על טעויות משלמים

את לא באמת אהבת אותו, הוא אמר.
זו לא באמת היתה זוגיות.
האומנם?

ביום ראשון אחר הצהריים נחתו עלי החדשות הרעות. להבדיל מכל הפעמים הקודמות, הפעם הייתי אמורה להיות כבר מוכנה. הרגשתי שזה עומד לקרות.
וכנראה בגלל זה אני כועסת על עצמי. אני מרגישה שלא רק שאיכזבתי אותו אלא איכזבתי את עצמי ואת העקרונות שלי.
יש מצבים שאנחנו נאלצים לבחור בעצמנו ובטוב שלנו על פני אחרים, וזה לא היה אחד מהם.
אני מרגישה כאילו העמידו אותי במבחן ונכשלתי בו, כהוגן.
בהתחלה חשבתי שזה אולי רק בראש שלי והכל בסדר. כשדיברתי עם המשפחה שלי, נשברתי. מבלי שהם ידעו בכלל מה עובר לי במחשבות ומה בעצם מפחיד אותי, הפנו אלי אצבע מאשימה. זו היתה סוג של חותמת סופית לכך שטעיתי באמת.
והכאב? נשברתי...
דמעה ועוד דמעה, לבסוף מצאתי את עצמי מתייפחת לבד בבית על כך שנכשלתי ברגע האמת, שלא הייתי חברה טובה. שהייתי צריכה לתת את המעבר שאליו אני תמיד חותרת. שהפעם היחידה שבאמת הייתי צריכה לעשות את זה, לא עשיתי. כואב לי עצמי אבל בעיקר כואב לי על מה שזה גרם או לא גרם.
אני מקווה שזה בר שינוי ותיקון, אני מקווה שאני אצליח להחזיר את הדברים למקומם.

או לפחות, להשלים עם זה שגם אני טועה ולא להשתפר.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי