איך היום כיף היה אמור להראות

 איך רציתי שהיום הזה יראה:

לקום בבוקר, להודעת לילה טוב מליל אמש ובוקר טוב. אולי גם תוספת של "רק עוד כמה שעות :)"

להתחיל להתארגן בקצב שלי, לקחת את הזמן. מקלחת ארוכה ולמשוך את עצמי בשמנים שמריחים טוב. להתאפר בקטנה, להתלבש ולהסתכל על עצמי במראה תוך כדי... כל פריט לבוש נבחר בקפידה.
 לאהוב את מה שאני רואה. לשים את הבושם האהוב עלי.
לקבל הודעה קצרה "אני למטה"
לקחת תיק ולרדת במדרגות, עם פרפרים בבטן ודפיקות לב... מרגישה את לחיי מתחילות להסמיק מהתרגשות.
לצאת מהביניין ולראות שהוא מחכה לי מחוץ לרכב, וכשמבטו נח עלי, חיוך מתפשט על פניו.
כשאני מתקרבת אליו הוא מזדקף, מביט בי ואומר שאני נראית מדהים.

אני מתקרבת והוא מנשק אותי בעדינות ומצמיד אותי אליו בידו האחת.
אני מבחינה שידו השניה מאחורי גבו, ותוך כדי שאנחנו צמודים, הוא מוציא פרח... פרח אחד. בדיוק כמו שאני אוהבת.
אני מחייכת, ומנשקת אותו בלחי, מריחה את הפרח ומסמיקה קלות כשאני רואה שהוא בוחן את התגובה שלי.
בשלב הזה הוא פותח לי את הדלת, ולמרות שכל הגינוני ג'נטלמן לא מהותיים בעייני, אני נהנת מהפינוק.
אני מתיישבת, ברכב החימום דולק בעוד שבחוץ עוד קריר.

מתחילים לנסוע, מנהלים שיחות שטותית בהתחלה. אני נזכרת בחלום שסירב לספר לי את פרטיו, והוא אומר לי שעדיין זה לא הזמן לשתף...
הוא מניח את היד שלו על הירך שלי ברמזור, מלטף בעדינות. ברמזורים אדומים הוא מעיף מבט אלי, עם חיוך... זורק שהוא לא יכול להתרכז במה שאני אומרת מרוב שאני יפה ואני אומרת שאני אשים מסיכה כדי שיתרכז בכביש לפחות.

אני לא יודעת מה בדיוק היעד אבל אני מרגישה בנוח לא להציק יותר מידי בשאלות. מגיעים... בהתחלה מסתובבים באזור, חוקרים. מחזיקים ידיים ומידי פעם הוא מצמיד אותי אליו לחצי חיבוק ונשיקה.
מנהלים שיחות על כל מיני נושאים, על ילדות, סטנדאפ, חלומות, סרטים ומה לא...
אני כמו ילדה, נהנת מכל מה שהעיניים שלי רואות. עוצרת להתפעל מספסל מפואר, מפסל קטן, מילדים שמשחקים בקלאס... הוא אומר שזה חמוד.
אני מקניטה אותו שהוא שכח כבר להיות ילד ונזכרת במתנה שהבאתי לו. אני אומרת לו לעצום עיניים, ולהציג את ידיו בזמן שאני מניחה עליהן את בועות הסבון.
אומרת לו לפקוח, והוא מחייך בעידנות, קצת סקפטי אבל לאט לאט הזיכרון מחלחל ואני מסבירה" אמרת שכבר הרבה שנים לא הפרחת בועות סבון, אז עכשיו זה הזמן". והוא מתחיל...בהתחלה יוצאים לו קטנים, ומהר מאוד הוא עובר לאתגר בועת הסבון הכי גדולה שהוא מצליח. ואנחנו צוחקים מהניסיונות...
בשלב הזה אני כבר נהיית רעבה, ואנחנו נכנסים למקום הראשון שאנחנו רואים. אני מתלבטת מה לאכול...חלבי? בשרי? לא הצלחתי להחליט בפנטזיה הזאת...
אבל אני רק יודעת שהארוחה טעימה, ואנחנו חולקים אולי גם מנה. ובין ביס לביס, אנחנו משיקים כוסות.
יש מוזיקה שקטה ואווירה רגועה והתחושה שיש את כל הזמן שבעולם.
וכמובן, חייב גם קינוח. שוקולד. אפילו שאנחחנו לא באמת מצליחים לסיים.
אחרי ששבענו, ממשיכים להסתובב, ובגלל שזה שישי בצהריים, יש המון אנשים שמתכוננים לשבת. וביחד איתם גם לא מעט מופעי רחוב... יש מוזיקה מכל מיני פינות, והמולה של חג שתכף נכנס.
ואנחנו צוחקים ומדברים והוא מספר לי על החלום, ואני מספרת על מה שאני חשבתי עליו בשעות הלילה המאוחרות.
הוא מביט בי, ואני מסיטה מבט אבל הוא אומר לי להביט בו חזרה. הוא שואל איך אני מרגישה ואני אומרת שבטוחה. הוא שואל אם אני רוצה לבוא אליו, לבקר בחדרו, ושהוא יגן עלי מכוחות הרשע אם אני חוששת.
ואני קצת משתהה עם התשובה והוא אומר שההזמנה אינה חוזה מחייב ואפשר גם סתם להנות מהלבד ביחד, והוא יעשה לי הפעם סיור כמו שצריך בחדרו ואני לא אהיה חייבת לעשות שום דבר מעבר.
אני מהנהנת לחיוב והוא מנשק אותי, מוביל אותי בחזרה למכונית.

כל הדרך לביתו אנחנו ממשיכים לדבר, הפעם על נושאים קצת יותר רציניים ועמוקים.
אנחנו מגייעים לבית, הוא מושיט את ידו ומוביל אותי פנימה. הוא שואל אם אני רוצה לשתות או לאכול ואני מבקשת כוס מים.
אנחנו עולים לחדרו, הוא סוגר אחריי את הדלת. נעמד באמצע ואומר "ברוכה הבאה".
אני מחייכת, ניגשת אליו ומנשקת אותו.
ומשם? הכל היה לאט לאט... הנגיעות, הליטופים. החיבוקים האורכים, הנשיקות.
מגע ארוך ומתמשך, אבל גם עדין...
מידי פעם הוא מגניב לי מחמאות חדשות, אני זוכה לנשיקות במקומות שכבר הרבה זמן לא הרגשתי. 
וההמשך כבר לא מתאים לבלוג.

בפועל, קמתי ראשונה.. לא היתה שום הודעה, גם לא שיחה שלא נענתה. התחלתי להתארגן מאוחר עם ספק בליבי שבכלל זה יצא לפועל. ואני מתקשרת ואין מענה, ושוב מתקשרת וכבר מתחילה להתעצב ולהתעצבן... אני שומעת בקולו שהוא שכח, ושאין לו מושג על מה אני מדברת ואני רק יותר מתרגזת כי התחלתי לחלום בגללו...
ואני מתוסכלת ועצובה ואומרת לו שלא משנה, שישאר. הוא אמר שהוא יתארגן ויתקשר.
הוא לא התקשר, גם לא שעה אחרי... וגם לא שעות אחרי.
שוב קרה משהו, ולא היתה לו אפילו חצי שניה פנויה לעדכן שמשהו לא קשורה והוא מתנצל. הוא בבלאגן... ואין בבלאגן הזה מקום בשבילי.
ואני? אני עם חמלה כלפיו ולמצבו. ולו רק היה מעדכן אותי, אפילו בקטנה, אפילו לא הייתי מתרגזת. הרי הוא לא ידע שכך הדברים יתגלגלו, נכון? הייתי מהר מאוד מתאפסת על עצמי, מוצאת אולי פתרון אחר, מנסה לעודד ולחזק. רק שהיה מראה שאכפת לו מספיק.
אבל להשאיר אותי מחוץ ללופ? זה כבר לא הוגן... מרגישה מרומה ושקופה.
מרגישה שלא מכבדים אותי.
אם הכל בכל זאת אמיתי, אני לא חושבת שיש לו מקום או כוחות בשבילי.
ואם הכל לא אמיתי, אז זה ממש נבזי לשחק בי ככה...

