. ומדברת ונושמת את המילים שלו, שותה בצימאון את הקול שלו..

נזכרת במה ששחכתי ומהר אומרת כמה אני אוהבת אותו ומתגעגעת ומחכה כל כך כל כך..

הוא היה צריך ללכת..

רגע לפני הוא אומר לי לא לבכות.. שיט, הוא עלה עלי..ואני מנסה לאגור את כל הכוחות שלי כדי להפסיק ולהשאר חזקה.. 

והשיחה מסתיימת..

ואני יוצאת מסופקת עם חשש קל.. נשמע כאילו ביאסתי אותו טיפה..

בערב, אם יתקשר אני מבטיחה לעודד אותו הכי הכי הכי הכי הכי בעולם! או לפחות משהו..
שולחת לו עוד אסאמאס אחד! שלא יחשוב ששחכתי!  

 

יש לי חבר חייל ועוד חודש אני אהיה חיילת..

מתחילה הרפתקה זוגית חדשה ואתגר מטורף חדש.. 

שיהיה לו הכי מדהים שיש ושיהנה מכל רגע!

ושאנחנו נתגבר על כל הבעיות :) 

ובינתיים אסתכל בלילות על הירח ואדע שהוא מסתכל מהצד השני :) 

 

עד לפעם הבאה

בייביי 

 

מטיול כזה קטן..

*עצת הכותבת* 

אל תקראו..נועד בשביל המחשבות שלי וסידורן..זה נוח לראות את המחשבות מולך ולהבין דברים. אותי, זה מרגיע..

הסיבה שאני משאירה את זה כאן ולא בטיוטות-כדי להיות כנה עם החבר, החברים הקרובים שיבינו למה אני בעעע והמשפחה שתבין שלא קל להיות אני..

 

 

 

 

עוד דמעה ועוד דמעה..ועוד ועוד..

עוד בכי ועוד בכי..

עוד סיבה ועוד סיבה..

 

זה פשוט לא נגמר..

איך שדבר שנראה כל כך קטן קלקל לי את כל המצב רוח בימים האחרונים ועומד לקלקל אותו גם בהמשך..

 

אז טיול שרציתי לצאת  אליו וכרגיל-לא הרשו לי.

לא הייתי צריכה אפילו לשאול כדי לדעת, אבל שאלתי בכל זאת כדי להוכיח שאני לא אומרת סתם ולא סתם וותרנית..

וככה התחיל המאבק בגדול שנגמר בכאב גדול..

 

מה שהתחיל מאי נעימות וכאב על הזילזול שבשאלה. אפילו לא נתנו לי צ'אנס להסביר.. ישר התעלמו, שתקו כמו ילד קטן וכיסו את האוזניים-וכן, במובן המילולי..וזה היה פשוט מעליב..

אני כבר בת 18...

 

אחר כך, ניסיון נוסף מכיוון אחר.. ועוד ניסיון..

עד שסוף סוף קיבלתי תשובה ל-למה אסור לי לנסוע..

או לייתר דיוק-תשובות

זה התחיל מעזרה לאמא שבדיוק נפצעה וצריכה כניראה לעבור בין רופא לרופא, עבר לעובדה שאני בת יחידה בטיול ואנחנו בהרכב מצומצם, אחר כך לכסף וכמה מסכנים אנחנו.. ונגמר באיזו כפויית טובה אני שלא אכפת לי מהרצונות של ההורים שלי וכמה אדם קר אני וחסר לב..

בשלב הזה פשוט קמתי והלכתי, לא יכולתי לשמוע את האשמות האלו כלפיי..

לרגע אחד, היה ריכוך והסכמה מינימאלית-אבל בשלב הזה ייתי כל כך פגועה עד שכבר לא רציתי לצאת בגלל כל ייסורי המצפון שהם הכניסו לי יפה מאוד וכל הדימוי העצמי..

 

מפה פשוט עבר עלי סוף שבוע מלא בכי שקט..ודיכאון רב ואי חשק לכלום. התהלכתי כמו זומבי בבית.. 

כשהכלתי לחבר המצב השתפר עד ש..

הכל נפל בבום.

ההפנמה שזהו, הוא מתגייס עוד שבוע בדיוק..

ולא יצא לי לנצל מספיק את הביחד שלנו בגלל הבגרויות שלי..

ועכשיו נשאר רק שבוע.. שבוע לקיים את ההבטחה שיהיה לו את השבוע הכי מדהים בעולם.. 

ועכשיו, פתאום חלק מהשבוע נעלם..כי לא מרשים לי לצאת לטיול הזה..

שלושה ימים מלאים עם החבר והחברים..

נעלמים כי לא מרשים לי לטובת עוד פעולה בתנועה.. עוד סרט במחשב..

אז הנה עוד סיבה לעצב הענק שנפל עלי מלבד העובדה שאני מאווווד אוהבת לטייל וההורים שלי נוקשים מידי.

זה שלושה ימים מלאים עם החבר שלא אראה שבועיים שלמים..ועד שאראה, רק לכמה שעות.. 

ובמאמר מוסגר, כולם יודעים שקשה להכנס כזוג לצבא ולשמור על זה.. 

 

אז עד שהמצב רוח עולה ואיתה התקווה שאולי בכל זאת ירשו לי גם בלי כל היסורי מצפון שלי.. הכל מתפוגג מחדש.

שוב דמעה, שוב בכי..

שוב לא אכפת..והפעם? 

פשוט כי לדעתם המסלול מסוכן וגם הלינה מסוכנת.. עוד יותר, הם גם חושבים שלוחצים עלי..

ואצלי בראש?

ההבנה שתכלס, בחודש הקרוב אני לא באמת הולכת לצאת ולבלות.. אני אתקע בבית ומידי פעם אצא עם חברים אבל משהו כיפי ומלהיט אני לא אעשה.. עבודה-אולי..אם אמצא אחת כזאת..הלוואיי..

הדבר הכי כיפי זה הטיולון הזה..כי לדברים אחרים פשוט לא אבקש עוד כסף..

אבל אני לא אצא לטולון בן השלושה ימים במסלול כל כך פשוט.. 

אני אהפוך לדיכאונית קטנה.. אהיה עוד יותר פרנואידית בקשר לזוגיות, אבכה המון עוד יותר על כמה שלא הספקתי..

פשוט יהיה לי קשה.. ממילא יהיה לי לא קל, אז למה לא לוותר על הדבר הפעוט הזה?

 

והלילה נכנס וכבר להורים נמאס.. ואני בוכה ובוכה ובוכה ובוכה.. עוצרת רגע, לנשום, לשתות, לשתוף פנים..אבל זה לא עוזר..אני ממשיכה לבכות..

ובשלב מסויים זה מרגיש לי טיפשי, והמנגון ההגנה שלי מיד יוצא לפעולה ואומר לי שאני אהיה בסדר, וחלק מהחברים שלי אפילו יסכימו עם ההורים ויעודדו אותי ויחשבו שאני מוזרה.. כולה טיול ואני הרי אראה אותו עוד.. 

 

בסוף, אני מבינה שאין ברירה ואני חייבת לקום ולדבר את הבלאגן הזה איכשהו.. ואין כמו איזה מר Z שיושב לי בראש ביחד עם האני הפנימי שלי, וצועקים שעות שאני אכתוב כבר..

אז אני כותבת..ומארגנת יפה את הנושא..

 

לחשוב, מהכבר ביקשתי?

לצאת לטיול בן שלושה ימים, בצפון, ולא הצפון הרחוק...קרבת נהרייה.. מסלולים סופר דופר פשוטים, מיועדים  חלקם למשפחות, לינה במקומות מוכרים שאחד מהם בטוח קיבוץ בחצר .. לצאת עם חבורה של אנשים שלכל אחד מהם יש ידע כזה או אאחר בהגנה עצמית וכאלה.. (בזכותם, אני ישנה בלילה..), לצאת עם כאלו שאוהבים לטייל ולא שטותנקים כמו הערסים בטיול השנתי..ובעיקר לצאת עם עוד אנשים שאוהבים כמוני לטייל בטבע..

 

אני לא יודעת מה הסיבה העיקרית שבא לי לנסוע, בין אם הידיעה שזו הזדמנות אחרונה לבלות מלאא עם החבר בזמן הקרוב, או התקרבות לחברים ישנים קרובים.. ואולי ההבנה שזה הדבר הכי כיפי וטוב שאעשה כל החופש הזה (אני הרי לא אנסע לחופשה או משו.. ולנסוע לסבתא זה לא בדיוק..חופש..)
ואולי כי אני באמת אוהבת לטייל..וצריך ללמד את ההורים על להרחיק גבולות ולהזכיר להם שאני לא בדיוק מחוייבת להקשיב להכל..

 

והבעיה העיקרית? שגם אם ירשו לי לנסוע..אני יודעת שהטיול יקר..200 שח לשלושה ימים. שבחישוב קל, 66 שח ליום..בערך כמו לצאת במשך שלושה סופשים לאנשהו או בשבוע אחד.. הרבה יותר זול מכל בית מלון ואכסניה..

וגם.. המצפון שלי לא ישאר נקי, אני כל המסע אדע כמה בכיתי ובתכלס, כל בעיה קטנה שתצוץ ישר יקפוץ לי לראש "אולי הם צדקו..". אני אפחד מעין הרע שעלול ליפול עלינו בגלל מחשבות של ההורים שלי.. כדי להוכיח לי שהם צדקו..

לדעת שאני יוצאת לטיול, אם אצא, אצא בתחושה דיי רעה... לחשוב כמה בכיתי בשביל טיולון..

 

האם זה שווה את הדמעות? 

אני יודעת בבירור שההורים שלי מאוד מגזימים.. אני מאמינה שרק מי שמכיר אותי ואותם מבין למה..

בטח מישהו מהצד יאמר לי לכבד את דעתם..

אבל, זה באמת מסלול פשוט הפעם.. יותר פשוט מטיול שנתי.וטיול שנתי זה ממשששש פשוט...

 

אם לא אצא-אבכה לי המון

אם אצא-ארגיש רע ואז אבכה..לא יודעת אפילו כמה..

 

אמא ראתה שאני עדין לא ישנה.. אמרה שתשקול שוב את ההחלטה..אבל מה יש לשקול..?  

חסר לי כסף ואמונה מצידם. 

שישמחו בשבילי שאני יוצאת.. אם אני יוצאת..

עד לפעם הבאה

ביי ביי