סיפור אהבה..מה יהיה הסוף או ההתחלה?

כמעט חצי שנה..

כמעט.

חצי שנה של מלא התהפכויות וחצי שנה שהיא רק המשך של מה שהיה..

מלא דברים השתנו לי מאז.

מסתבר שבלי לשים לב השתנתי קצת-אולי קצת יותר.. מ"ינה" הפכתי ל"יאנה" הרי..זו רק אות אחת, נכון? אז מסתבר שלא..

מסתבר שהחידוש הזה הוא לא היה שווה את זה.. אני מפילה את השוני שלי על אות קטנה כל כך אבל כשאני חושבתע ל זה, ככה הכל התחיל.. הכל התחיל כשהתחלתי לכתוב את האות א'.. 

אני יודעת מי אני, אני יודעת שיש בי עדיין ינה-עובדה..הת.ז. זהות שהוצאתי לפני מספר חודשים, הכרטיס ספריה, השמות בדפי בית הספר.. 

אבל היאנה הזאת.. לא משו מיוחד רק אדם עם קצת יותר פה גדול שבמקום לחשוב לפני שהוא חושב אחרי.. ילדה עם יותר ביטחון אבל לפעמים אני עלולה לפספס את הסובבים.. 

אני הרבה אנשים עכשיו שרציתי תמיד להיות אבל גם קצת איבדתי את עצמי.. 

אני רוצה מצד אחד לחזור למי שהייתי פעם ל-ינה בלי א'.. ומצד שני-יש משו אחד שאני רוצה לשמר..את החוסר השתיקה-לא עוד אנשים שאומרים שאני שקטה.. 

אז את החלק של השם כיסתי..

אז מי אני?

אני

מישי שסיימה כיתה י' סוף סוף היום-אחרי הבגרות האחרונה השנה. לא ברור אם בהצלחה-סביר להניח שהציון שלי הוא לא משהו כי זה קצת מסובך ללמוד לבגרויות כשאתה בסוג של דיכאון. (וכשאני אומרת דיכאון אני באמת מתכוונת לזה ולא ל"סתם עצובה." אני לא אוהבת להיות בדיכאון..אני לא רעבה, לא שותה..כל היום עצובה..) 

למה אני בדיכאון?

ניראה בהמשך.. 

הציונים שלי הם סבירים-לדעתי..

הם לא מי ידוע מה כי תמיד יש טובים ממני בשכבה וגם פחות טובים..

כמו שאני מכירה את הסביבה שלי 90% מהשכבה יגידו שאני בטח חכמה כי יש לי ציונים מעל 80 ובתעודה רובם אפילו מעל 90.. זה לא נכון.. לפעמים זה סתם היה מזל אמריקאי ולפעמים פשוט ישבתי על התחת ולמדתי כמו שצריך. 

חברים? לא בטוח אם יש לי.. כלומר יש-יש לי אנשים שאני יכולה לדבר איתם.. אנשים שיקשיבו לי..יש לי חברות טובות-טובות מאוד.. ידידים טובים..טובים מאוד..חבר טוב אמיתי כשניראה אני עומדת להרוס את החברות הזאת-אבל יש.. 

אבל..מה חסר? אה כן..

אני לא יכולה ממש להפגש איתם..

חברים זה אחלה, אבל זה לא כיף לשבת בשישי בערב לבד כשאף אחד לא מזמין אותך.. גם זה לא שאני לא יכולה לעשות את הצעד הזה-אני יכולה.. אבל איכשהו זה תמיד קורה מאוחד מידי כשלכולם יש כבר תוכניות..

טוב לי אבל לא הכי טוב.. החופש קרב ובא והפחד שלי שאני אהיה לבד ברובו אם לא כולו.. 

ובלב? 

הלב כואב.. 

חגגתי 16 השנה..לא לבד. בוא נגיד שהשיר "יום הולדת..חגיגה נחמדת.מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד.." יום אחד? טעות..אני מכירה עוד מישהו שנולד איתי באותו יום..מה הוא נדחף?! 

מישו נחמד..

חצי שנה אחרונה בדיוק הייתי אומרת שהוא אדם טוב וידיד טוב שממש שמחה שהכרתי אותו..הייתי אומרת שאולי אפילו היה לי איזה קראש קטן עליו אבל אל משו רציני(בסיגנון ה-"יאו ראיתן את ההוא מימין! אני רוצה אותו!" )

הדברים התגלגלו להם והתפתחו וניראה שהקראש הקטן נהפך לסיפור ממש לא קטן..

ביום בהיר אחד

או שזה היה ערב? 

זה היה ערב..

דיברנו לנו כהרגלנו..הייתי עצבנית.(במסן למי שיש ספקות..)

הוצאתי את זה קצת עליו ומרוב עצבים על הדרך ספרתי לו על הרגשות שלי-הממ..אולי טעות ענקית? זה מה שחשבתי באותו רגע .."אוי לא! זהו..הרסתי את הידידות שהיתה לנו! אוף כמה נורא!!! אולי אני אשקר? אגיד שזה היה בצחוק..? לא..נחכה מה הוא יגיד..אולי..אולי..אולי זה הדדי..." 

חכיתי..

וחכיתי

וחכיתי

והוא לא ענה

כלומר..הוא באמת לא ענה.. פשוט-לא הגיב.. לרגע חשבתי שאולי זה לא שלח את זה (הוו הלוואי! ) אבל זה שלח.. אז למה הוא לא מגיב? הוא שונא אותי? למה?!?!! 

אז שאלתי..כאילו-בדרך של המסנג'ר..שלחתי לו סימן שאלה.. 

הוא ענה! איזה כיף..או-שלא?

לא..

הוא ענה שאין לו מה להגיד..מקסים

ככה..הנושא עבר המשכנו כאילו לא קרה כלום(הו מזל...)

עד שיום אחד! בלי הודעה מוקדמת קיבלתי הצעה מפתה ממנו לצאת לסרט(איזה כיף:) אחרי כמה וויכוחים יצאנו..היה נחמד..אבל..זה נגמר בשום דבר  "טוב..ביי" "ביי..." 

באסה.. פה הייתי וד קצת בדיכאון..ההורים שמו לב שאין לי חשק לאכול ושאלו אם זה בגללו..לא עניתי..שאלו אם התנשקנו-אוי זה כאב.. (השאלה)

עבר עוד חודש.. ועוד קצת זמן.. 

אני לא ידועת למה אבל ככל שהזמן עבר הלב רק דפק יותר..

הרמזים היו בשטח התחלתי לערב גומרים חיצוניים לבדוק מה עובר לילד בראש..חיפשתי תשובות..

מצד אחד לא רציתי להשלות את עצמי ומצד שני לא רציתי לוותר על ההזדמנות..

עבר עוד חודש..כאילו כלום לא קרה

מידי פעם צצו להן פה ושם רגעים קטנים של "יאוו..תשובה?" "לא..>:" זה לא שמישו אמר לי לחכות..למרות שמלא פעמים אמרתי לו שאני לא אחכה לתשובה שלו לנצח..חכיתי. 

מפגרת? אולי..מאוהבת...? עד הגג..

ואז בעוד איזה לילה בהיר..אחרי ריב לא קל שהיה לנו זה קרה..

11.3 

אני בחיים לא אשכח את התאריך.

זה היה ערב נחמד..דיברנו.. רציתי לבכות כי כאב לי על שלושת החודשים שחכיתי סתם.. דיברנו עוד קצת ובסוף הגענו להחלטה-לנסות!

וויפי!

האמתי באותו רגע פחדתי שפתאום הרגשות יעלמו..

הוא אהב אותי אז..באמת..הוא רגיש וביישן וזה ממש מתוק..אבל פחדתי..

גם פחדתי שמה שאני מרגישה אולי זה לא אמיתי? ואולי אני אפרד ממנו? מובן שתוך חצי שעה הכל נעלם עם קירואת ה"הידד!" של כל החברים שלנו.."סוף סוף! הגיע הזמן!" זה היה מעודד לשמוע..

אפילו ההורים "נו..איפה הוא נישק אותך?" (הוא לא..באסה...אבל לפחות אנחנו חברים וזה מה שחשוב)

והרגשות שלי? רק גדלו וגדלו..

שבוע ראשון? מדהים.. הרגשתי שמחה מאושרת..שמישו אי שם באמת אוהבת אותי ואכפת לו ממני ואני חשובה לו והוא רוצה לבלות איתי..

אבל אז..

מסתבר שזה לא קל..

עוד לפני שחגגנו חודש רבנו-פעמיים

בפעם הראשונה מודה טעיתי.. הוצאתי עליו את העצבים-הוא לא אהב..התנצלתי..והתנצלתי..הוא לא סלח..בסוף הוא כן..(הרגשתי קצת מושפלת שביקשתי סליחה כל כך הרבה פעמים..)

ריב שני..

ריב קשה..

לא ממש בטוחה עדיין מה היה שם אבל זה גרר להפסקה. 

הפסקה עוד לפני שהיה לנו חודש.איך בכיתי..

שבוע שלם הפסקה זה היה הטעות הכי גדולה שאי פעם עשינו..

לא רציתי..

כל בוקר כאב לי להסתכל לו בעיניים..הייתי עצובה..

ואז נפגשנו ודיברנו..לייתר דיוק אני דיברתי..

ושוב הגענו להסכמה ש..מנסים שוב.

אחלה-הייתי מאושרת רגועה.. אני תמיד רגועה כשאני איתו..

יום למחורת היה לנו חודש..זה היה קצת עצוב לי בלב שלא עשינוא ו אמרנו כלום..ועזבו את החלק שזה היה ערב יום הזיכרון..השבוע היה מלא..וקצת התאכזבתי..

עובר עוד חודש..אם זיכרוני אינו מטעה אותי רבנו מתישהו או משו כזה.. לא נפגשנו...אני יכולה לספור כמה פעמים נפגשנו מאז תחילת הקשר בשתי ידיים..

בסוף הוא בא אלי..ניראה לי זה היה אחרי ל"ג בעומר.. ידעתי שאני צריכה להפרד ממנו.. כי..אנחנו לא ביחד פשוט..

אבל לא עשיתי את זה.. 

האהבה יותר חזקה מהמוח..

אבל היה כיף כשהוא בא..נהנתי..דיברנו ניסינו לפתור את הדברים..

וככה..הזמן מתקתק..

עשיתי שגיאות..פגעתי בו.. 

האהבה כלפיו? רק גדלה.. 

במשך הזמן הזה הוא לא כל כך התייחס אלי.לא כמו פעם בהתחלה.. לא שולח כמעט הודעות, אפילו בבית ספר כמעט ולא מדבר.. זה כאב, אבל בעיקר כאב כי לאחרים הוא כן התייחס.. ואלי היחס השתנה..

רבנו עוד הפעם..כאילו..לא באמת..עשיתי שוב משו לא בסדר והוא כעס עלי..ביקשתי סליחה וזה כניראה לא הכי הספיק..ביקשתי סליחה שוב..

הספיק..

שלושה חודשים הגיעו..

שלושה חודשים אנחנו ביחד והרגעים הטובים שלנו מועטים לעומת הרעים..

הוא הפתיע אותי..בא אלי, היה חמוד..היינו אמורים לדבר על מה שעובר עלינו ולאן אנחנו ממשיכים הלאה.. הוא לא רצה כל כך..בטח בגלל ה"אירוע" המשמח.. 

והלך..

היה כיף כמו תמיד אבל..זה לא שמשו השתנה ביום יום..

ואז..

עשיתי טעות אולי?

מחשבות על פרדה היו לי בראש..ברור היה לי שאנחנו צריכים לשבת פעם אחת ולתמיד ולדבר על כל הבעיות שלנו ולנסות לפתור..ורק אם לא היינו מצליחים היינו  עושים את הדבר הנכון ונפרדים..

ברור שפרידה היא הדבר הנכון לעשות..כי לתקן את הבעיות זה ממש קשה... אבל-אולי לא בלתי אפשרי..

ערב הגיע לאחר כשבוע..

יום לפני היום האחרון ללימודים

טעות חיי..

דיברתי איתו..הייתי עצבנית..נעלבתי קצת שהוא עונה לי בתדירות של עשר דקות כי הוא מדבר ונהנה עם כל העולם ואישתו ..כאילו אני לא מספיק חשובה כדי להתייחס אלי.. 

במקביל דיברתי עם חבר שלו.. השיחה איתו התפתחה למצב שהו אמר לי כבר להפרד ממנו במסן..מובן שהתנהגדתי

זה מגעיל

זה נוראי לעשות דבר כזה לבן אדם

וחוץ מזה אני בכלל לא רוצה להפרד..

איכשהו הוא שיכנע אותי..טעות חיי..

וככה נפרדתי ממנו..

למרות שבערב הראשון הייתי נחושה שזה הדבר הנכון..ככל שעברו השעות הבנתי שטעיתי..הייתי צריכה לדבר איתו.. להפגש ורק אז היינו ורואים מה עושים..להגיע להחלטה משותפת.. הוא לא אדם רע ולא מגיע לו דבר כזה..וחוץ מזה..אני? אני עדיין אוהבת אותו..מאוהבת..

עבר שבוע מאז..

הוא לא ממש רוצה לדבר איתי(יופי..לא מספיק הכל גם איבדתי ידיד..) 

הוא רוצה לחשוב...

שמעתי שמועות שאולי אחרי שהוא יחשוב הוא ישקול אם לחזור להיות ביחד..

מצד אחד אני רוצה לחזור מאוד..אני רוצה שהוא ישלח לי הודעה ויגיד שהוא מצטער ושוהוא אוהב אותי והוא רוצה לנסות שוב..ומצד שני..

האם הבעיות יעברו? האם הוא עדיין אוהב אותי? ממש כמו פעם לפני שפגעתי בו?

הוא פגוע וקשה לו ורוצה מחרק..שייקח..

אני רוצה שנחזור להיות ידידים..

אני רוצה שגם נחזור למה שהיינו פעם אבל אני מפחדת שזה לא יצליח ואז יהיה חבל להפרד שוב..ויכאב יותר..

אני עדיין מאוהבת..יותר ויותר מיום ליום..

את התשובות לשאלות אני אקבל רק בעוד חודש..

אני לא רוצה לחכות חודש..

האם לעבור הלאה? לחשוב על מישו אחר? להתגבר? ואולי לפספס פה הזדמנות?

או להשאר עם אותן הרגשות ואולי לחינן למשך למעלה מחודש...? 

המטרה שלי-שיהיה טוב לשניינו..

איך אני משיגה את זה?

אני מצטערת שפגעתי בו ואני מצטערת שלא התמדתי בעצמי..

לפינת הלא קשור>>>>>>הפעם הכל קשור להכל..

-96 מגן בכל המקצעות

-אולי מאצתי עבודה

-אני במשך שנה הדרכתי בשומר הצעיר..היה מדהים קשה ומעייף..ברוך השם שזה עומד להגמר..

-סוף סוף חופש..

-טעויות רבות עשיתי...

עד לפעם הבאה

ביי ביי