בסהכ רציתי יום כיף, לשכוח מכל הרעש מסביב.

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

למה אני מאמינה באלוהים?

 למה אני מאמינה באלוהים?

כי לפעמים, כשאני לא רואה את הנתיב שעלי ללכת לכיוונו, ושהכל ממש ממש ממש חשוך והסיכוי להצליח ללכת בבטחה ובהצלחה אל היעד ממש נמוך, אני נושאת תפילה.
זה בד"כ קורה לפני השינה, כשכל המחשבות המפחידות מתגנבות בשקט. וזו התפילה הכי הכי עמוקה וחזקה שיש לי. היא לרוב פשוטה. רק נס קטנטן אחד ואני אעשה את שאר העבודה.
ואני הולכת לישון, עם עיניים נפוחות ודאגות וקמה ליום חדש.
והיום החדש מביא איתו הזדמנויות, קטנות ככל שיהיו אבל כל הזדמנות היא עוד צעט קטן. ועוד צעק קטן. וזה מרגיש כאילו מישהו שם למעלה מצייר לי מפה שלילה קודם לכן פשוט לא היתה קיימת. שמישהו דואג לכל הפרטים שמאחורי הקלעים והתפקיד שלי הוא פשוט לעשות. בכל צעד אני יודעת שאני הולכת לדרוך על קרקע לא יציבה כנראה, ולפתע מתחתי אני מרגישה אבנים חזקות שמצליחות לשאת את כובד המשקל. ואני צועדת ונלחמת. מנצלת כל נס קטנטן. וזה באמת מרגיש כמו השגחה מלמעלה.
אני חסידה גדולה שה' נמצא בסטטיסטיקה. ב1 למיליון.
הכל פשוט מסתדר. וזה לא שאני מתפללת ויושבת בחיבוק ידיים. לא. ההסכם הוא תמיד שאני אעשה כל מה שידרש, ועל מה שאין לי שליטה, על זה אני מבקשת רק קמצוץ של עזרה...

***עריכה***

אומייגאד. הרגע קמתי, שתיתי מים, עמדה כוס בקצה השולחן, ובטעות פגעתי בה, והיא באה ליפול, ולא הספקתי לתפוס, ואיכשהו תוך כדי הנפילה היא קפצה ונחתה בתוך הפח אשפה שיש לי בחדר שבדיוק שמתי בו שקית והיא שרדה את הנפילה. שמעו שזה היה לא טבעי וזה נס גלוי.
זהו, אל תאשפזו אותי.
ותודה למי שזה לא יהיה ששומר עלי ועל הכוס.

עד לפעם הבאה, ביי ביי

לא בא לי כותרת

 לפעמים, אולי פעם בחודש, אני לא אוהבת להסתכל במראה.
ואני גם לא אוהבת לשאול שאלות שיש סיכוי שאני לא אוהבת את התשובה. כן, עם כל הסקרנות שלי, אני יודעת שיש שאלות שאני ממש ממש לא רוצה לדעת מה התשובה אליהן.
לפעמים אני תוהה מה אני יכולה לעשות כדי תמיד לאהוב להסתכל במראה. איך מפסיקים את התחושת החשק לאוכל ספציפי? את האכילה המהירה כשממש רעבים? את העייפות? את האי-עמידה בפיתויים?
יש כל כך הרבה דברים שאני מספרת לעצמי שיהיה לי קל יותר ברגע שאגור לבד. האומנם? ואולי זה רק תירוץ? יש מצב שאני משקרת לעצמי כי זה נוח? שזה לא התרופות, ולא בלוטת התריס, ולא המצב בבית, שזה עלי.

