שבוע 9 בבהד 1

התבקשנו לכתוב סיכום שבועי יצירתי.. מה הכוונה? בבהד 1 ( שזה בית ספר לקצינים) כל סופש מגישים למפקץ( מפקד צוות) סיכום כל איך עבר השבוע.. היום אני בשבוע תשע, בסופו לייתר דיוק.. אז התבקשנו להגיש אותו בצורה יצירתית ( עד כה זה היה על דף..). ישבתי וחשבתי , שכבתי וחשבתי, עמדתי וחשבתי.. ולא מצאתי רעיון( ואני עוד קוראת לעצמי יצירתית..) ואז! (הזקנה התפצלה לשתיים!!! ) תוך כדי נימנום בחדר, הבנות החליטו להתעלם באופן ברור מהניסיון שלי להרדם ולהתווכח על היצירתיות שלהן.. התעצבנתי ממש! כעסתי! מה זו החוצפה הזו להעיר אדם ישן בצעקות סרק?! לא אמרתי להן כלוםתוך כדי הויכוח שלהן שמעתי את הרעיונות, שהיו הרבה יותר יצירתיים משלי... פקמ״ב , וידאו, תסריט, יומן מסע( למרות שדווקא יומן מסע זה לא יצירתי..). פה נלחצתי. אני רק חשבתי על... אוריגאמיייי קטן של ציפור.. וכשניסיתי גם לדמיין איך אני אכתוב על זה, הבנתי שאני חופרת( סליחה, כותבת המון!) ושתצא לי ציפור ממש מכוערת עם כל הקישקושים שלי ( כבר אמרתי שיש לי כתב מכוער..? לפעמים..?).הערה לא קשורה בעליל- לכתוב באייפוד קטע בבלוג, ובאמצע ללחוץ על כפתור שיוצא מזה- עושה התקף לב. הערה לא קשורה בעליל 2- לגלות שזה שמר מה שרשמתי מרגיע.. ואז!! ( ויצא אור ירוק! ) נזכרתי שאי שם בעולם הוירוטאלי מחכה לי בלוג( שעדיין מחכה לעריכה רצינית ולכן אני לא רושמת בו ).. אז למה לא לנצל אותו...? אז הנה אני כאן, אתם כאן, המפק״צית שלי כאן.. אז ניגש לעיניין! שבוע 9.. קשה לי לעכל.. השבוע זה השבוע האחרון לקורס, שבוע הבא זה נטו חזרות לטקס וזיכויים.. את השבוע התחלתי מהבית, כשארזתי ממש קצת ועוד לתוך המזוודה החדשה של אמא ( תוך כדי שאני שומעת אותה מזהירה אותי לא לשבור את הגלגלים) המשיך אני בדרך!לתחנת אוטובוס. הפעם יצאתי ממש ממש מוקדם! כדי שגם האוטובוס המוקדם יותר לא יקדים כמו פעם קודמת.. לשם שינוי- לא איחרתי! באתי כמעט בדקה ה90 אבל לא איחרתי!! אני עדיין שוקלת אגב להתלונן למטרופולין.. בדרך פגשתי את חברה של ליעד.. היא רק התגייסה.. מסתבר שלתקשוב מה שקצת הדאיג אותי.. ( לאחרונה הבנתי שיש מצב שאפקד על חברים. אתגר שממש לא בא לי להתמודד איתו) אבל לא נורא ! היה לי נחמד להרגיע אותה שיהיה בסדר ושיש לה אחלה תפקיד ושלא תקשיב לאנשים משלישות שלא יודעים מה זה.. בכל מקרה, הגעתי ליעד הראשון שלי בדרך לבסיס, הפתעתי את חברי הצוות שהספקתי למצב״ה( מצב החיילים... ). ניצלתי את הזמן בלישון כל הדרך לבסיס (לילה לפני הייתי עם חברים, גררתי את דניאל ( ידיד.. אקס.. ) לעשות איתי קניות בסופר לבית ושיסחוב לי את הקניות, ביום ההולדת שלו.. להגנתי יאמר שקניתי לן עוגיות ומשקה יוגורט!) יום ראשון בבהד.. התמקד בעיקר על הכנה לבוחן נחשון ( מבחן מסכם.. שמשום מה הוא חשוב מאוד אבל כששאלנו מה קורה אם מישהו נכשל אז התשובה שקיבלנו היתה ״ אז הוא נכשל.. ״ ששה לא ברור אם זו עילה לועדת הדחה או בוחן חסר תכלית.. מרגיע בהחלט. ) ההכנות היו בעיקר לאמר לנו שבלילה כנראה נוקפץ מתישהו, לא להביא כלום חוץ ממברשת שיניים ומשכה ( גם לא דאודורנט למרות שחלק הביאו) ובהצלחה.. אני רק קיוויתי שההקפצה תיהיה שקטה כזאת ולא מלחיצה, כי כשקמים בלחץ זה לא משו.. מובן שזה רק חלום, ואין דבר כזה הקפצה רגועה... האומנם? האומנם! מישהו הקשיב למשאלת ליבי והעיר את החדר שלי בצורה רגועה