כמעט כל יום אני נכנסת לבלוג רק כדי לא לשכוח שבסוף החודש אני מחוייבת לעדכן (מחוייבת לעצמי כמובן) אז..הנה!
חודש עם שינויים. לצערי שינויים מעטים מידי ביחס לכל ההמשכיות בחיי..
במקום מסויים זה מרגיש כאילו רק אתמול כתבתי פוסט ושום דבר לא השתנה, העובדה הזאת מעציבה אותי. אני זקוקה לאיפוס רציני וחזרה למסלול התנהלות רגיל. מצד שני, כשאני חושבת על זה, אולי אני פשוט התרגלתי לחיי "רכבת הרים" שעד שאני סוף סוף הגעתי לרוגע פנימי-הפנמתי את כל היתרונות שיש ברכבת. השינויים האלו, הציפיות, הפרפרים, התחושת בטן של "משהו טוב עומד לקרות" , האדרנלין..
בחיים לא חכיתי לקיץ כמו שאני מחכה לעכשיו. לימים החמים, לחופש האין סופי כמעט, לשטויות, לנסיעות אופניים ארוכות, לזיעה קרה על גופי, למקלחות הקרירות, לשמש המחממת, לעבודות בחופש, לבריכה, לים, ליציאות בכל יום בשבוע עד (כמעט) שעות הקטנות של הלילה. עם כמה שאני אוהבת חורף, החורף הזה הוא חורף דיי..אמ..עלוב. הוא נותן לי בעיקר תחושה של סתיו או אביב. אולי בגלל זה אני רוצה שינוי, לעבור את תקופת המעבר..
משהו עובר עלי, משהו פנימי. מצד אחד טוב לי-אני רגועה. הבעיות שלי ביום יום מסתכמות בציונים, האומנם? תמיד היה לי ברור שאם אני מתלוננת על ציונים סימן שיש משהו גדול יותר מאחור. משהו מפריע, משהו קטן אולי גדול. משהו חסר לי ומשהו אני צריכה לשנות. אני עדיין לא יודעת בדיוק מה אבל יש לי ניחוש פרוע מהו. אני לא יודעת אפילו איך לפתור את זה בצורה הטובה ביותר. או שאני כן ואני פשוט מחכה לסימן? לאישור? לתשובה?
__
עם כל הכבוד ללימודים-אני עדיין לא מבינה מה גורם לאנשים להסיק שאני תלמידה טובה..
מה גורם לכולם לחשוב שאני חרשנית? שאני מצטיינת?
זה רחוק מהמציאות..
חרשנית אני לא-אולי רק בהסטוריה וגם זה רק לפני המתכונות והבגרויות..
גם מצטיינת אני לא-הציונים שלי הם בדרך כלל מעל 80 ולא בדיוק שואפים למאה..
שלא לדבר על מת' ופיסיקה שהשנה זו ממש נפילה..להגיע לנכשל וציון ממש נמוך במקצועות שאני אמורה להיות באמת טובה בהם. מה שעיקר הדאגה שלי אם לומר את האמת..
מקצועות שהמטרה שהצבתי לעצמי היא לעבור את ה-90. בכל המקצועות הצבתי את המטרה הזאת ואני לא מתכוונת להתפשר. הבעיה שהעצלנות תוקפת חזק..וגם אם אצליח להתמודד עם מת'-כי דוגרי זה יותר קל..פיסיקה זו בעיה שונה לחלוטין.. צריך המון תירגולים, הבנה מורחבת יותר של החומר-משהו שאני לא עושה ולא מצליחה לעשות בגלל הבעייתיות של-אי נתינת תרגילי חזרה וחוסר התמצאות בעמודים, בתרגילים וכו'.. הייתי צריכה לעבור לכיתה השניה של פיסיקה כשעוד יכולתי..שם הייתי מצליחה הרבה יותר..
והבגרויות עוד מעט פהוהלחץ שיש בין לבין..מפחיד יותר מידי.