אז קניתי את אוטו החלומות. ואחרי שעברתי המון טלטלות רגשיות של איך אני הולכת לשלם עליו, נקרגעתי קצת. ידתי שברגע שאעבור את השלושה חודשים הראשונים, יהיה לי מספיק כסף לשלם את התשלומים במידה ויפטרו אותי.
בתקווה כמובן שלא יפטרו אותי אבל החרדות עדיין שם(אפילו שבסהכ אני דיי טובה בעבודה שלי).
המשכורת שלי לא כזאת גבוהה ביחס להייטק הגדול שכולם מדברים עליו. ואני בהחלט מקווה שזה עיניין זמני...
היעדים הבאים שלי זה לחסוך לדירה, לעבור לגור לבד ולמצוא זוגיות. לא בהכרח בסדר הזה.
שמעו, למצוא זוגיות זה לא רק כי נמאס לי ללכת לישון לבד. יש לזה יתרונות פרקטיים לחיים-למשל לקנות בית. אז במקום מסויים, מרגישה קצת לחץ למצוא מישהו לצעוד ביחד איתו. חשבתי על זה שגם אני צריכה מישהו שיהיה במובן מסויים כמוני. מישהו שאני יכולה לסמוך עליו במידה ודברים יקרסו מסביב, מישהו אחראי, בוגר. בכללי, ברשימת הדרישות לבן זוג מופיעות אצלי כל מיני תכונות וגם כמה מאפיינים אבל אין שם סממנים פיזיים.. אומנם נראה טוב זה בונוס אבל זה מזמן הפך לסעיף אופציונאלי.
מצאתי את עצמי מתקשרת עם כל מיני פאק-בויז. גברים שנראים טוב ופה זה נגמר. ושמעו, זה לא מספיק להיות חתיך. פרצוף יפה זה לא חומר לחתונה או אפילו סתם לבילוי נחמד. אולי סתם היה לי מזל רע אבל נפלתי על אנשים שבקושי עשו לי טובה שהתייחסו אלי. גם ככה יש לי ביטחון עצמי נמוך אז זה בהחלט לא תרם לתחושה.

אני יותר רגועה בימים האחרונים אבל עדיין יש בי חששות ודאגות, פחות אבל הן שם. יש לי מעט דברים שמטרידים את מנוחתי ואין לי שליטה עליהם. לייתר דיוק, איבדתי שליטה על המון דברים ואני דיי נלחמת לקבל את זה חזרה, את הזכויות הבסיסיות שלי כבן אדם. זה למה אני רוצה לעבור לגור לבד, בהקדם. חבל שאין דירות ב2000 שח כולל הכל במרכז.

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

נרגעתי

 טוב נרגעתי קצת.

בכיתי עכשיו, למה? הפעלתי סירטון של "נראה אם תצליחו לא לבכות!" ולא הצלחתי. וזה פשוט פתח את הברז והוציא ממני המון מחשבות ופחדים שהיו לי.

לגבי האוטו, אני רגועה יותר. בטוחה בעצמי יותר לגבי ההחלטה שלי. עדיין יש לי טיפטיפה חששות אבל כל עוד הכל ילך קשורה, לא אמורה להיות בעיה. אני אמורה להצליח לחסוך בשנה הראשונה את הסכום שאני צריכה. והמקרה הכי הכי קיצוני שלי, אני אמכור את האוטו.
כשאני חושבת על רכבים ישנים, אפילו אם הם מהשנתיים האחרונות אני פשוט לא רוצה אותם. אני רוצה חדש. ולא כי "חדש" אלא פשוט כי אני רוצה את מקסימום ההגנה שאני יכולה לקבל. ברכב שאני רוצה יש מערכות בטיחות מתקדמות שנאי לא אמצא בכבים קטנים לפני שנתיים. מה גם שאני רוצה את החיסכוניות בדלק ואת הפן הלא מזהם שגם זה אני לא אמצא באותה הרמה.
ובלי קשר, בא לי להתפנק.
דיי, היה לי כבר רכב ישן, נסעתי עליו כשלוש שנים, למדתי עליו המון טעויות. התרוץ של "תקני בינתיים ישן, תסעי עליו" לא תקף לגביי.

וחוץ מזה, מצאתי עבודה. ופחדתי כל כך לספר על זה לאנשים. התחלתי לפחד מעין הרע. התחלתי להאמין בזה. אולי זה לא קיים אבל עד כה זה לא נראה ככה. אז אני באמת מפחדת לשתף אנשים בדברים טובים שקורים לי. הבעיה שאני רוצה לעמוד על הגג ופשוט לצעוק לכל העולם את מה שאני מרגישה, אני לא רוצה לשמור בבטן. אני רוצה לשתף את השמחות שלי.

