הדייט הנעלם ודילמות?

אני חושבת שאני לא כל כך בסדר..

לפני שאכנס לפרטים והסברים ל-אני בעתיד, אני צריכה כינוי חדש למר בחור ישן/חדש.

נקרא לו מר קסטל.

בתקופה האחרונה עוד ועוד אנשים מהמין השני נכנסים לרשימת ה"גברים פוטנציאלים לבעל העתידי" או איך שחברותיי אוהבות לקרוא לה "כל ההזויים על ינה". 

בין אם בב'צאטה, בין אם עוד פעם בעולם הפייסבוק, מים הגיעו עד נפש.

בתקופה של חודשיים? שלוש? כמות הגברים שעברו במחשבותיי בין אם מרצון ובין אם לא, כל כך גדולה שזה כבר יותר מידי בשבילי. על ההתעסקות הזאת, רוצה, לא רוצה, כן דייט, לא דייט, מה ללבוש, מה לאמר, מי הוא? מה הוא? זה TOO MUCH.

השיא היה בשבוע שעבר, מישהו שלח לי הודעה בפייסבוק. אתמצת בקצרה, בחור חביב שהפייסבוק הציע לו להוסיף אותי. היתה שיחה חביבה, לא הכי זורמת בעולם אבל חביבה בסהכ. הוא ממוצא רוסי, כמוני ומי שמכיר אותי יודע שזה לא בדיוק כוס התה שלי אבל אני לא פוסלת בסהכ. הוא בהחלט לא חנון כמוני(השתמשתי בשני רפרנסיים גיקיים מכובדים. קריפטונייט(מי לא יודע שזה החולשה של סופרמן?) ו42.) וזה גם בסדר כי אני לא אפסול על חוסר גיקיות. מרבית השיחה הבנתי שזה לא ילך וזה הרבה דברים שלא כל כך זורמים ופחות מתאימים לי.

עד שאמר שהוא אוהב הארי פוטר.

עכשיו.

בואו.

זה אוטומטית נותן לבן אצלי כמה נקודות זכות מכובדות ומקפיץ אותו ל"טוב, שווה לנסות..". זה חזק ממני.

וככה מצאתי את עצמי, מעבירים מספרים וקובעים דייט-למרווות שהרושם שקיבלתי זה שאנחנו לא ניהיה התאמה טובה.

תוך כמה שעות התחילה להעלות בי תחושה שנמאס לי מכל הסיפור של עולם הדייטים.

עוד בחור? וגם לצאת עם מישהו שאני לא מאמינה שזה יסתדר? החשדות שלי רק המשיכו להעלות כי בקושי דיברנו עד יום הדייט, הוא לא התקשר אלי, והכל היה יבשושי. הרגשתי גם לא נעים לבטל וניסתי לבוא הכי אופטימית שאני יכולה.

מה שבטוח, פיתחתי אנטי כללי לדייטים באותה נקודה ולא יכולתי יותר לשמוע עוד מילה בנידון מאנשים אחרים.

קבענו בפאב בראשון(למרות שאני באה ברכב ולמרות שאמרתי שאני לא אוהבת אלכוהול....). 

שתיתי ליפמס, דיברנו על העבודה שלו, טיולים שעשה, סהכ בחור מעניין עם עבודה מעניינת. אין לי תלונות לגביו.. 

היה לי חסר שהוא לא שאל אותי או התעניין בי והרגיש לי שאני מנסה לחפש לנו נושאי שיחה.

בנושאים שכבר דיברנו עליהם לא היה לי כל כך מה להרחיב כי זה לא עיניין אותו במיוחד או שלי לא היה מה לאמר בנידון.

ואז, אחרי שעה וחצי חתכנו..

וזהו.

בדרך חזרה כבר החלטתי עם עצמי שזה לא ילך ואני אגיד לו את זה כשיצור איתי קשר. פשוט לא זרם לנו כל כך הדייט.. זה קורה בסהכ. בשילוב עם האנטי הכללי שלי לגברים שתקף אותי לפתע, הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. 

