עוד יום..

אוץ'. 

זה כואב מידי פעם.. במיוחד כשאני נכנסת לפנטזיות שלי ואז-עולה לי לראש "אבל את יודעת שזה לא יקרה.. " אוץ'. 

זה גם כואב לראות את השמחה ולדעת שאני לא חלק מזה וכואב לראות את ההתקדמות הלאה ושטוב לו-ושבעצם צדקתי ועדיף לו בלעדיי.. 

האם יגיע רגע שהוא ירצה אותי? האם יגיע רגע שהוא יגיד לי "טוב..חשבתי בואי נדבר"? האם הוא אמר זאת רק כדי שאני אעזוב אותו במנוחה והוא לא רוצה להגיד לי את האמת..?

אני רוצה לדעת את האמת! 

חסר לי משהו.. 

כשראיתי פעם את הסוף לא ראיתי אותו ככה.. ראיתי שני ידידים .. לא רוצה להיות אויבת..לא רוצה להיות הזיכרון הפחות טוב, הסיטואציה הרעה-הסיוט.. אני לא רוצה שיזכור אותי בתור מישהי שעשתה לו רע.. אבל-האם זה מה שבעצם אני?

זה מצחיק, הרי הגעתי למצב שלא בא לי לדבר על זה עם אנשים כי אני יודעת מה הם יגידו לי ועצוב לי לשמוע כשהם אומרים את זה..ומצד שני.. אני רוצה שיקראו פה בבלוג, שידעו מה אני חושבת..שלא יהיה להם את הספק שהפסקתי..

או שאולי אני רוצה שהוא יקרא פה וידע שלא הפסקתי? או שאני מחכה לשיחה..? 

הרצון שלי שניהיה ידידים..החלום שלי שניהיה יותר.. 

כל הסיטואציה הזאת פשוט עצובה..

לא יכולתי להרדם בלילה..

הלכתי לישון והיתה לי הרגשה של "קליק" ברגל.. ניסיתי ללכת, לעשות מתיכות וזה לא עבר..האמת שזה גם ממש כאב..

באיזשהו שלב הפסקתי לנסות וניסיתי להרדם...חשבתי לעצמי "הממ..הרי בבתי חולים אנשים מצליחים להרדם למרות הכאבים...בטח גם אני יכולה" (אכן השוואה מאוד גרועה מצידי ..בית חולים וקליק ברגל..אבל..השוואה..) 

וככה הגיעה השעה שבע, הטלפון צילצל-אני עדיין עייפה.ובום! הכאבים חוזרים! כמו מפגרת התחלתי ללכת בחדר ולעשות שטויות שזה יעבור ואני אחזור לישון...

בסוף עבר איכשהו..ונרדמתי לכמה זמן:) 

הולכים לקן לשיחה לגבי שנה הבאה.. עד כמה שהרצונות של כולם זה שיהיו מדריכים..ברור שאנחנו לא ניהיה כאלו.. החלטנו כבר שלא נדריך אבל אנחנו לא נאבד את עצמנו בקן.. אני לא יודעת איך זה יהיה שנה הבאה...קצת מלחיץ..

אני אמורה לנסוע בקיץ לסבתא שלי.. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי שם..איך בכיתי לפני שיצאתי.. 

הייתי לבד..בלי חברים בלי אפילו קרוב משפחה אחד שממש מכיר אותי.. נכון שהפ משפחה קרובה מבחינה ביולוגית אבל..לא הכרתי אף אחד והייתי צריכה להסתדר והיה לי קשה.. סבלתי כל כך..ספרתי את הימים לאחור.. חכיתי לרגע שאני אחזור כבר הביתה..

גם בפעמים האחרות זה היה ככה אבל אז לפחות נהנתי קצת יותר..

והנה אני נוסעת שוב כניראה ולשם שינוי אולי אני גם קצת מחכה.. יעזור לשכוח את כל הבעיות או להפך-לחשוב עליהן..אני אבכה בטח אבל..מילא.. לפחות ים.. וגם משפחה..

אני אעדכן כל יום..ממש כמו פעם..

יש לי כל כך המון שאלות שהוא לא יענה לי כניראה אף פעם.. מצחיק, אחד הדברים שאני הכי חוששת מהם זה שהמשפחה שלו תשנא אותי לתמיד או משהו..

לפינת הלא קשור>>>>>>>אני רוצה חיבוק..

-מה הקטע בכל הקשור להגברת רגשות כלפי גלעד שליט..הרי המדינה מנסה להציל אותו.. 

-עם כל הפחדים שיש לי מהצבא אולי אני גם מחכה לזה כבר..

-אני עדיין לא מצאתי עבודה...זה לא טוב..

-מחר יום של סידורים..צריך ללכת למלא מקומות..

-אילו רק הוא היה פה ... לשעה..נותן חיבוק אומר שיהיה בסדר..מנגב את הדמעות.. אוף..אני מתגעגעת><" 

-אז לעצב מחדש את הבלוג...?

-כמה זמן ניראה לכם ייקח לי להפסיק לכתוב כמו נערות ישרא מושפעות דיכאוניות? 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

ככה ניראה יום של נערה עם לב שבור

היא היתה ממש יפה כשראיתי אותה לפני שיצאנו. בשמלה עם האיפור שאיפרנו אותה..השער..

לדעתי זה אל מוגזם בכלל-הכל היה מושלם..רק דבר אחד היה חסר..

כמו שאני מכירה אותה , היא תחזור עם מלא מלא חוויות-וזה מה שחשוב באמת.

זה גרם לי לחשוב..איפה אני אהיה עוד שנתיים? 

אמא אמרה שהיא תקח אותי למספרה ונקנה שמלה יפה וזה.. מוגזם מידי לדעתי. שמלה-מהממת שניתן יהיה ללבוש בעוד כמה אירועים.. אבל איפור ושער? עד אז אני אלמד לבד כדי שיראה מעולה. 

אבל..עם מי אני אלך? לבד?

וכך כמו תמיד..האסוציאטיביות הזאת החזירה אותי לכל אירועי הזמן האחרון..

ואולי אני אלך איתו? ואולי לא? 

אני רוצה ללכת איתו..נוכל לרקוד יחדיו..ואנחנו ניראה מדהים.. אני אצחקק שאני כמעט בגובה שלו בזכות העקבים..

אבל זה לא בר יסומי כניראה..

מיום ליום אני מעכלת את זה שזה לא יקרה.. שאני לא מספיק מיוחדת או חשובה בשבילו כדי להלחם עלי.. קצת חבל(אולי אפילו קצת מאוד..)

אז אתמול..היתה הבגרות אחרונה.. אשקר אם אומר שלא כאב לי כשראיתי אותו כשהוא ירד במדרגות ולא בא אלי.. 

אבל זה עוד כלום..

זה כאב כשסיפרו לי על החלום ההוא.. בליבי חייכתי.. ביחס למה שהם חלמו ממש במקרה באותו הלילה היה לי חלום יותר משמעותי אז זה עודד אותי במעט..אבל כאב.. אז חייכתי וצחקקתי.. שיחקתי אותה אדישה למצב-כאילו שעברתי הלאה.. זה מה שאני בתחלס אמורה לעשות..

אחרי שהבגרות הסתיימה ניגשתי אליהם.. התבאסתי שלא התייחסתי קצת אליו אבל..הוא הרי לא רצה.. ואז..הוא הלך.

באופן מפתיע..דווקא כשיכולתי לבכות-כשסוף סוף לא היו לי דאגות על הראש-לא בכיתי.. זה לא יצא..

במקום התחלתי להנות מהמחשבות הכואבות..לא בא לי לשכוח אותו..