אני לא רוצה ללמוד כמו רובוט למבחנים ולעשות פירמוט למוח כשאני יוצאת. רוצה ללמוד באמת-ללמוד לחיים ממש כמו פעם.
איך ביסודי לא הייתי לומדת למבחנים, הייתי מעופפת בשיעורים אך בסופו של דבר, אני זוכרת כל כך המון מידע משם. כל מה שלמדנו בשיעורי המדעים, הסטוריה, חשבון, אנגלית, מורשת, לשון.. אני זוכרת. כנ"ל בחטיבה.. כל כך המון חומר אני זוכרת ואני אזכור תמיד..
יהיה נורא חבל לפספס חומר שכזה..
לפינת הלא קשור>>>>>>>>>>>>>להיות איזה זה כואב.
-אתמול היתה הועידה הארצית ה-18. היה אדיר! שוב יצאתי לבד בלי הקבוצה, שוב הם היו בסמינר אחר לגמרי. אך לראשונה אני בחוג שלפחות מישהו אחד אני מכירה, ולא הייתי לבד בחדר אוכל, ולא הייתי לבד בהפסקות, ולא הלכתי לבד לישון והיה לי כיף! הכרתי אנשים חדשים שאני ממש לא זוכרת את השם שלהם (סתם נו, את האנשים החשובים ביותר אני זוכר:P ) הבעתי את דעתי, השכלתי, לקחתי חלק בהסטוריה השומרית והכי חשוב-קניתי חולצה! סתם נו.. זה לא הכי חשוב-אבל זה חשוב מספיק!
-יש משהו בצביעות שגורם לי לתהות ולשאול מהו הגבול בין סובלנות וצביעות?
-ומהו הגבול בין סובלנות לתמימות ונאיביות?
-הגדרה עצמית
-לא אוהבת צביעות
-אני גם ממש לא אוהבת את האנשים שמפקפקים בי, באמונותי, במילותי, בדרכי ובמילותיי.
-חוץ מאנוכי כי אנוכי מכיר את מוחי המבריק
-אני גם לא משקרת..ואם כן אז רק ב"הכנתי שיעורים" "הנעליים לא לוחצות" "זה לא כאב.." "אני בסדר" "השעה חמש וחצי"
-חכינו חכינו, וחודש עם ד"ש (כןכן..לא יכולתי להתאפק..גם הוא/אתה נכנס לרשימת האנשים שמקבלים שםקוד בבלוג ביחד עם מיסטר איקס, וואי והוא..בדוגרי-מקום כבוד)
-ומכאן נצא ונאמר-תודה.
-תודה♥
-חדר כחול, פסילות ועוד כל מיני דברים שלא ננקוב בשם בעקבות הצנזורה בבלוג-נהיים מידי יוםכחלק בלתי נפרד ממני..יחי העין הכחולה!
-יתרון ברור אחד בחוסר עדכון-אין כל מיני אנשים מציקים שמוסיפים אותי למשן בשביל שיחת סקס!
-צ'יטוס גבינה זה טעים
-לא סיימתי את הספר מהיום הולדת!
-עוד מעט גדנ"ע!
-הוצאתי טופס ירוק-אפשר להתחיל ללמוד
-אני לא רוצה להפסיק ללכת לרופא הילדים שלי..אני ממש אוהבת אותו>: היום הגענו אליו ואני מטופלת אצלו כבר 15 שנה..והוא מכיר אותי מעולה וראה שאני מחזיקה את הטופס הירוק וכזה "הו..כבר הגיעה הזמן לרישיון" אני מרגישה שהוא רואה אותי גדלה. בשיא הרצינות-את חיי הייתי שמה בידיו. הוא רופא מדהים! לכל מחלה, אפילו ההזויות ביותר הוא מצא פתרון בשניות. אין כמוהו..
עד לפעם הבאה
ביי ביי