למרות שחששתי כשמצאתי את העבודה הזאת, אני שמחה שסוף סוף מצאתי. סוף סוף הלכתי צעד קדימה. צעד אמיתי. אומנם הדרך עוד ארוכה ליעדים שלי אבל זה צעד חשוב מאוד. בערך שבועיים אחרי הפוסט ההוא בינואר חתמתי חוזה.
לפעמים נדמה לי שיש לי השגחה, שמישהו דואג לי שאני לא אתרסק.
אילולא העבודה הזאת, אין לדעת מה הייתי עושה היום. כנראה עובדת באיזו משרה בשכר מינימום כדי שאוכל להתפרנס.
אז אני באמת מודה על המזל ששיחק לטובתי. נכון, זו לא משרת החלומות הגדולה שלי, ואומנם השכר הוא פחות ממה שציפיתי אבל הוא בסדר גמור להתחלה. אני מתבאסת רק על סוגיית האוכל אבל. הם נותנים חמישה שקלים לסיבוס וזה נורא מתסכל... אומנם זה אמור לעודד אותי להביא אוכל מהבית אבל אני לא מצליחה עדיין להתאפס על עצמי ולהביא כל פעם.

אז בלי עין הרע, חמסה חמסה חמסה. הכל בסדר
וגם קניתי מזוזות לחדרים. רק לייתר ביטחון.
אה ולאמא שואב אבק ליום הולדת/מציאת עבודה. כי זה קטע כזה במשפחה לקנות במשכורת הראשונה מתנה יקרה להורים.

סבא וסבתא שלי חגגו חתונת יהלום, 60 שנה ביחד. הלם שעברו כבר עשר שנים מחתונת הזהב. סבא היה יחסית צלול באותו יום, זה שימח את סבתא מאוד.

אני מנסה לטפח את הפנים שלי אבל זה דורש התמדה. אה וגם אני חושבת שיש לי רגישות לסודה לשתייה כי הדאורדורנט החדש עושה לי אדום כזה בבית שחי. כןכן, אולי זה TMI אבל בעוד כמה שנים, זו אנקדוטה משעשעת שהייתי רוצה להזכר בה.

משהו נחמד שקרה לאחרונה - יצא לי להשלים פערים בקטנה עם מר לימונדה (מעניין אם הוא יזהה או יזכור את הרפרנס? מעניין אם אני אזכור את הרפרנס בעתיד? אולי הייתי צריכה להגיד מר גדר בית ספר? אני לא יודעת...). וזה עשה לי תחושה ממש טובה. אתם יודעים, לדבר עם מישהו שתמיד היה לכם כיף לדבר איתו אבל החיים פשוט לקחו אתכם למקומות אחרים. תמיד יש לי את החשש הזה שאולי אני מעצבנת או מציקה לו. אני לא יודעת למה אפילו... בעצם, כשנאי חושבת על זה, החשש הזה קיים בי עם עוד כל מיני אנשים. 

אה ועשיתי את החיסון השני. הרגשתי על הפנים אחרי החיסון לאיזה 24 שעות. אני מקווה שזה באמת יעזור ויהיה מועיל. נמאס לי ללכת עם המסיכות האלו, נמאס לי מהדאגות... שוב פותחים הכל, ושוב פותחים הכל מהר מידי. אני לא מבינה איך אנחנו לא לומדים מטעויות. גם אני רוצה שהכל יפתח אבל לא בשביל שיסגר אחרי שניה...

המשפחה שלי התחילה לדבר איתי על חתונה ושהגיע הזמן למצוא מישהו. מתחילים קצת להלחיץ... לי זה בינתיים לא דחוף, אני רוצה קודם לסדר את כל מה שאני צריכה לפני שאני מתחילה עם החיפושים. וכשאני אומרת לסדר, אני מתכוונת לעשות טוב לעצמי, מדברים פיזיים כמו לקנות בגדים חדשים או להסתפר ועד לאכול נכון יותר, לעשות יותר ספורט. ברור שאין אף פעם זמן טוב לאהבה, ואני לא אפסול הצעה טובה, אבל אני פשוט לא אחפש אקטיבית לבינתיים. לפחות לחודש-חודשיים הקרובים.