חלקן ממש נעימות כאלו..נחמדות.. חלומות של יתגשמו אבל.. חלומות.. זה יעבור לי..אבל בינתיים טוב לי ככה כשאני חיה בחלום הזה-ככה זה לא בא אלי בבום..

בערב יצאנו..נהנתי.

היה כיף בבאולינג..היינו כמה בנות שחלק לא הכרתי אבל היה מדהים להכיר.. זה נתן לי תחושה של "אני לא אהיה לבד בחופש הזה" ...אפילו היה לי מזל במשחק.. בטח בגלל שטעו בשם שלי וכתבו ריהאנה..(טוב, מה אפשר לצפות מגבר בשם "ישראל" שקולט פרצוף על מטבע של שקל?)

ואז הגיע ערב..

דיברתי עם האדם היחיד שאני הכי סומכת עליו..זה שממש חשוב לי.. 

קטע אסוציוטיבי- אני לא זוכרת יום מדוייק.. אבל אוף. מילא אהבה רומנטית זה עובר אבל זה..אהבה של חברים טובים? טהורה ומאתית כמו אהבת משפחה? זה כואב.. כל כמה זמן זה גורם לי לבכות מחדש.. לחשוב שאדם היחיד בכל העולם שאת סומכת עליו בעיניים עצומות אומר לך שאיכזבת אותו-זה כל כך כואב.. במיוחד אחרי כל מה שעברנו.. אני ידועת שטעיתי אני אוכלת את עצמי כל יום מאז שזה קרה..ולשמוע את זה ממנו? טעיתי ואני רוצה לתקן את זה..לא רציתי את זה.. זה לא מגיע לי..הטעות שלי היא בדרך לא במטרה.. 

רציתי להתנצל.. לנסות להסביר..אבל זה היה לשווא..הוא לא היה מאמין לי כי יום לאחר מכאן לא הייתי משתנת התנהגותית כל כך מהר.. כל כך רציתי להגיד לו שאני מצטערת באמת ושפשוט קשה לי.. אני תוהה לעצמי איך הוא היה מגיב אם הוא היה יודע שכל פעם כשיש לי בעיה או כשאני עצובה  אני תמיד מדמיינת לעצמי שפתאום הוא צץ משום מקום ומעודד אותי ואומר לי את האמת..נותן חיבוק עם הרגשה של "את לא לבד יותר.. לא ניתן לך ליפול" ..

אני צריכה לתקן את זה כבר..זה לא בסדר מה שקורה עכשיו.. אני לא רוצה לאבד חבר טוב..

קמתי היום בבוקר..הייתי עצבנית כי לא נתנו לי לישון(אוף) אבל הזמן עבר..התעוררתי קצת יותר..איכזבתי את סבא שלי שהשארתי בצלחת..(אני יודעת שזה נותן לי הרגשה טובה שאני משאירה אוכל.. אבל לא בגלל זה אני משאירה..זה באמת-מלא אוכל! והצלחות הן ניראות קטנות אבל הן עמוקות אז.. אני לא יכולה לאכול המון כל כך.. ) 

יום תנועות הנוער.

באתי לקן, הכנו דברים..צבענו..שיחקנו השתוללנו יצאנו.

וואי היה כיף!

למרות שהיה פול רעש!

היינו הכי מקדימה ומרוב הרעש והמורלים לא שמעתי אפילו את הצופים שהיו מאחוריינו.. הם גם היו קצת מבדרך כלל.. כמעט במספר כמונו(ואנחנו באמת מעט..אני זוכרת שכשחבתי על חג התנועה הבנתי שאנחנו ניהיה מעט ויהיה קצת מביך ליד כל התנועות הגדולות) באופן דיי אירוני מסתבר שעשינו באמת הכי הרבה רעש(וואי..עם הטופים?! והצרחות?! והשירים?! והמשרוקיות?! בלי הפסקה?! מן הסתם! )

אז...גם זכינו

זכינו בתחרות..והיו מתנפחים לקטנים ושי גבסו בא להופיע..(ככה זה כשצריך למצא זמר שיתאים גם לתנועות הדתיות..האמת-שי גבסו! זה מפורסם זה..) 

