סיפור קצר מזה המוווןן זמן(אך עילג ברמות על)

עוד עיתון אמור לצאת..

והפעם חשבתי לכתוב אולי סיפור.. 

 

 

הסוד מאחורי הכספת 

טיפטוף של גשם קל בחוץ מספר על בואם של הרגעים ששוווה להעיז למענם. רק בליל סערה מותר לנסות הכל בלי לפחד, כי בבוקר..הכל יעבור.. 
אפשר לשחק, לתכנן מזימות, לספר סוד, לצחוק, לבכות..
להיות בעיקר אמיצים..
ובחוץ? הטיפות מטפטפות אחת אחת על שמשת המכונית, מרמזות על בואן של עוד ועוד טיפות עתידיות..
בפנים הכל שקט..כל כך שקט שאפילו את המילים לוחשים כדי לא להפריע לרגע..
מחשבות רצות בראש "כן? לא? כן! עכשיו? אחר כך?יקרה? מה יגידו? רוצה? להעיז?"
רעידות בכל הגוף, נשימות עמוקות שמנסות להסתיר, דופק מואץ שמרגיש כמו טיימר של מחבל.. ככה זה מרגיש? 
הגשם מתחזק, ואיתו כל הסימפטומים של הלחץ.. מעניין מה פרויד היה אומר על זה?
השעון לא מפסיק לזוז קדימה, התחושה שהוא מאיץ יותר מידי..
מבטים חפוזים, חיוכים קטנים..
ובעיקר פחד, פחד מטעויות, פחד מהחלטות..
עוד חיוך, עוד דיגדוג, עוד מבט..
כמה זמן?
חושבים על אותם חוקי האהבה הגדולים.. זה חייב לקרות! גשם, שקט..מה עוד צריך? 
 אך לאלוהים יש תוכניות אחרות, הוא מאיץ את השעון למהירות גבוהה עוד יותר, וכך גם הלחץ גובר..
טיק טאק..
התחושה, שאם לא עכשיו-אז לעולם!
המספרים התחלפו במהרה והגיעה השעה שממנה פחדו, הסוף..
הסוף? האומנם זה סוף או שאולי זו התחלה?  
האזור מתחיל להתמלא אנשים, לובשים מסיכות, מחייכים לכולם ובלב שומרים את הסוד הקטן..
דחף עז לספר על מה שהיה ולא היה..
אך החוק אומר-לא! זה רק יהרוס את הקסם..
וככה הימים עוברים, הקסם עוד באוויר..חיוכים, רגעים..
לא מדברים! רק מביטים..
"זו היתה ההזדמנות היחידה? התבוא הישואה? ה' יתן הזדמנות שניה?"

בחוץ הגשם מפסיק לטפטף..
התרגשות באוויר, התרגשות לא ברורה..כאילו..כאילו משהו עומד להתרחש! כאילו זה עומד להתרחש בכל רגע..עוד שניה!
המחשבות נודדות מעבר לקירות הבית, לעבר שמרגיש כבר רחוק.. לאותו השקט, לאותן הטיפות..לרגע שלא התרחש, לרגעים שיבואו..

 

ואז..זה קרה, באיחור קל, אך במהרה.. 
מרמיזה קטנה, מעוד רגע קסום..

מרגע של דאגה, שמישהו ראה, שמישהו גילה על מה שקרה.. 
"אז נגיד שדיברנו" נאמר בבטחה.. 
ומחשבה עצובה "אנחנו באמת רק מדברים.." 

ואז.. החיבור, תחושת הרכות, חיוכים קלים.. 
תחושה כאילו ה' שלח משמיים אות, Q, שעכשיו זה הרגע.. ממילה קטנה והפרעה מבחוץ יצא לו אומץ לב ותושייה..
הפחדים נעלמו, הכל השתנה..
הקסם עבד..
נגיעות קלות ותחושה נעימה..
כמה נעים חיבור השפתיים, כמדברות אחת לשניה..
חיוך קל, עצירה קצרה
"אנחנו לא רק מדברים..הא?"

 

~~~

יצא עילג...קיוויתי ליותר טוב..

כישרון הכתיבה שלי יצא מבוזבז..שורות קצרות?
אני כל כך לא שולחת את זה לעיתון

ואגב-נא לא לסקול אותי באבנים ולרצוח אותי..

צריכה להשתפר..
אל תכעסו על האי שלמות..

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי