למי שרק עכשיו הגיע לקרוא-החלטתי להדפיס את הבלוג..זה הפרק הראשון.. הסברים בפוסט הקודם
פרק א'-ההתחלה
חלק א'
אני בעתיד והקוראים המזדמנים האחרים שלום,
היומן היחיד שהצלחתי לתחזק במהלך חיי מתחיל בשנת 2007 בעודי באמצע כיתה ז'..
אי לכך החלטתי להזכיר לעצמי ולספר לשאר הסובבים אותי על מה קרה עד אותו יום גדול
שבו התחלתי לתעד..
אז להלן
הפרק הראשון לחיי...מגיל 0 ועד 13
חיי מתחילים אי שם באוקראינה הקרה. שלג כבר יורד ברחובות (חודש ינואר,
אירופה..), אמא יולדת בניתוח קיסרי..
בביתה חולים נמצאים סבתא שלי ואבא שלי, אולי יש עוד כמה אנשים אבל זה מה שידוע לי
כרגע..
הדבר הראשון שמספר הרופא לבני משפחתי הוא שאני ורודה כמו חזרזיר קטן, מלבב..
נולדתי למשפחה שבאה מרקעים שונים. אמא ממשפחה בעלי מצוקות כלכליות, קטנה ומאושרת
ואבא שבא ממשפחה עשירה ומבוססת.. (כןכן, כמו סינדרלה..רק שאצלי הסוף שונה והזוי)
אני מאמינה שבהמשך עוד אפרט איך, מי, מה, מו אבל ביום בהיר אחד לאחר שמונה חודשים
ההורים שלי התגרשו..
שנה לאחר מכן עלינו לארץ, אני התינוקת , אמא, סבא, סבתא, דודתי ובת דודתי..ולהבדיל
מהמון עולים אחרים, אנחנו הגענו לארץ באוניה! הנה עובדה משעשעת..להבדיל מהמון
יוצאי בריה"מ לשעבר אני לא אוהבת בורשט.. אבל סבתא טוענת שכשהייתי קטנה
כשגרנו באוקראינה הייתי אוכלת את זה בכ-מ-ו-י-ות..ואז עברנו את הגבול והתחלתי לא
לאהוב את זה.. להלן עובדה לא מעניינת נוספת, בדרכינו לביתנו החדש, נסענו
באוטובוס.. זו הפעם הראשונה שהיתה לי בחילה והקאתי מנסיעה...הפעם השניה תתרחש שנים
אחר כך..
באותה תקופה הכל נראה ורוד (לא כולל אני, אני מאז הלידה הפכתי לצבע לבן כמו פתית
שלג..). ההורים שלי גילו שיש דבר כזה מבצעים, שיש שניצלים בחנויות! שיש דבר כזה
מנגו! ועוד כל מיני דברים מוזרים שפשוט לא היה שם או לא היה להם כסף לזה..
כששלחו אות לגן, לא היתה בעיה מיוחדת..להפך! להבדיל מהילדים שלוקח להם
המון זמן להסתגל והם בוכים ובוכים, ונזלת ואיכס, אני הגעתי, הלכתי לשחק בקוביות
ושחכתי שסבתא שלי בכלל נמצאת בסביבה..
בהתחלה הייתי ילדה שקטה, האמת אפשר לאמר שהייתי שקטה עד כיתה י'.. אבל זה לא שקט
של בורות, היה לי שקט של חכמה, ולא כי אני מחמיאה לעצמי אלא כי האמנתי ש"סייג
לחכמה שתיקה".. הייתי מדברת במקומות הנכונים ולא אומרת שטויות סתם.. העדפתי
ובעצם עד היום אני מעדיפה קודם כל להקשיב! ההקשבה היא ההתחלה של כל שיחה ודיון..
יש משפט חרוש וישן שמסתובב רבות ברחבי האינטרנט והמציאות-אלוהים נתן לנו שתי
אוזניים ופה אחד כדי שנקשיב יותר ונדבר פחות..
ובחזרה לעלילה, לאחר הגירושים של ההורים שלי, לא היה לי קשר עם המשפחה
מהצד של אבא כולל אבא עצמו. הוא לעולם לא ניסה ליצור קשר והוא אפילו לא שילם דמי
מזונות..
כמה שנים אחרי שאנחנו עלינו, המשפחה שלו עלתה..
עד לגיל 13 הקשר היחיד שהיה לי לצד הזה במשפחה היה רק עם סבתא שלי מצד אבא, אמא
שלו.. למרות הגירושים והאי קשר, היא המשיכה לשלוח מכתבים, להתקשר, לשלוח מתנות
בימי הולדת (עד היום יש לי בובת ברווז בשם גרטה) וכשגדלתי היו אפילו מארגנים
פגישות שלי איתה ביחד עם אמא שלי(אחת מהן היא הביאה לי שטיח
מתנה..ברימה"מניקים..), בבית של דודה שלי .למה לא בביתנו? כי סבתא שלי מצד
אמא לא רצתה לראות אותה..