גלינג גלינג-טלפון

-הלו?

-מתי את חוזרת?

-בקרוב

-טוב..ביי

אז חזרתי הביתה..בבית גיליתי שהמזוזה שלנו שיקרית..

סבתא לא ספרה לי שהיא הוציאה את הקלף מהמזוזה (מה שנחשב כאסור ) כדי לבדוק אם הוא בסדר..

באופן מצחיק מעט מסתבר שיש בו מלאא טעויות.. ובתור בית יהודי כמו שצריך סבתא שלי משתדלת הכי שאפשר לשמור על המסורת והיא מאמינה בדברים הללו..(האמת גם אני וזה לא בושה לדעתי) היא קנתה מזוזה חדשה וסבא הקריא את הטפילה.. הטפילה בעברית וסבא לא יודע עברית אז כתבו לו את זה באותיות ברוזית והוא בכל זאת לא קרא את זה דקדוקית נכון.. מצד שני.. אם ה' קיים אני מאמינה שהוא מבין את העיניין והכי חשוב זה הניסיון והכוונות הטובות!

לפינת הלא קשור>>>>כל פעם מחדש, לשמוע את המילים "תמצאי יותר טוב..עדיף ככה" עושה לי כאב..לא בא לי להפנים את זה עדיין..

-אני צריכה עבודה..

-אני צריכה לחזק את הקשרים עם החברים הקרובים אלי..

-אני צריכה לחזק קשרים אם אלו שפחות!

-כבר בא לי לנסוע לסבתא.. למרות שאני מפחדת שפתאום תיהיה שם רעידת אדמה( בגלל שהיא גרה מטר מהים) אבל אני רוצה ים!

-רזיתי! עדיין יש לי עוד כמה ק"ג להוריד .. (שלושה ככה) עד כה הכל נחמד!

-אני חוששת שרזיתי מהסיבות הלא נכונות..או מהדיכאון ואז עוד מילא..או .. מהבעיה הרפואית-ואז זה לא טוב..

-אני שוקלת להחליף עיצוב..מצד שני ממש קשה לי להפרד ממה שעכשיו.. עזרה?

-הבנתי שאני נשמעת כמו הבנות האלו בבלוגים בעיקר בישרא הדיכאוניות שבוכות על החיים שרע להן וזה.. אני לא כזאת..זו סתם תקופה..תבדקו בבלוג בפוסטים של פעם.. (לא יותר מידי אבל..כי שם הבנתי שאני נשמעת ממש מפגרתOO) 

-הבלוג הוא שלי! ועל כן לא אכפת לי מה תחשבו עלי... (אולי קצת .. בקטע של "זה מעניין ומסקרן"..לא בקטע של "זה ישנה אותי..אני אאעלב/אתנשא" מסקרן לדעת מה חושבים עליך.. )

-הארי פוטר זה עדיין תותח..אוף בא לי כבר להיות בפארק ההוא..(שיט! שוב פעם הזכרתי לעצמי אותו..פעם דיברנו על זה שהוא אולי יבוא איתנו=-=) 

-אני לא רוסיה..אני גם לא אוקראינית..אני יהודיה.. אני גם ישראלית! לפי ת.ז... אין לי מנהגים אוקראינים או רוסיים.. אני רק נולדתי בארץ אחרת.. בארץ שאם אתם הייתם נולדים שם וגדלים  סביר להניח שהייתם מרגישים לא קשורים לסביבה כי זה מה שאתם-יהודים.. מצחיק אותי שאנשים בשוק שאני יהודיה משני הצדדים "טהורה" אבל ככה זה אצלנו במשפחה.. להתחתן עם מישהו שהוא לא יהודי זה משו שנעשה רק על ידי בת דודה שלי וגם זה אחרי כמה וויכוחים(בדרך כלל פשוט עוברים גיור:) ) גם..אנחנו מדליקים נרות שבת וחוגגים את החגים.. אז מה אם אני נולדתי בארץ אחרת? 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

סיפור אהבה..מה יהיה הסוף או ההתחלה?

כמעט חצי שנה..

כמעט.

חצי שנה של מלא התהפכויות וחצי שנה שהיא רק המשך של מה שהיה..

מלא דברים השתנו לי מאז.

מסתבר שבלי לשים לב השתנתי קצת-אולי קצת יותר.. מ"ינה" הפכתי ל"יאנה" הרי..זו רק אות אחת, נכון? אז מסתבר שלא..

מסתבר שהחידוש הזה הוא לא היה שווה את זה.. אני מפילה את השוני שלי על אות קטנה כל כך אבל כשאני חושבתע ל זה, ככה הכל התחיל.. הכל התחיל כשהתחלתי לכתוב את האות א'.. 

אני יודעת מי אני, אני יודעת שיש בי עדיין ינה-עובדה..הת.ז. זהות שהוצאתי לפני מספר חודשים, הכרטיס ספריה, השמות בדפי בית הספר.. 

אבל היאנה הזאת.. לא משו מיוחד רק אדם עם קצת יותר פה גדול שבמקום לחשוב לפני שהוא חושב אחרי.. ילדה עם יותר ביטחון אבל לפעמים אני עלולה לפספס את הסובבים.. 

אני הרבה אנשים עכשיו שרציתי תמיד להיות אבל גם קצת איבדתי את עצמי.. 

אני רוצה מצד אחד לחזור למי שהייתי פעם ל-ינה בלי א'.. ומצד שני-יש משו אחד שאני רוצה לשמר..את החוסר השתיקה-לא עוד אנשים שאומרים שאני שקטה.. 

אז את החלק של השם כיסתי..

אז מי אני?

אני

מישי שסיימה כיתה י' סוף סוף היום-אחרי הבגרות האחרונה השנה. לא ברור אם בהצלחה-סביר להניח שהציון שלי הוא לא משהו כי זה קצת מסובך ללמוד לבגרויות כשאתה בסוג של דיכאון. (וכשאני אומרת דיכאון אני באמת מתכוונת לזה ולא ל"סתם עצובה." אני לא אוהבת להיות בדיכאון..אני לא רעבה, לא שותה..כל היום עצובה..) 

למה אני בדיכאון?

ניראה בהמשך.. 

הציונים שלי הם סבירים-לדעתי..

הם לא מי ידוע מה כי תמיד יש טובים ממני בשכבה וגם פחות טובים..

כמו שאני מכירה את הסביבה שלי 90% מהשכבה יגידו שאני בטח חכמה כי יש לי ציונים מעל 80 ובתעודה רובם אפילו מעל 90.. זה לא נכון.. לפעמים זה סתם היה מזל אמריקאי ולפעמים פשוט ישבתי על התחת ולמדתי כמו שצריך. 

חברים? לא בטוח אם יש לי.. כלומר יש-יש לי אנשים שאני יכולה לדבר איתם.. אנשים שיקשיבו לי..יש לי חברות טובות-טובות מאוד.. ידידים טובים..טובים מאוד..חבר טוב אמיתי כשניראה אני עומדת להרוס את החברות הזאת-אבל יש.. 

אבל..מה חסר? אה כן..

אני לא יכולה ממש להפגש איתם..

חברים זה אחלה, אבל זה לא כיף לשבת בשישי בערב לבד כשאף אחד לא מזמין אותך.. גם זה לא שאני לא יכולה לעשות את הצעד הזה-אני יכולה.. אבל איכשהו זה תמיד קורה מאוחד מידי כשלכולם יש כבר תוכניות..

טוב לי אבל לא הכי טוב.. החופש קרב ובא והפחד שלי שאני אהיה לבד ברובו אם לא כולו.. 

ובלב? 

הלב כואב.. 

חגגתי 16 השנה..לא לבד. בוא נגיד שהשיר "יום הולדת..חגיגה נחמדת.מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד.." יום אחד? טעות..אני מכירה עוד מישהו שנולד איתי באותו יום..מה הוא נדחף?! 

מישו נחמד..

חצי שנה אחרונה בדיוק הייתי אומרת שהוא אדם טוב וידיד טוב שממש שמחה שהכרתי אותו..הייתי אומרת שאולי אפילו היה לי איזה קראש קטן עליו אבל אל משו רציני(בסיגנון ה-"יאו ראיתן את ההוא מימין! אני רוצה אותו!" )

הדברים התגלגלו להם והתפתחו וניראה שהקראש הקטן נהפך לסיפור ממש לא קטן..

ביום בהיר אחד

או שזה היה ערב? 

זה היה ערב..

דיברנו לנו כהרגלנו..הייתי עצבנית.(במסן למי שיש ספקות..)

הוצאתי את זה קצת עליו ומרוב עצבים על הדרך ספרתי לו על הרגשות שלי-הממ..אולי טעות ענקית? זה מה שחשבתי באותו רגע .."אוי לא! זהו..הרסתי את הידידות שהיתה לנו! אוף כמה נורא!!! אולי אני אשקר? אגיד שזה היה בצחוק..? לא..נחכה מה הוא יגיד..אולי..אולי..אולי זה הדדי..." 

חכיתי..

וחכיתי

וחכיתי

והוא לא ענה

כלומר..הוא באמת לא ענה.. פשוט-לא הגיב.. לרגע חשבתי שאולי זה לא שלח את זה (הוו הלוואי! ) אבל זה שלח.. אז למה הוא לא מגיב? הוא שונא אותי? למה?!?!! 

אז שאלתי..כאילו-בדרך של המסנג'ר..שלחתי לו סימן שאלה.. 

הוא ענה! איזה כיף..או-שלא?

לא..

הוא ענה שאין לו מה להגיד..מקסים

ככה..הנושא עבר המשכנו כאילו לא קרה כלום(הו מזל...)

עד שיום אחד! בלי הודעה מוקדמת קיבלתי הצעה מפתה ממנו לצאת לסרט(איזה כיף:) אחרי כמה וויכוחים יצאנו..היה נחמד..אבל..זה נגמר בשום דבר  "טוב..ביי" "ביי..." 

באסה.. פה הייתי וד קצת בדיכאון..ההורים שמו לב שאין לי חשק לאכול ושאלו אם זה בגללו..לא עניתי..שאלו אם התנשקנו-אוי זה כאב.. (השאלה)

עבר עוד חודש.. ועוד קצת זמן.. 

אני לא ידועת למה אבל ככל שהזמן עבר הלב רק דפק יותר..

הרמזים היו בשטח התחלתי לערב גומרים חיצוניים לבדוק מה עובר לילד בראש..חיפשתי תשובות..

מצד אחד לא רציתי להשלות את עצמי ומצד שני לא רציתי לוותר על ההזדמנות..

עבר עוד חודש..כאילו כלום לא קרה

מידי פעם צצו להן פה ושם רגעים קטנים של "יאוו..תשובה?" "לא..>:" זה לא שמישו אמר לי לחכות..למרות שמלא פעמים אמרתי לו שאני לא אחכה לתשובה שלו לנצח..חכיתי. 

מפגרת? אולי..מאוהבת...? עד הגג..

ואז בעוד איזה לילה בהיר..אחרי ריב לא קל שהיה לנו זה קרה..

11.3 

אני בחיים לא אשכח את התאריך.

זה היה ערב נחמד..דיברנו.. רציתי לבכות כי כאב לי על שלושת החודשים שחכיתי סתם.. דיברנו עוד קצת ובסוף הגענו להחלטה-לנסות!

וויפי!

האמתי באותו רגע פחדתי שפתאום הרגשות יעלמו..

הוא אהב אותי אז..באמת..הוא רגיש וביישן וזה ממש מתוק..אבל פחדתי..

גם פחדתי שמה שאני מרגישה אולי זה לא אמיתי? ואולי אני אפרד ממנו? מובן שתוך חצי שעה הכל נעלם עם קירואת ה"הידד!" של כל החברים שלנו.."סוף סוף! הגיע הזמן!" זה היה מעודד לשמוע..

אפילו ההורים "נו..איפה הוא נישק אותך?" (הוא לא..באסה...אבל לפחות אנחנו חברים וזה מה שחשוב)

והרגשות שלי? רק גדלו וגדלו..

שבוע ראשון? מדהים.. הרגשתי שמחה מאושרת..שמישו אי שם באמת אוהבת אותי ואכפת לו ממני ואני חשובה לו והוא רוצה לבלות איתי..

אבל אז..

מסתבר שזה לא קל..

עוד לפני שחגגנו חודש רבנו-פעמיים

בפעם הראשונה מודה טעיתי.. הוצאתי עליו את העצבים-הוא לא אהב..התנצלתי..והתנצלתי..הוא לא סלח..בסוף הוא כן..(הרגשתי קצת מושפלת שביקשתי סליחה כל כך הרבה פעמים..)

ריב שני..

ריב קשה..

לא ממש בטוחה עדיין מה היה שם אבל זה גרר להפסקה. 

הפסקה עוד לפני שהיה לנו חודש.איך בכיתי..

שבוע שלם הפסקה זה היה הטעות הכי גדולה שאי פעם עשינו..

לא רציתי..

כל בוקר כאב לי להסתכל לו בעיניים..הייתי עצובה..

ואז נפגשנו ודיברנו..לייתר דיוק אני דיברתי..

ושוב הגענו להסכמה ש..מנסים שוב.

אחלה-הייתי מאושרת רגועה.. אני תמיד רגועה כשאני איתו..

יום למחורת היה לנו חודש..זה היה קצת עצוב לי בלב שלא עשינוא ו אמרנו כלום..ועזבו את החלק שזה היה ערב יום הזיכרון..השבוע היה מלא..וקצת התאכזבתי..

עובר עוד חודש..אם זיכרוני אינו מטעה אותי רבנו מתישהו או משו כזה.. לא נפגשנו...אני יכולה לספור כמה פעמים נפגשנו מאז תחילת הקשר בשתי ידיים..

בסוף הוא בא אלי..ניראה לי זה היה אחרי ל"ג בעומר.. ידעתי שאני צריכה להפרד ממנו.. כי..אנחנו לא ביחד פשוט..

אבל לא עשיתי את זה.. 

האהבה יותר חזקה מהמוח..

אבל היה כיף כשהוא בא..נהנתי..דיברנו ניסינו לפתור את הדברים..

וככה..הזמן מתקתק..

עשיתי שגיאות..פגעתי בו.. 

האהבה כלפיו? רק גדלה.. 

במשך הזמן הזה הוא לא כל כך התייחס אלי.לא כמו פעם בהתחלה.. לא שולח כמעט הודעות, אפילו בבית ספר כמעט ולא מדבר.. זה כאב, אבל בעיקר כאב כי לאחרים הוא כן התייחס.. ואלי היחס השתנה..

רבנו עוד הפעם..כאילו..לא באמת..עשיתי שוב משו לא בסדר והוא כעס עלי..ביקשתי סליחה וזה כניראה לא הכי הספיק..ביקשתי סליחה שוב..

הספיק..

שלושה חודשים הגיעו..

שלושה חודשים אנחנו ביחד והרגעים הטובים שלנו מועטים לעומת הרעים..

הוא הפתיע אותי..בא אלי, היה חמוד..היינו אמורים לדבר על מה שעובר עלינו ולאן אנחנו ממשיכים הלאה.. הוא לא רצה כל כך..בטח בגלל ה"אירוע" המשמח.. 

והלך..

היה כיף כמו תמיד אבל..זה לא שמשו השתנה ביום יום..

ואז..

עשיתי טעות אולי?

מחשבות על פרדה היו לי בראש..ברור היה לי שאנחנו צריכים לשבת פעם אחת ולתמיד ולדבר על כל הבעיות שלנו ולנסות לפתור..ורק אם לא היינו מצליחים היינו  עושים את הדבר הנכון ונפרדים..

ברור שפרידה היא הדבר הנכון לעשות..כי לתקן את הבעיות זה ממש קשה... אבל-אולי לא בלתי אפשרי..

ערב הגיע לאחר כשבוע..

יום לפני היום האחרון ללימודים

טעות חיי..

דיברתי איתו..הייתי עצבנית..נעלבתי קצת שהוא עונה לי בתדירות של עשר דקות כי הוא מדבר ונהנה עם כל העולם ואישתו ..כאילו אני לא מספיק חשובה כדי להתייחס אלי.. 

במקביל דיברתי עם חבר שלו.. השיחה איתו התפתחה למצב שהו אמר לי כבר להפרד ממנו במסן..מובן שהתנהגדתי

זה מגעיל

זה נוראי לעשות דבר כזה לבן אדם

וחוץ מזה אני בכלל לא רוצה להפרד..

איכשהו הוא שיכנע אותי..טעות חיי..

וככה נפרדתי ממנו..

למרות שבערב הראשון הייתי נחושה שזה הדבר הנכון..ככל שעברו השעות הבנתי שטעיתי..הייתי צריכה לדבר איתו.. להפגש ורק אז היינו ורואים מה עושים..להגיע להחלטה משותפת.. הוא לא אדם רע ולא מגיע לו דבר כזה..וחוץ מזה..אני? אני עדיין אוהבת אותו..מאוהבת..

עבר שבוע מאז..

הוא לא ממש רוצה לדבר איתי(יופי..לא מספיק הכל גם איבדתי ידיד..) 

הוא רוצה לחשוב...

שמעתי שמועות שאולי אחרי שהוא יחשוב הוא ישקול אם לחזור להיות ביחד..

מצד אחד אני רוצה לחזור מאוד..אני רוצה שהוא ישלח לי הודעה ויגיד שהוא מצטער ושוהוא אוהב אותי והוא רוצה לנסות שוב..ומצד שני..

האם הבעיות יעברו? האם הוא עדיין אוהב אותי? ממש כמו פעם לפני שפגעתי בו?

הוא פגוע וקשה לו ורוצה מחרק..שייקח..

אני רוצה שנחזור להיות ידידים..

אני רוצה שגם נחזור למה שהיינו פעם אבל אני מפחדת שזה לא יצליח ואז יהיה חבל להפרד שוב..ויכאב יותר..

אני עדיין מאוהבת..יותר ויותר מיום ליום..

את התשובות לשאלות אני אקבל רק בעוד חודש..

אני לא רוצה לחכות חודש..

האם לעבור הלאה? לחשוב על מישו אחר? להתגבר? ואולי לפספס פה הזדמנות?

או להשאר עם אותן הרגשות ואולי לחינן למשך למעלה מחודש...? 

המטרה שלי-שיהיה טוב לשניינו..

איך אני משיגה את זה?

אני מצטערת שפגעתי בו ואני מצטערת שלא התמדתי בעצמי..

לפינת הלא קשור>>>>>>הפעם הכל קשור להכל..

-96 מגן בכל המקצעות

-אולי מאצתי עבודה

-אני במשך שנה הדרכתי בשומר הצעיר..היה מדהים קשה ומעייף..ברוך השם שזה עומד להגמר..

-סוף סוף חופש..

-טעויות רבות עשיתי...

עד לפעם הבאה

ביי ביי