ואני פחות או יותר יודעת מה אני רוצה לקבל ליום ההולדת..
מי שמכיר אותי טוב, אבל ממשששששש טוב, אמור לדעת שאני אוהבת מוזיקה!
אני כל כך אוהבת מוזיקה ש..(וזה עומד להשמע אבסורד) אני מקשיבה לה כל כך מעט..
אם הייתי יכולה להמיר את כישרון הכתיבה שלי בכישרון אחר-מוזיקה היתה הבחירה הראשונה! (האמת, עמוק בלב אני יודעת שאם היתה לי ההזדמנות לנסות וללמוד כמו שצריך..הייתי יכולה להצליח בזה אפילו!)
מוזיקה זה ממכר, וזו לא עוד קלישאה..
יש משוה במוזיקה, במנגינה שמדברת מעצמה, ששרה, במילים! שפשוט מספרים סיפור..
והיופי, שהסיפור הזה נוגע לכולם! כל אחד יכול להזדהות ולקחת את הסיפור הזה לאן שהוא ירצה..
מוזיקה יכולה לענות על השאלות שהלב שלנו מדחיק את התשובות!
ואני? נמנעת מלהקשיב למוזיקה לפעמים..
מוזיקה משפיעה עלי בקלות (ממש כמו ספר טוב, רק הרבה יותר מהר ומיידי) המצב רוח שלי יכול להשתנות תוך שלוש דקות (תלוי באורך השיר) וזה לטובה ולרעה..
אינני מוסגלת למשל לשמוע שירים עצובים כשאני עצוב...לא כי אני לא רוצה! להפך..אני רוצה וזה משחרר..
אבל לפעמים אין לי את הזמן להשתחרר, עלי להתעזר לפעמים בסבלנות לרגע הנכון להקשיב למילים ולהתמסר במנגינה..
כמה מוזר, ככה נכון..
ומה מעודד אותי ברגעים הקשים ביותר? מוזיקה, נכון..
אז, אני הולכת עם הזרם בדיוק כמו כולם ונכנעת ליופי המוזיקה..(איך אפשר שלא?! כלומר...וויוואלדי?! שופן?! לינקין פארק?! שלמה ארצי?! קרן פלס!? סקילט?!?!?!?!? לואיס אמסטרונג?! איך אפשר שלא להכנע לתותחים הללו..)
אז בתור מתנת יום הולדת, אני אשמח לקבל רמקולים טובים..
יש לי לפטופ, והרמקולים שבאים איתו אינם טובים..יש להם איכות נוראית.
אז רוצים לשמח אותי למרות הכל?
הביאו לי רמקול של מחשב רגיל, אפילו שניים, אלו שעל ה50 שח שיש בכל חנות..
(מוזמנים להשקיע ולהביא לי על הדרך גם מערכת שלמה עם מקום לדיסיקים ומרקולים פ-י-צ-ו-ץ)
עכשיו יהיה חשש..מה יקרה אם אני אקבל....פעמיים?!
יש לי פתרון-אל תביאו לי רמקולים
הביאו לי בועות סבון..
כאלו שאוכל להפריח כשיהיה לי משעמם ולדמיין איך המשאלות שאני פריחה עולות למעלה ומתגשמות..
בדרך כלל אני לא אוהבת לדבר על דברים שאני רוצה שיתגשמו-כדי שהם יתרחשו!
שזה מוזר, כי זה סותר עוד תאוריה שאני מאמינה בה-שברגע שאתה אומר מחשבה שיש בראש היא הופכת להרבה יותר אמיתית ומציאותית..
אז הגעתי למסקנה שזה מאוד תלוי בסיטואציה ולפעמים לאמר את מה שרוצים מעלים את הסיכוי שזה יקרה-כמו עם פיות..אם נגלה למישהו על קיומן הן יפסיקו את הקשר איתנו :)
(כן, גם אני לא מאמינה שנתתי את ההסבר הזה עכשיו..)
אבל אני עדיין מאמינה ב-אם נאמר משהו..זה עוד צעד להגשים אותו! ובתכלס-זה סוג הדברים שתמיד מצליח! ברגע שמספרים משה, גם אם זה למחברת, גם אם זה בלחישה או בכתיבה-זה צעד אחד קדימה לעשייה!
היצירות הגדולות וההמצאות הגדולות התרחשו בזכות אלו שיצרו, כי כולם חולמים על המצאות-אבל לבודדים יש את האומץ לומר אותן..
ואומץ? האם אומץ הוא אלמנט נוסף למה אנשים מפחדים לאמר בקול?
ברור..
לאמר בקול את המחשבה הקטנה והאישית זה חושפני ומפחיד ובעיקר מאכזבה!
אבל האכזבה הגדולה ביותר היא לא לספר, לשמור, ולחיות לעד עם המחשבה "ומה היה קורה אם..."