הבעיה..

הבחור לא יצר קשר.

לא באותו יום, לא למחורת, וגם לא כל השבוע שאחרי..

שזה הגיוני במובן מסויים כי באמת היה דייט לא משהו ומצד שני, זה לא מנומס! מה גם שהוא העיד על עצמו כאולדסקול, ו"גנטלמן" ולדעתי צעד ג'נטלמני יהיה להגיד לצד השני שאתה לא בעיניין.

התלבטתי אם ליצור איתו קשר בעצמי אבל חשבתי שזה יהיה מוזר להגיד "היי שומע, נעלמת. סתם שתדע שאני לא בקטע גם.." מטופש.

מסקנות מכל זה?

שמיציתי. צריכה הפסקה מנטלית מכל "חיי הדייטים" הללו וכל הגברים שצצים להם פתאום. וזה לא שיש המווון, זה פשוט לתקופה כל כך קצרה, ביחס אלי, זה הרבה.

 

חריגה אחת, מר קסטל.

התלבטתי אם לצאת איתו, זו התלבטות שנמצאת שם כבר כמה שנים.

הסיבות שאני נגד זה בעיות התאמה מינית, ושאני מפחדת שאני לא אהיה מאושרת. שאנחנו לא מתאימים.

הוא שונה מאוד מכל הבני זוג שהיו לי..

מחלקם בקטע טוב, מחלקם פחות..

אני מרגישה שזה לא יילך ואני לא רוצה להתפשר בתחומים שלדעתי קריטיים.

אני ילדותית לפעמים, ורגישה. ואני צריכה מישהו עם ים סבלנות ורגישות להתמודד עם זה. שמישהו יתן לי את התחושה שאני לא לבד, לא בודדה. שאני נאהבת. מישהו שאוהב לתת, אוהב לאהוב.. ואני לא חושבת שהוא הטיפוס הזה.

אני ממש מפחדת שאם אתן לזה סיכוי אני עלולה ליפול באהבה למרות שלא יהיה לי טוב ברגעים החשובים..

אני גם מפחדת שאני לא אעשה אותו מאושר ושלא יהיה לו טוב איתי. זה עובד לשני הכיוונים.

לאור שתי הסיבות האלו, פסלתי את זה כאופציה. מעדיפה לשמור איתו על קשר חברי קרוב. בסופו של דבר הוא מאוד חשוב לי ואני לא רוצה לקלקל את זה גם..

אז למה להעלות את הנושא בכלל?

במשך תקופה ארוכה הוא טען שהוא השתנה, שהוא חושב שהוא מסוגל לספק לי את מה שאני צריכה, ושאם אתן לו צ'אנס הוא יוכיח לי את זה. אני לא האמנתי.

ביום ההולדת שלי חלה תפנית בעלילה ולראשונה מאז אי פעם ראיתי בו צד אחר. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו באור הזה וככל שעבר הזמן קיבלתי הצצות קטנות נוספות לצדדים שאני אפילו לא הצלחתי לדמיין.

פתאום כמה דברים שחשבתי, התערערו.

כרגע אני בדילמה האם באמת זה המצב, האם באמת יש בו צדדים שאני לא מכירה והוא ה-אחד?

אני עדיין סקפטית לגבי המאושרת.

אחד הפחדים שלי שאני אצטרך תמיכה שלו, תמיכה רגשית.. את החיבוק החם, המילים המרגיעות, ניגוב דמעות, וזה לא יקרה.. אני מפחדת שאם נריב הוא יעלם לי, ואני אהיה לבד בתוך מערבולת מחשבות.

הפחד הגדול ביותר שלי זה הבדידות ורוב הזמן, הדרך לעודד אותי זה לתת לי להרגיש שאני לא לבד.