.
זה מצב מאוד מוזר, חייתי באיזשהו אי ודעות במהלך החיים ופעם בכמה זמן ההורים שלי
היו מטפטפים לי פרטים על אבא שלי..
למשל, כאשר הייתי בגן הבנתי שיש משהו לא בסדר.. איך זה שיש לי אמא אחת אבל שתי
סבתות? סבתא אחת שהיא אמא של אמא וסבתא שניה היא.. למה היא סבתא שלי בכלל? וככה
ילדה קטנה הולכת ולא מבינה למה יש לה שתי סבתות..באותו יום גיליתי שיש לי אבא
וההורים שלי התגרשו..
אני מאמינה שבדיוק בנקודה הזאת בחיים שלי התחלתי להבין שיש המון דברים שאני לא
יודעת והגיע הזמן לגלות.. אני מאמינה שככה התחלתי לפתח את הסקרנות שלי והרצון
לידע!
הבנתי שיש המון דברים שמסתירים ממני..הבעיה שבאותה תקופה לא באמת ידעתי שמסתירים
ממני עד שעם השנים לאט לאט ההמשפחה הוסיפה לי עוד ועוד פיסות מידע על העבר שלי ושל
משפחתי..
למשל, בכיתה ה' גיליתי איך קוראים לאבא שלי, בוריס.. בשיא הרצינות?
התאכזבתי.. מכל השמות של הגברים הרוסים, דווקא אבא שלי קיבל את השם הכי סטריאוטיפי
שיש? זה היה מביך..
ולמה בעצם אכפת לי שיש לו שם כזה רוסי..?
הנה עוד פרט חשוב..
אני אדם פטריוטי! ציוני, יהודי ועוד אלמנטים שקשורים לעם היהודי שלנו.. אני מצידי,
אם הייתי יכולה הייתי מעדיפה להיוולד כצברית..בסופו של דבר, השנתיים האלו זה כלום
מבחינתי.. למדתי עברית מאוד מהר ובסופו של דבר אני יותר שראלית מרוב הצברים שאני
מכירה..
היום זה הרבה פחות מפריע לי שלא נולדתי בארץ, אך כשגדלים בסביבה שקוראים לי
"רוסיה" (על אף שנולדתי באוקראינה..) ומנגד סבתא מספרת לי שאני לא, כי
מבחינתה רוסים זה אנשים שנולדו ברוסיה והם נוצרים, לא יהודים..וזה ממש לא אני..
אם כבר יהדות-כן, אני מאמינה באלוהים ואני מאוד אוהבת את הדת שלנו.. כמובן שלכל
אחד יש את הראית עולם שלו וגם בדת שלנו יש כמה אלמנטים מיושנים אבל הבסיס הוא חשוב
מאוד וערכי.. אני פחות מאמינה בפרשנויות של רבנים אלא אם יש בהם באמת הגיון בריא..
יחד עם זאת, אני מאמינה במדע.. כן, דת ומדע הולכים ביחד. מן הסתם הסברים שנותנת
הדת לתופעה X שונים מההסברים שנותן המדע אבל זה כי הדת
מיושנת וגם כי בסופו של דבר המדע חוקר שאלות של "איך" או
"מתי?" ולא.. "למה?".
טוב,
בחזרה לסדר הכרונולוגי, תקופת הגן.. אני לא אהבתי את התקופה הזאת ואת הגננת
שלי..היה לי רע ותמיד הרגשתי שמפלים אותי לרעה.. למשל, פעם ילדה אחת איימה על
חברות שלי אז אמרתי לה שתפסיק וסוג של איימנו זו על זו במכות..ונחשו מה? הענישו
אותי ואותה לא.. ונאלצתי לסדר את כל הקוביות.. הייתי תמימה מידי..
לפחות היו יתרונות בגן! היתה טרמפולינה קטנה, וטונה ממששש טעימה! וחומוס! ככה
התחלתי לאהוב את שני המאכלים האלה, אהבתי לשחק בחול ולשים חול בתחתונים (?!),
לבנות ארמונות חול..האמת, רק כשעזבתי את הגן הבנתי את הפוטנציאל בארגז החול שהיה
לנו ועלתה לי תוכנית גאונית לבנות ארמון חול מדהים.. הרעיון הוא לקחת דלי חול
ובעזרתו לבנות המון בנייני חול קטנים ועליהם עוד בניינים ועוד בניינים עד שתווצר
פירמידה! טוב, אולי עכשיו זה נשמע לא משהו אבל זה עדיין ממש מדליק!
עד לפה כתבתי, אבדה לי המוזה מכל השיעמום של הפרטים המשעממים הללו.. אולי הייתי צריכה לכתוב רשימה של דברים חשובים שאני רוצה לזכור? אבל אז זה לא ספר..זה רשימה..
נו מילא
עד לפעם הבאה
ביי ביי