פרשת ארז, השחקן במאי הזה ששלח הודעות מטרידות לנשים כי הוא מכור למין, הזכירה לי שגם אני הייתי במוקם הזה של הבנות האלו. ולצערי "הייתי" זה לפעמים "עדיין". את יודעת שאת צריכה למחוק/לחסום או לפחות להעיר אבל את לא רוצה לעשות מזה ביג דיל, לא רוצה לעשות דרמה וזה לא שזה כזה מזיז לך. אבל זה בהחלט לא נעים לך. וכשאני מעירה, אז זה איכשהו מהתפך עלי או שיש זריקת אחריות. חבל שלא מלמדים חינוך מיני בבתי הספר. בכולם. גם הדתיים. אפשר לעשות את זה בצורה צנועה אפילו...

זהו, אני רגועה והולכת לתלות כביסה.
כן, זה פוסט משונה.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי

 כן, מצאתי עבודה.

אבל זה לא מה שמעסיק אותי עכשיו, מעסיק אותי הרכב.

למרות שזה קשור לעבודה, כי אם הייתי מרוויחה יותר, אולי הייתי רגועה יותר.

אני צריכה אוטו. זה לא עיניין של איזה פינוק. זה צורך שפוגש אותי על בסיס קבוע.

ואני דואגת. ממש.

סבתא עזרה לי עם הסכום הראשוני, אני נמצאת בנקודה שאני יכולה ללכת לקנות אוטו חדש. הבעיה שאני לא מצליחה להחליט איזה וגם אם אקבל החלטה, אני עדיין מפחדת שזה יהיה לחוץ עלי קצת.

אני רוצה חדש, כי אני לא סומכת על עצמי שאדע לקחת אוטו טוב שהוא יד שניה. ואין לי אף אחד שיכול לעזור לי. בסוף זה לא עזרה בלקנות אוטו יד שניה שיהיה טוב, כי זה עוד אולי אציח למצוא. אבל במבחן המציאות? אם אני אקנה חתול בשק, אף אחד לא יעזור לי ואני אאלץ שוב להסתובב לבד בין מוסכים, לחפש מידע באינטרנט ולקוות שהידע שאני צוברת יספיק בשביל שלא ידפקו אותי. מה גם שנמאס לי ממוסכים. אני לא רוצה את היסכון הזה וגם ככה אין מי שאני יכולה לסמוך עליו.

אבל גם אוטו חדש אני חוששת לקנות. לכל דגם יש את היתרונות והחסרונות שלו ואני לא יודעת איזה לקנות. מה באמת יותר טוב ומה סתם לא משתלם. האם דגם זול יותר יהווה בעיה בעת קניה? האם כדאי לקחת קיה במקום טויוטה כי היא מאובזרת יותר? מצד שני לטויטה יש יותר מנגנוני בטיחות.
והאם לקחת היברדי? אבל ההיברדי יקר יותר והדגמים שמציעים לא כאלו שווים. אז אולי לקחת את הלא היברדי, אבל פחות משתלם בדלק...

צפיתי בכל כך הרבה סירטוני וידאו, קראתי כתבות מכל העולם, סקירות ואני לא מצליחה להגיע להחלטה מה הכי נכון בשבילי.
זה מכניס אותי לחרדות על כסף אפילו שעוד לא קניתי את האוטו.

עד לפעם הבאה,
ביי ביי

הלוואי שמישהו שם בחוץ היה יודע...

 הלוואי שמישהו שם בחוץ היה יודע...