אני צריכה מישהו שידע לשים את כל המטענים השליליים בצד ברגע האמת, מישהו שלא יהיה עוין כלפיי אם אני אעשה טעות, מישהו שיגלה אמפתיה כלפיי אם אני בוכה(גם אם זה בגלל משהו שאני אשמה בו ואני בוכה בגלל שאני מרגישה אשמה). 

ואני בכיינית.. ואני רגישה..

ואני יודעת שזה מה שאני זקוקה בבן זוג. מישהו שיהיה חזק מספיק להכיל את זה..

אני אפילו לא מסוגלת לדבר איתו על זה כי אני מתחילה לבכות כל פעם שאני רק חושבת על הנושא הזה. כל מיני זכרונות עבר כואבים צפים ואני מתחילה לבכות אוטומטית, אפילו בהודעות או בטלפון. אז אני עוצרת את השיחה ומעבירה נושא מהר רק לא לבכות... הרגעים האלו בעבר הכאיבו לי, ואני מפחדת שאם אני אכנס לזה שוב, זה יחזור על עצמו.

לפעמים נדמה לי שאני לא בסדר, שאני מצפה ליותר מידי או דורשת יותר מידי ואולי אם הייתי יותר "קשוחה" זה היה עובד..

אבל אני לא קשוחה...

כרגע בעיקר אני מרגישה ממש לא מנומס. כי אני חושבת שלהגיד למישהו שאני לא אהיה מאושרת איתו זה דבר ממש מעליב ולא יפה. אבל יוצא שאני לא מצליחה להסביר את הכוונות שלי בלי להתחיל לבכות.. אני מצטערת.

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

 

לחיות ברגע היסטורי

או-מיי-גאד.

אני לא זוכרת מתי היתה הפעם הראשונה שהתחלתי לצפות באדיקות אחרי ארוויזיונים, אני חושבת שזה היה בערך אחרי הזכייה של שירי מימון. כל כך אהבתי את השיר וכל כך התלהבתי מהאנרגיות שהיו במדינה שהתחלתי לעקוב. שנה אחרי שנה. אז הייתי בכיתה ה'.

כל שנה, לא משנה אם היה שיר טוב ממש או גרוע ממש, הייתי מחכה בצמתח מטורף בתקווה לנצח.

היו לי אפילו פייבוריטים ממדינות אחרות שהרבה שירים שלהם עדיין נמצאים בפלייליסט שלי בפלאפון.

כל שנה אחרי האכזבה לשמוע ש"אנחנו בחיים א נזכה, כי הכל פוליטיקה ואנטישמיות" היה מאוד לא נעים. בערך כמו לשמוע שגלעד שליט בחיים לא יחזור, בטח לא חי, בטח לא שפוי(הא.). 

והשנה היה לנו שיר.

הוא לא השיר האהוב עלי בכל הזמנים, לקח לי כמה השמעות ממש לאהוב אותו ואני אישית חושבת שהיו שירים יותר טובים בתחרות השנה(מולדובה3>) ועדיין, עם כל זה. קיוויתי, התפללתי וכל שאר תחושות האמונה, שנזכה. יש בזה מקור גאווה שהשיר הפך לוויראלי בעולם, שאנשים עושים סרטוני "תגובה" אליו ביוטיוב, שהוא מדובר. וואלה כן, בייחוד אחרי כל קמפיין METOO. השיר הזה יצא בטיימינג נכון ועשו עליו עבודה טובה של יחסי ציבור. וזו גאווה לאומית מבחינתי.

אמש, ציפתי מהדקה הראשונה של המשדר.ואז

כשהגיע השיר שלנו, הייתי במתח מטורף. הנשימה נעצרת.

פחדתי כל כך מטעויות, תקלות, אנשים שמתפרצים לבמה. הזמן עצר.

והנה, הכל עבר חלק. ולא רק שעבר חלק, לדעתי מכל ההופעות שהיו לנטע, זו היתה המוצלחת מבינהן.