כזאת כמו שמעירים ילד לבית ספר ״ בנות קומו.. יש הקפצה.. ״ אני היחידה שנהנתה מהיחס הזה. אמרנו שלום לפלאפונים ולשעונים ( קיוויתי שזו הזדמנות להפטר משיזוף שעון שלי. טעיתי.) ויצאנו לדרך לכבוש שטחים ולהגן עליהם ( בכאילו! לא באמת.. אפילו יריות עשינו בכאילו.. כמו ילדים קטנים עם צעצועים של גדולים). זה היה נחמד כי הייתי קשרית! היינו קצת עילגים ועייפים ( מזל שככה לא נראה צהל באמת) המון גשם סגול( טילים) וחוויה אחת.. אכלנו מנות קרב ( תאמת התגעגעתי.. מאז שבוע שטח היה לי ממש חשק לטונה ..) כבשנו גבעה , הגנו עליה ( אני גם עשיתי מערב למישהו ויריתי בו, הוא נפצע לטענתו וזרק עלי רימון. קצת אמינות! אי אפשר לזרוק רימון עם יד פצועה כמו שלו) בערב התכוננו לניווטים . אלוהים מה זה המסלול הארוך הזה.. ואני עוד טובה בניווטים! בסופו של יום הלכנו לישון וקמנו לבוקר יום שלישי.קיבלנו פלאפונים ושעונים( כמה הודעות!) ויצאנו לנווט.. מנווטים בזוגות כשלכל אחד יש חצי מסלול לנווט.. החצי שלי היה ממש ממש קשה! ולא בעיניין של לנווט אלא פיזית.. מלא גבעות ונחלים שאי אפשר היה להתחמק.. מצאתי את עצמי אבודה לקראת הסוף, ביקשתי לפתוח מפה מרוב ייאוש אבל לא נתנו לי.. הלכתי לפי ההגיון שלי וטוב שכך כי באורך פלא מצאתי את הנקודה השלישית שלי והספקתי להגיע לפני סוף הזמן בירבור. פיו.. מוטשת ועייפה לקחו אותנו חזרה לבסיס עם הוראה לא להתקלח ולא לקנות כלום! היו לנו שעתיים של למידה קצרה ואז התחיל המבחן העיוני שממש ממש דאגתי ממנו.. 84. לא האמנתי. איזה רוגע קיבלתי כשראיתי את המספר על המסך... המבחנים הקודמים שלי היו לא משהו וגם לא למדתי הרבה, חברים בגדוד המקביל אמרו שהיה קשה..הדבר הראשון שעשיתי היה להתקלח. הייתי בטוחה שהשיער שלי לא יחזור לעצמו עם כל היובש, טעיתי.. קונדישינר זו המצאה גאונית..אני זוכרת במעורפל שהיתה ארוחה חגיגית של סיום הבוחן נחשון ותחילת השבוע האחרון , לי עבר בראש שעוד שעתיים יש לי שמירה... כן, גבירותי ורבותיי , הבסיס החליט לפנק אותנו בשמירות אחרי שלא ישנו טוב והיינו מותשים.. מזל שבזמן שמירות אפשר לעשות הכל אז ישנתי.. וישנתי.. ואגרתי אנרגיות! רגע לפני שסיימנו את היום שמירות והלכנו לסקירת מלחמה של אחד הגדודים, מצאתי את עצמי מתנדבת לעשות עוד ניווט עם מישהי שלא עשתה ניווט. למרות שלא רציתי, משו אמר לי שזה הדבר הנכון לעשות ושאני צריכה לנצל את היכולות ניווט שלי ולעזור לה.. מזל. על אף שקמתי ממש ממש מוקדם והיה קר.. האוויר בחוץ היה מדהים והיה ערפל כזה מכשף! אחד הבסיסים פה באזור נראה כמו טירה עפופת קסם! זה היה ממש מגניב! וכשהגענו לאזור ניווט הזריחה היתה פשוט מהממת! בסופו של דבר זה הפך לטיול כיפי בבוקר שבזכותו לא רק שהבת זוג לניווטים עברה אותם בהצלחה, גם פספסתי ניקיונות ומסדר! מאותו רגע התחילו המון שיעורי סיכום כאלה.. סדנאות זהות וסיכומים על איך עבר לנו..עוד שניה התחרפנתי. זה היה פשוט יותר מידי מחשבות ותהיות על החיים ועל עצמי .. אני תוהה מי נגע בראשי כששאלו מישו שרוצים לבקש סליחה ממנו ועל מי השפעתי.. בכללי הייתי רוצה לדעת מי בחר בי.. אוי הסקרנות שלי.. בשישי עברנו סבב שבמשך עשר דקות כל הצוות נתן הערות שיפור שימור למישהו מאיתנו.. לא הופתעתי ממה שאמרו לי, זה לא היה חדש לי.. רק דבר אחד הרגיז אותי, הטענה שאני תמימה אם אני חושבת שאני מסוגלת לשנות את כל העולם.. למה? כי אני לא חושבת שאני רוצה לשנות הכל וכי זה לא תמימות, זו שאיפה .. אני חושבת שהם פסימיים ומקובעים בגלל זה.. ובלי קשר שאף אחד אף פעם לא שאל אותי איך אני מתכננת לעשות את זה, מה אני בכלל רוצה לעשות.. פשוט קבעו לפי משפטים קטנים שאני אומרת מידי פעם.. קל לקבע מישהו לפי מה שהוא בוחר להציג, אבל לא תמיד זו האמת כולה...