אני גדלתי עם ניסיון חיים קטן משלי, ולמדתי בו בדם, יזע ודמעות שתמיד עדיף לי לנסות! ולו צעד קטן.. רק בשביל לא לחשוב על "מה היה קורה אם.." רק בשביל לא לפספס-לחיות!
אז עכשיו, כשסידרתי קצת את המחשבות אני יודעת-שכדי שמשהו יתגשם-צריך לאמר אותו בקול!
ונראה לי, דווקא הדוגמא עם הפיות לא סותרת את מה שאני אומרת-אלא מחזקת..
כששומרים בבטן בתקווה שמשהו יקרה, בעצם מאמינים במשהו שהוא לא יתרחש לעולם..
ושאני אומרת "בבטן" זה אומר לא לספר לאף אחד, לא לכתוב, לא ללחוש, לא לשיר, לא לנגן לא כלום....רק המחשבה הקטנה בראש..
ולמה עושים את זה? כי לא תמיד רוצים שדברים יתגשמו, לפעמים רק לחשוב על זה עושה תחושה נעימה..
אז מה אני רוצה אבל לא רוצה שיתגשם?
מה מצד אחד אני לא רוצה לספר, ולשמור בבטן לעצמי כי נעימות המחשבות ומצד שני...בא לי להוציא את זה טיפטיפה למציאות בתקווה שאולי אבל רק אולי...זה יתגשם?
מה מצד אחד-אני הכי לא רוצה שיתגשם ומצד שני הכי כן? מה הדילמה הגדולה שלי?
אוהבת? לא אוהבת?
כל שבוע החלטה חדשה..כן, לא, כן, לא..
הסיבה שאני מתעסקת בזה זה רק כי זה מוציא אותי מהיום יום שלי, מהמציאות שלי.. נותן לי קצת חומר למחשבה (על אף שאין טעם להתעסק עם מה שהוחלט מראש, עם מי שעבר לחכות בשדה תעופה כשאני עדיין ברכבת..או שלא?)
לפעמים אני חושבת לעצמי, האם השיחות טלפון הראשונות היו קריטיות ויכלו לשנות הכל? האם הייתי יותר מידי...?
או שבעצם הצבתי את המבחן הקשה ביותר של האמון שלי-עד כמה אפשר ללכת למען אהבה רחוק..כמה ינסו ויתמידו למעני?
זו שאלה גדולה ומבחן גדול שהצבתי והתשובה עליו תמיד ברורה, אדם שאוהב לא נכנע..
אדם שלא אוהבת מספיק יכנע..
ואיך אני יודעת? כי גם כאשר המבחן קשה מידי, אני נותנת הקלות בו, מקומות להעתיק, מקומות להשתמש במחשבון..כל מה שצריך! אפילו רמזים..
אבל כשלא עונים על המבחן, כשלא מנסים לגשת אליו, זה אומר לי המון..
אז כן-אותי כבר לא רוצה..
ואני עדיין בעבר קצת, מחפשת תשובות..
עוד סיבה להתעסק עם העבר, חוץ מלנקות מחשבות אחרות, זה כדי לחפש את התשובות לשאלות הגדולות, להבין..לתקן את מה שנהרס אצלי בפנים, את הביטחון העצמי, להפסיק לפחד!
להאמין..
להאמין ברומנטיקה, ואהבה ותשוקה עיוורת..
להאמין..
מהחבר הראשון שלי, או לייתר דיוק מהפרידה, בניתי לעצמי חומות הגנה מטורפות! שעד שנתתי למישהו לעבור בהן, הוא פגע במה שתמון מאחוריהן..בזדון או לא בזדון, הוא פגע..
ומה שמפחיד זה שבמקום לתקן ולהמשיך בחיי, אני אגביר את ההגנה עוד יותר מה שיקשה על כל הסובבים לעבור הלאה, להכיר אותי..
אז...אני מנסה בכל כוחי לתקן והלמשיך בחיי ולא לבנות חומות נוספות, אך זה קשה שלא..
והסיבה השלישית שאני מתעסקת-זה להבין אחת ולתמיד מה היה שם, מה חוויתי במשך חצי שנה, איך לא לתת לטעות קטנה לחזור על עצמה שוב ומנגד איך לא לפספס אנשים מדהימים בגלל טעות פיצפונת שיכלה להפתר כבר מזמן..ולא-אני לא מתחרטת על שום צעד..רק על ספק שהיה לי, שלא ברור איך התרחש ולמה גררתי אותו המון זמן..
לעולם אל תכנסו לקשר עד שתיהיו בטוחים שזה מה שאתם רוצים, ואם אתם נכנסים...הבהירו זאת לצד השני והיו נחמדים ואנשים טובים..
כמו שהיה עם החבר הראשון, כך עם החבר השלישי..
הצבתי לעצמי תקופה מוגבלת, תקופה של אמונה בלב שמשהו יתרחש, תקופה שהצבתי לעצמי שברגע שאני עוברת אותה ושום דבר, אבל שום דבר לא מתרחש..אני מפסיקה להטריד את עצמי במחשבות הללו. ואם משהו אי פעם יקרה, זה יקרה מהתחלה, בדף נקי ועם המווווווון עבודה, אני לא אקבל את זה בזרועות פתוחות אלא כמו שזה התחיל, כאילו זו הפעם הראשונה..
וככה זה בתכלס עם כל בחור..
והתקופת הזמן הנוחכית שלי כרגע מסתיימת היום..
יש לי נטייה לבחור בימים סמליים..
16.1 לפני שנה בדיוק ישבתי ליד בחדר, בדיוק באותה נקודה, ירד בחוץ גשם..
באותו הבוקר הסתכלתי על הקיר שמולי, ושם בלוח שנה בדקתי את התאריך..וחשבתי לעצמי "וואו, היום זה היום..היום יהיה לי חבר.."וזה התרחש..התאריף עצמו מצא חן בעייני מאוד!
זה באמת תאריך יפה..
לאחר כמה שעות, בדיוק במקום שבו הסתכלתי על הלוח שנה, חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי ובעצם משם נפתח דף חדש בחיי שנמשך המון זמן אך לצערי גם לא לנצח..
והיום, שנה אחרי אותו הרגע, היום זה היום האחרון..הסיכוי האחרון להתחיל כאילו כלום לא קרה, או להמשיך, הסיכוי שלי לשקול ברצינות ולנסות..
וזה מצחיק, אני מדברת כאילו זה באמת יקרה..
ובאיזשהו מקום, אני כל כך רוצה להאמין שכן, על אף שהמציאות מראה לי בדיוק את ההפך, באיזשהו מקום אני רוצה להאמין שבעוד שעה בערך או שעה וחצי, בסוף האימון אקבל אסאמאס או דפיקה בדלת...
מצחיק, זה הגיע למימד מספיק רציני של מחשבה, שכדי לא למנוע את המאורע, מנעתי מאורע אחר שיכול היה להתרחש בדיוק באותן הדקות ולסתור את הרצון שלי..
אז בסדר, אני מקווה שמשהו יקרה..מקווה שהדלת תפתח!
ואם לא..זה לא נורא, זה גם בסדר..
כי אוהבת או לא אוהבת זה לא משנה-מה שחשוב שחבר טוב לא איבדתי..
ותאמינו לי, כל אלו שאומרים שלהשאר בקשא עם האקס זה צעד נוראי וחייבים להתנתק לפחות לכמה זמן-מה זה טועים!
זה בסופו של דבר הבן אדם שבחרת בו, שסמכת עליו, החבר הטוב הראשון... אז נכון שאוהבים-אבל להתנתק? להדחיק את המציאות? בשביל מה? ההתמודדות הטובה ביותר והמהירה ביותר היא בכוח..
ככה גם אגב, לומדים להעריך אהבה מהי, לומדים להנות ולאהוב בלי תנאים! כי לאהוב זה כיף.. נכון, תמיד נחמד שזה הדדי..אך גם כשזה לא!
וסמכו עלי, אני יודעת על מה אני מדברת..
אז..אוהבת? לא אוהבת? היום זה ה-16.1, שנה אחרי החבר הרציני הראשון, חצי שנה אחרי שהמילים "משהו..לא בסדר" יצאו לי מהפה..
אני מאמינה שלמאורע הזה מגיע הזכות להיות היום האחרון לחלומות ולניסיונות הקטנטנים..
ואולי..אולי אני זו שהייתי צריכה לעשות משהו?
אולי..
לפינת הלא קשור>>>>>>18 מתקרב ואני בפחד..עוד שבוע
-עוד שבוע המסיבה...רק שלא יהיה אלכוהול..
-שכולם יגיעו
-שאני אזכה בלוטו..פליייייז שאני אזכה באיזה..15 אלף ואני אהיה האדם הרגוע והמאושר ביותר בעולם!
-אפילו10 אלף..באמת..זה יפתור לי כל כך הרבה בעיות בחיים..
-יום אחד אני אקבל אסאמאס עם נקודה, ואני אהיה שמחה!-
=החירפון שלי הגיע לרמת ציחצוח שיניים
-קניתי טייץ ארוך, ואני אוהבת את זה.זה נוח
-מחר יהיה ממש קרררר!!!
-בא לי לדעת איך הגרביונים שלי..
-אני שונאת אנשים שמוכרים מבית לבית..
-לא שונאת, אבל גם לא מחבבת..
-שהעבודה באזרחות תעבור, שהכל יעבור..רק קצת חופש מהעבודות..