שמישהו היה יודע שאם הוא לוקח אותי לעבודה, הוא מרוויח עובדת היכ הכי מסורה, והכי מקצועית וישרה שבאמת אכפת לה, ואולי אפילו אכפת יותר מידי. 
שמישהו ידע, שגם אם אני אקבל משימה שאני לא כל כך ארצה, אני אעשה אותה על הצד הטוב ביותר שלי ואף מעבר. ככה חינכו וגידלו אותי. לכבד את מקום העבודה לא משנה אם אני מנקה רחובות או עובדת במשרד.
יצא הגורל וכל מקומות העבודה שהיו לי, אפילו בצבא, לא היו מספיק אנשים מעליי שיוכלו להעיד על המקצועיות שלי. ובלימודים? אלו שיודעים שאני מקצועית הם אלו שעזרתי להם, והם לא יכולים להעיד לטובתי. אין לי מספיק גב מבחוץ כדי להוכיח את עצמי.
מרגישה שמי שלא מכיר אותי, או מכיר אותי רק מ"שלום שלום" חושב שאני לא יודעת לתכנת בכלל, ואם כן אז ברמה מאוד נמוכה. למה? כי הציונים שלי במבחנים לא טובים.
זו האמת. אני לא חזקה במבחנים, אני נלחצת, ואני לא לומדת נכון לבחינות. אבל העבודות שלי? הפרוייקטים שלי? זה עולם אחר לגמרי, תמיד קיבלתי את הציונים הכי גבוהים בכל הקשור לפיתוח. האם מישהו יודע על זה? לא. האם מישהו יודע שלמרות שבקורסים התאורטיים יש לי ציונים נמוכים, אני לבד פתרתי את התרגילים? שברתי את הראש למצוא אלגוריתמים מוצלחים למבנה נתונים או סיבוכיות? לו היו משתפים אותי בתשובות, בוודאי שיכולתי לקבל גם אני ציונים גבוהים. אבל לא שיתפו, ולא היה לי עם מי לעשות שיעורים. הלוואי שהייתי זנב לאריות מהתואר. אני מתבאסת שלא יצא לי להתחבר יותר לאנשים.
אבל אני גם מבינה שזה לא 100% באשמתי. אני גרה רחוק, בלי יכולת להשאר עד מאוחר באוניברסיטה, שנה ב' בכלל הגבילה אותי לחלוטין וחייבה אותי להשאר בבית רוב הזמן. עשיתי את המקסימום שאני יכולה ובאמת רכשתי כל כך הרבה ידע וניסיון. רק שהמחיר הוא בציון...
כשיש איתי עוד 500 מתמודדים, אפילו אם זה היה 50, איך אני אבלוט?
אין לי קשרים, ניסיתי את כולם. אין לי מישהו במשפחה שעובד בתחום שיכול לכוון, לבדוק לעזור.
אני צריכה לשבור לבד את התקרת זכוכית הזאת שיש מעלי. גם  למשפחה שלי מגיע סוף סוף קצת נחת.
אני מקבלת גרוש וחצי בדמי אבטלה. ואני יודעת שבגלל הקורונה, הדמי אבטלה האלו יבואו לכולנו בסיבוב. אבל אני גם יודעת שהאלף שקלים האלו, שבקושי מצליחים לכסות 3/4 מההוצאות שלי, הם הנשימות אוויר הקטנות שלי. להוריד מעמסה מהמשפחה שלי.

והפחד שלי? שאני אהיה כמו אמא שלי. עם השכלה גבוהה, תואר ביד, לא ממומשת. עובדת במשרה רק בשביל לסגור את החודש.
ואני נלחמת. נלחמת למצוא משרה שלא רק תחזיר את האופטימיות והגאווה למשפחה, אלא גם תסלול לי את הדרך להמשך.
אבל איך שזה נראה כרגע? אני אאלץ להתפשר. להתפשר על משרת בודק תוכנה או מפתח צד לקוח, שעם כל הכבוד לשני המקצועות הללו, אני מסוגלת להרבה יותר. אשאר לא ממומשת, ביניונית ומטה...
ואני באמת מאמינה שאני נכס ומי שיצליח לראות את זה מעבר למספרים, יזכה בעובדת הכי מסורה שיש.

הלוואי שאני אצליח למצוא משרה טובה, שאני לא אצטרך להתפשר.

הלוואי שמישהו נוסף, כמו המרצה, יראה שלמרות שאין לי שום ניסיון, אני כותבת קוד ברמה שלמישהו עם 3/4 שנים ניסיון (כן, קיבלתי מחמאה ממנהל הפרוייקט ההתנדבותי שלי. מחמאה שאני כל כך מעריכה בימים אלו ובאמת נתנה לי בוסט לביטחון. ואפילו לא ביקשתי או שאלתי. מיוזמתו פנה וסיפר).

עד לפעם הבאה,

בתקווה עם עבודה,

ביי ביי