בכללי אני חושבת שנטע היא זמדרת מדהימה. בהתחלה לא "עפתי עליה" לא הבנתי על מה כולם מדברים כשאומרים שהיא מוכרשרת. בשישי היתה תוכנית עליה והראו שם את כל הופות של המתחרות וגם הופעות נוספות שלה בחיים הפרטיים, ושמעו. היא יודעת לשיר.

ברגע שהשיר עבר, הקלה ראשונית, מפה זה בידיי המצביעים.

 

כל הזמן הזה הייתי בווטסאפ במקביל, מדבר עם מר איטליה והחברים מהתואר(אם אתם קוראים פה-הייי!:) ) היה משעשע להעביר את ערב עם שלל של הודעות ומתח. עדכונים של מה שקורה על הבמה ודיונים על אנטישמיות ושטויות.

ואז הגיע שלב הנקודות.

בשופטים התחלנו ברגל ימין, עם דוז פואה. אני חושבת ששנים לא ראיתי שקיבלנו 12 נקודות. זה כל כך כיף להגיד את זה" דוז פואה פור יזראל!". 

אישית שמחתי לראות את לוסי מגישה את הנקודות של ישראל, בטח הרבה לא יודעים מי זו, ערבייה ישראלית שמגישת חדשות. וואלה היא גברת רצינית. אני תופסת ממנה ממש-ממליצה לראות כתבה שעשו עליה ביוטיוב. בחורה ששוברת סטיגמות מיושנות על ערבים ובכללי נציגה ישראלית ראויה.

מתסכל-שלא פנו אלינו בערב טוב ירושלים. שיאכלו את הכובע. 

היה בהחלט מתח מטורף.

היה מאוד צמוד בשלב הנקודות של השופטים.

מדינות שלא חשבתי שיגיעו לראש הטבלה, התברגו למעלה בהפתעה מטורפת.

הגענו בשופטים למקום שלישי.

קצת מתסכל אבל עוד לא אבוד, כבר היו ארוויזיונים שאנשים זכו ממקום שבע אפילו.אז התקווה עוד באוויר!

והלחץ הכי מטורף היה לקוות שלא יגידו את השם של ישראל.

ועולים, ועולים, עווד מדינה ועוד מדינה. פתאום המדינות שהובילו בהתחלה מגיעו לתחתית..

והלחץ גובר.

בווטסאפ אנחנו בטירוף.

נשארו קפריסין ואנחנו.

הכל תלוי מי קיבלה יותר קולות.

מתח מטורף.

וכל זה כשאני יושבת בחושך בסלון, הטלוויזיה בשקט כי אמא החליטה ללכת לישון(איך אפשר??).

קפריסין מקום שני.

מה שאומר....

זכינו.

הדבר הראשון עשיתי, היה לקפוץ בסלון. בצורה הכי מילולית שיש.

מצאתי את עצמי, בחורה בת 24, רצינית, בוגרת, קופצת בסלון כמו ילדה קטנה באמצע הלילה.

כל כך קינאתי בתל אביבים שיצאו לרחובות לחגוג במזרקה. הלוואי ויכולתי לחוות את האושר הישראלי ביופיו.

למרות שאמא ביקשה של אאעיר אותה, צעקתי לה שזכינו(היא לא האמינה שנזכה..)

הפייסבוק מפוצץ פוסטים, אפילו אני העלאתי.

לא יכולתי להתנתק מהטלוויוזיה.

זה היה חלום שמתגשם.

יש משהו בגאווה לאומית, בתחושת הביחד, באחדות של העם ברגעים האלו. זה תענוג גדול לתהתאחד סוף סוף באירוע משמח ולא בימי אבל..

שמאל, ימין..הכל זניח.

הבאנו גאווה למדינה.

אולי לא השיר הכי טוב בעולם, אבל ניצחנו. וזה שווה את כל הBDS ושאר האנטישמיים שיאכלו את הכובע בשנה הבאה.

אני מאמינה שהרבה מדינות יחליטו להחרים את התחרות ולא לבוא בגלל זה.

