לגדול לעולם חובות, לבקש סליחה ולהתלהב מהחבר

בכי ודמעות..על מה?

חופש פסח הגיע והנה הוא כבר נגמר.. מצד אחד, אני כבר מחכה לסיים עם כל המבחנים ויאללה לצבא. ומצד שני? אני מפחדת פחד מוות מהעתיד.. 
מפחדת לגלות מה יהיה שם ואיך אני אסתדר איתו..

זה מתחיל בדברים הקטנים כמו עבודה וכסף וממשיך למיסים ומסתיים באיפה אני אגור ואיך..

אילו חברים ישארו איתי בקשר? לאיזה רופא אני אלך? כמה אני אקבל בפסיכומטרי? האם אני אהיה בוגרת יותר? 

אני לא רוצה לגדול, אני עוד לא מוכנה..

והחיים מחריכים אותך להתבגר, או שאולי הם גורמים לך להתרגל להיות ילד?

יש כל כך הרבה חובות למבוגרים שלפעמים אני פשוט לא מבינה בשביל מה צריך אותם..

כלומר נו באמת..מיסים? ביטוח חיים? 
מושגים גדולים כאלו שכאשר אנחנו ילדים אנחנו לא צריכים להתמודד איתם, מישהו כבר עונה עליהם במקומנו..

אבל כשאנחנו גדלים?
לקבל מכתב מביטוח לאומי? להבין שבמאוחדת אני כבר לא בחזקת אמא? זה משהו שלא יצא לי לחשוב..
מי בתכלס חושב על זה כשהוא נהפךלבן 18?כולם חושבים ישר על זה שהם יכולים לעשות מה שבא להם, האומנם?

אז אפשר לקנות אלכוהול, אז מה?

אני נמצאת בסטרס ממחשבה על כל החובות שיש לי בחיים..

 

ואני בעיקר מקווה שלמרות הכל, מי שקרוב אלי ישאר לצידי..

~

תכננתי להתחיל את הפוסט הזה בכלל בתור פוסט של..איך מבקשים סליחה?

איך לבקש סליחה ממישהו שאתה כבר לא חלק מחייו, שאם תגש אליו ותבקש ממנו סליחה הוא יהיה דיי בשוק ומקרה היותר מבאס, זה יכנס מאוזן אחת ויצא מהאחרת..שהסליחה שלך לא שווה את זה..

איך לשמור על חברים טובים שהתרחקו? בגלל לימודים, משפחה, סביבה או מצב?

אני לא יודעת..
אני תוהה מה עומד לקרות בחודשים הקרובים ומי יעמוד ביחד איתי בסוף השנה כשנעזוב את בית הספר, מי יענה לשיחות הטלפון בחיוב בזמן הצבא? מי יהיה שם כשאני סוף סוף אצטרך עזרה? ומי ימשיך לסמוך עלי גם אחרי כל הזמן האבוד..

אני צריכה לבקש סליחה מכל האנשים הקרובים אלי שכבר לא כל כך קרובים..אלו שמכירים אותי ממש טוב ומצאתי את עצמי מתרחקת מהם, בין אם כי אני לא טובה בלחזק את הקשר ובין אם לא היה להם טוב איתי.. 

אז אני מנצלת את הבלוג, בתור בריחה פחדנית לבקש מהם סליחה על אותן המילים הלא יפות, החוסר טאקט, הביקורת השלילית, הסלידה והזילזול, הקרירות ובעיקר על זה שלא הייתי נחמדה כהרגלי בגלל הא ודא.. 
על זה שלא ניסיתי לשמור בעצמי על קשר ולהשקיע בו כמו שיכולתי וכמו שעשיתי בהתחלה.. 

אז אני מצטערת על זה.. 

שום דבר לא נעשה בכוונה, לכל דבר יש סיבה והיא בהחלט לא לפגוע או להעליב.. 

מצטערת שאני מתחילה לאבד את חבריי הקרובים ומקווה שלפחות את הנותרים בהחלט אני אשמור בכוח ולא אעזוב.. 

~

 

ואם כבר חברים למינהם...
אז כן, יש לי חבר והוא לא חום כמו שוקולד.
הוא אשכנזי..עוד לא הגענו למה בדיוק העדה שלו, יש שם ויכוח כמה הוא בכלל מצרי..אבל בתכלס הוא אמור להיות רומני..
לבן ביותר, על אף שאני כמובן הרבה יותר לבנה וביחס אלי הוא כהה..
אני מאמינה שהרבה אנשים אמרו לעצמם" הגיע הזמן.." ו"ידעתי!" כאשר זה קרה..בודדים באמת הופתעו..
הפוסט הקודם והמקסים מבוסס על סיפור אמיתי, סיפורינו כזוג שמנסה את מלו בפעם השניה..
לפני מספר ימים חגגנו לנו חודש של זוגיות והדבר שהכי משמח אותי בכל הסיפור-שהיא לא דומה לאף זוגיות אחרת..
(מה שדיי הדאיג אותי בהתחלה, כי אני לא מחפשת תחליף למישהו, אלא משהו חדש בפני עצמו..ואחרי חצי שנה של זוגיות שנעשו בה כל כך המון דברים ופעילויות ומילים (לא כאלו סוטים!@#$) אז..קשה להאמין שיש באמת מה לחדש-ומתסבר שיש!)

אז כן, לי זה עדיין קצת מוזר וחדש..

בעיקר כי הוא החבר של..

זה מרגיש קצת אי נוחות בסיפור, כי לדבר על האקס לא בא בחשבון! ומצד שני הוא חבר משותף בלי שום קשר אז זה נוגד אינטרסים.. 

וזה גם קצת מוזר לעשות דברים שכל זוג עושה שעד לפני כמה זמן היו בשבילי הפעם הראשונה שאני עושה אותם (להתנשק למשל) ועכשיו זו פעם שניה.. וכן, מי שאמר שנשיקה ראשונה של זוג אחרי שיש ניסיון נישוק, טובה, צדק.. (מצד שני, על אף שאמרו לי שהנשיקה הראשונה היא הכי נוראית, שלי לא.. אבל היא בהחלט לא כמו הראשונה עם החבר החדש והחתיך :P) 

ואם כבר חתיך-כן, בכל הקשור ליופי הוא לא נופל בכלל..לא שזה משנה! כמו שרובכם יודעים ומכירים, יש לי נטייה להתאב בעיקר באלו שכאשר חילקו יופי בגן עדן, הם עמדו בתור לאופי.. 

החבר שלי עמד כנראה בשניהם.. :) 

אופי הוא בסופו של דבר מה שקנה את ליבי.. 

ועכשיו נותר להשקיע ולהאמין ..

להרגיש ולהתרגש.. 

ולא לפחד לאמר את האמת!

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי