עוד יום..

אוץ'. 

זה כואב מידי פעם.. במיוחד כשאני נכנסת לפנטזיות שלי ואז-עולה לי לראש "אבל את יודעת שזה לא יקרה.. " אוץ'. 

זה גם כואב לראות את השמחה ולדעת שאני לא חלק מזה וכואב לראות את ההתקדמות הלאה ושטוב לו-ושבעצם צדקתי ועדיף לו בלעדיי.. 

האם יגיע רגע שהוא ירצה אותי? האם יגיע רגע שהוא יגיד לי "טוב..חשבתי בואי נדבר"? האם הוא אמר זאת רק כדי שאני אעזוב אותו במנוחה והוא לא רוצה להגיד לי את האמת..?

אני רוצה לדעת את האמת! 

חסר לי משהו.. 

כשראיתי פעם את הסוף לא ראיתי אותו ככה.. ראיתי שני ידידים .. לא רוצה להיות אויבת..לא רוצה להיות הזיכרון הפחות טוב, הסיטואציה הרעה-הסיוט.. אני לא רוצה שיזכור אותי בתור מישהי שעשתה לו רע.. אבל-האם זה מה שבעצם אני?

זה מצחיק, הרי הגעתי למצב שלא בא לי לדבר על זה עם אנשים כי אני יודעת מה הם יגידו לי ועצוב לי לשמוע כשהם אומרים את זה..ומצד שני.. אני רוצה שיקראו פה בבלוג, שידעו מה אני חושבת..שלא יהיה להם את הספק שהפסקתי..

או שאולי אני רוצה שהוא יקרא פה וידע שלא הפסקתי? או שאני מחכה לשיחה..? 

הרצון שלי שניהיה ידידים..החלום שלי שניהיה יותר.. 

כל הסיטואציה הזאת פשוט עצובה..

לא יכולתי להרדם בלילה..

הלכתי לישון והיתה לי הרגשה של "קליק" ברגל.. ניסיתי ללכת, לעשות מתיכות וזה לא עבר..האמת שזה גם ממש כאב..

באיזשהו שלב הפסקתי לנסות וניסיתי להרדם...חשבתי לעצמי "הממ..הרי בבתי חולים אנשים מצליחים להרדם למרות הכאבים...בטח גם אני יכולה" (אכן השוואה מאוד גרועה מצידי ..בית חולים וקליק ברגל..אבל..השוואה..) 

וככה הגיעה השעה שבע, הטלפון צילצל-אני עדיין עייפה.ובום! הכאבים חוזרים! כמו מפגרת התחלתי ללכת בחדר ולעשות שטויות שזה יעבור ואני אחזור לישון...

בסוף עבר איכשהו..ונרדמתי לכמה זמן:) 

הולכים לקן לשיחה לגבי שנה הבאה.. עד כמה שהרצונות של כולם זה שיהיו מדריכים..ברור שאנחנו לא ניהיה כאלו.. החלטנו כבר שלא נדריך אבל אנחנו לא נאבד את עצמנו בקן.. אני לא יודעת איך זה יהיה שנה הבאה...קצת מלחיץ..

אני אמורה לנסוע בקיץ לסבתא שלי.. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי שם..איך בכיתי לפני שיצאתי.. 

הייתי לבד..בלי חברים בלי אפילו קרוב משפחה אחד שממש מכיר אותי.. נכון שהפ משפחה קרובה מבחינה ביולוגית אבל..לא הכרתי אף אחד והייתי צריכה להסתדר והיה לי קשה.. סבלתי כל כך..ספרתי את הימים לאחור.. חכיתי לרגע שאני אחזור כבר הביתה..

גם בפעמים האחרות זה היה ככה אבל אז לפחות נהנתי קצת יותר..

והנה אני נוסעת שוב כניראה ולשם שינוי אולי אני גם קצת מחכה.. יעזור לשכוח את כל הבעיות או להפך-לחשוב עליהן..אני אבכה בטח אבל..מילא.. לפחות ים.. וגם משפחה..

אני אעדכן כל יום..ממש כמו פעם..

יש לי כל כך המון שאלות שהוא לא יענה לי כניראה אף פעם.. מצחיק, אחד הדברים שאני הכי חוששת מהם זה שהמשפחה שלו תשנא אותי לתמיד או משהו..

לפינת הלא קשור>>>>>>>אני רוצה חיבוק..

-מה הקטע בכל הקשור להגברת רגשות כלפי גלעד שליט..הרי המדינה מנסה להציל אותו.. 

-עם כל הפחדים שיש לי מהצבא אולי אני גם מחכה לזה כבר..

-אני עדיין לא מצאתי עבודה...זה לא טוב..

-מחר יום של סידורים..צריך ללכת למלא מקומות..

-אילו רק הוא היה פה ... לשעה..נותן חיבוק אומר שיהיה בסדר..מנגב את הדמעות.. אוף..אני מתגעגעת><" 

-אז לעצב מחדש את הבלוג...?

-כמה זמן ניראה לכם ייקח לי להפסיק לכתוב כמו נערות ישרא מושפעות דיכאוניות? 

עד לפעם הבאה

ביי ביי