אני שוקלת אפ לספר על סיפור חיי ואיך הגעתי לזה או לא..סופש הגיע.. שבת אחרונה בבסיס.. יצא לי להראות באופן קליל שאני כן יכולה להיות ״רעה״ כפי שאחד מחברי הצוות רצה לראות.. הצגתי סיטואציה של אם חד הורית שמבקשת מהמפקד של בנה שישחרר אותו לחג.. לייתר דיוק-דרשה. זה היה מצחיק בהחלט.. בשישי בערב דיברתי איזה שעה עם ציפין על המון דברים.. הופתעתי לגלות שיש לנו תפיסה דומה לחיים.. אני זוכרת שהוא ביקש בתחילת הקורס לאמץ אותי כאחות קטנה ואני סרבתי.. היום אני יודעת שמשפחה לא בוחרים וסופו של דבר אני רואה בו כאח גדול שמזכיר לי מאוד את עצמי בהמון מובנים.. הוא דמות לחיקוי אם שואלים אותי...בשבת בבוקר ( כלומר לא מזמן) היתה לנו הרצאה של יניב קנדל. ואוו! אחת הטובות.. אני אוהבת מרצים שיודעים להעביר סיפור טוב! הוא ידע לדבר מעולה וידע לעשות הפסקות בסיפור בנקודות הנכונות ולפתח את העלילה בצורה שמעבירה את המסר בבהירות.. ובלי קשר יש לו אישה שהיא דמות לחיקוי.. הרבה אנשים יגידו שהוא אחד בדור ושזה גדול עליהם או שהוא משקר.. אני חושבת שהם מפחדים להודות שהם עצלנים והוא פשוט בן אדם טוב.. ולא צריך לעשות מעשים גדולים בשביל זה, וגם את המעט המון לא עושים.. לפינת הלא קשור>>>>>> כמה נוסטלגיה! - נגמרו לי כל הממתקים. נשארתי עם ופלות.. אולי זה דווקא טוב הזדמנות לדיאטה ! - עוד שניה הטקססס רק חברה אחת שלי יכולה להגיע ולא נעים לי כי זה ממש סיפור.. -לצערי סבתא לא באה, רציתי שתראה אותי על הרחבה.. - אמא דואגת שהיא לא תדע איך למצוא את ההסעה.. אני דואגת איך היא תיקח את התיק שלי.. - שני חברים ממש ממש טובים שלי לא בקשר אחד עם השני בגלל מרחק וזמן.. אבל בצורה מפליאה הם דאגו כל אחד מהם לשלוח לי הודעה מתואמת שהם ראו את השני באוטובוס.. שאלתי אותם למה הם לא אמרו שלום זה לזה, הם ענו שהם לא היו בטוחים שמדובר בשני וגם עבר המון זמן... יופי באמת! - אין כמו לדבר עם מישהו שקרוב אליך אחרי המווון זמן- אם יש שני קצינים נשואים באותו בסיס, זה נחשב לשילוב ראוי! -התחלתי לפחד ממהשלמה.. המון חומר. ואם זה יהיה קשה פיזית? - למה כולם חושבים שאני עתודאית? אני משדרת חכמה ובגרות ? -שבוע הבא תסחים. חייבת לקנות מים. - עוד לא החלטתי מה לעשות בשבוע חופש שיש לי..- אני שוכחת לקחת את התרופה לפעמים.. חבל שאין לי סבתא בצבא שתזכיר לי כל בוקר- לאה שלחה לי הודעה אתמול, מה שהזכיר לי שצריך לכתוב לה מכתב תודה ענקי ולהפגש איתה! - ידיד מהבסיס שבאתי ממנו נפל לפני שבוע.. הוא חזר לבסיס ובאמת שאני מרחמת עליו.. לחזור לאנשים האלו, ממש לא תענוג.. - ידידים שלי רשמו לי שהם גאים בי שאני אהיה קצינה מעולה ושאני משפיעה עליהם לטובה, ממש הודו לי.. התעצבנתי ( בקטע טוב) אני צריכה להודות להם.. הם שמקשיבים לי כשרע לי וקשה לי ומזכירים למה אני רוצה את זה ושאני מסוגלת .. אני פה הרבה בזכותם ולא רק בזכות עצמי... - בחופש אתחיל ואסיים עם כתיבת הבלוג ועריכתו.. חבל שהוא סגור ככה.. עד לפעם הבאה ביי ביי