בעיה שלהם.

מתסכלים אותי הממורמרים במדינה, אלו שתמיד ימצאו מה לאמר. לא חיביים לאהוב את השיר כדי לפרגן על הזכייה. קצת אחדות לאומית לא תזיק..

 

אני החלטתי שאני נוסעת שנה הבאה לירושלים לארוויזיון לא משנה מה. החלום שלי זה לראות את ההופעה!

קבעתי עם מר איטליה אתמול בערב, שאם הכל ילך חלק, נוסעים לארוויזון. בדקתי כמה זה יעלה בערך, חשבתי אפילו איך נתמודד עם הפקקים!

נשאר רק לחכות שיהיו כרטיסים ולקנות.

מצידי אני אסע לבד.

 

כיף להיות חלק במשהו שירשם בדפי ההסטוריה..

אני לא לבד

אני כותבת, מוחקת.

כל פעם נושא אחר.

פוליטיקה, הפחדנות שלי, עדכוני חיים.

פתאום כשהבלוג מושך תשומת לב, ואנשים בעולם האמיתי קוראים, אין לי מה לאמר...

ואיך אני, ינה שלא מפסיקה לחפור ביום יום, לי אין מה לאמר?

פתאום כשיש מי שמקשיב אני משתתקת.

אני חושבת שאני פשוט מתקשה להאמין שמישהו באמת מוכן להקשיב, ולאו דווקא כשנוח.

יש לי מגוון רחב של חברים, חלקם קרובים יותר וחלקם פחות.

לפני מספר שבועות, בתקופת הPMS(לפני מחזור בקיצור), חוויתי משברון קטנטן בערב שישי.

דמעות לא הפסיקו לרדת, ובאמת שניסיתי להרגיע את עצמי וכלום לא עזר.

אני זוכרת שזה התחיל לגמרי במקרה, דיברתי עם הילד על איזשהו נושא, ובטעות הוא נגע בנקודה בעייתית. זה היה כמו בטעות להפיל חתיכת דומינו קטנטנה.

מנושא קצת בעייתי זה התגלגל לכדור שלג של מחשבות רעות שלא הפסיק לגדול. בדרך כלל אני מצליחה להשתלט על זה בעצמי. בדרך כלל מדובר ברק מחשבות ותחושות שאין לי באמת מה לעשות איתם, נושאים שלא בשליטתי.

מה שהעצים את כל התחושות זה הלבד. לא טוב היות ינה לבדה במסכת מחשבות שליליות. זה פשוט נטל כבד שמאוד קשה להסתדר איתו לבד. הרבה פעמים כמה מילים או איזה חיבוק מרגיע מגורם שלישי פותרים את זה מהר מאוד.

אז עשיתי מה שמצופה מבן אדם לעשות(ורוב האנשים לא עושים), אספתי את כל האומץ שלי ופניתי לחברים קרובים שהיו זמינים. מדובר בשעת לילה מאוחרת, בהחלט לא שעה נוחה לקבל ינה בוכייה בטלפון.

הראשון שקיבל את פני הוא הילד, שבתכלס לאורך כל השיחה איתו, שהתנהלה בהודעות, הוא ידע שעובר עלי משהו רע, שאני עצובה ובוכיה, ומסיבות מטופשות לחלוטין, בחר שלא להרגיעני. זו היתה נקודת המפנה שלי ביחס אליו. עד אותו רגע באמת ראיתי בו ידיד קרוב. עזבו שהיה לי קראש והכל, זה לא משנה. ראיתי בו ידיד טוב וקיוויתי שברגע האמת הוא ישים דרמות ושטויות בצד לטובת מה שחשוב. התאכזבתי עמוקות, בייחוד שהוא הצית הטריגר(אני לא מאשימה אותו על כך). בהמשך הערב כעסתי עליו ודיי יצאתי עליו. בדיעבד רק התנצלתי על התגובה שלי אבל לא המהות, הסברתי את עצמי בצורה רגועה יותר ואיחלתי לו יום טוב. מאז אנחנו מדברים רק כשאני רואה אותו בסלסה או אם מצאתי משהו משעשע בפייסבוק לשלוח. תחושת האכזבה היתה כל כך עמוקה שזה חתם סופית את הפרק הזה. חבל.. 

ובחזרה לסיפור של אותו שישי בערב.

פניתי לתחנות הבאות ברשימת החברים, אלו שקיוויתי שיש להם אפילו את האפשרות לצוץ בפתח ביתי לחיבוק או לפחות להרגיעני. מאחד כנראה ציפיתי יותר מידי, לגיטימי, מהשני בעיקר התאכזבתי. הופתעתי שהם לא לקחו אותי ברצינות כשאמרתי שאני בוכיה ועצובה, ואולי זה פשוט לא היה מספיק נוח..

תארו לכם, שאתם נמצאים במצב שכזה, ופניתם כבר לשלושה אנשים לסוג של עזרה, ונדחתם. כבר לא היה בי הכוח לספוג עוד דחייה שכזו כי זה רק העצים את תחושת הבדידות הנוקדתית שהרגשתי.

במקרה, מר מאהב/אקס(בוא נקרא לו מאהב כי זה יפה יותר), שלח לי הודעה. זרקתי לו שאין לי כוח לדבר, שאני מדוכדכת. הוא שאל אם הוא יכול להתקשר, אמרתי שלא.

התקשר בכל זאת.

דיברנו שעה וחצי. רבע שעה ראשונה, הרגיע אותי, שאר הזמן דיברנו על הא ודא. מהשיחות הטובות האלו שפשוט זורמות. בלי שום מתח מיני, פשוט שיחה חברתית טובה..

רבע שעה.. 

מההתחלה היתה האופציה לפנות אליו, למה בכלל לא שלחתי לו הודעה כשהייתי עצובה? והרי שבחרתי קצת להתרחק, כי זה גם מאתגר לדבר עם המאהב כשמחליטים להפסיק ולהפריד כוחות. ובכל זאת, הוא באמת בן אדם מדהים..

ברור לי שבסופו של דבר, בין אם המאהב היה מתקשר ובין אם לא, הייתי מצליחה להתגבר על זה לבד, כרגיל.

זה מסוג ה"התקפים" הרגילים, שילוב של הורמונים לפני מחזור יחס עם החוסר איזון של הבלוטה-ובום. חילזון מת יכול לגרום לי לבכות. ורוב הזמן אני גם מאוד מודעת למה שהולך ואני יודעת שזה רק בראש שלי. ה"התקפי עצבות" הרציניים, דורשים לצורך קיצור התהליך, מישהו מהצד שיאשר שזה באמת סתם מחשבות רעות חסרות בסיס.

ועכשיו, כשבבלוג הזה יש כל כך הרבה עיניים, ופתאום אני יותר נזהרת בניקוד(מצטערת מר מאהב וירטואלי, אני לא מצליחה להגמל משתי נקודות), כשמישהו ממש נושא עיניים לבמה כשאני מדברת, אין לי מה לאמר...

המילים הולכות לאיבוד, מתחבאות מאחורי חומות של הגנה.

ואולי זו פשוט תקופה כזאת שכלום לא קורה, הכל קופא. לא טוב, לא רע.

אני חושבת שבמובן מסויים אחרי כל מה שהיה בסמסטר א' ותקופת מבחנים, שמתי את עצמי במצב אוטומט. פשוט להיות. וכרגע זה עובד. אני משתדלת לא להתעסק בדברים הגדולים בחיים ולהתמקד במה שיש לי השפעה עליו.

אני עדיין מסתכלת בעין בוחנת על מעגל החבירם הקרוב, מי נמצא שם והאם זה נכון שהוא נמצא שם.

___

בחיי האהבה, לא ברור מה הולך שם. המון בלאגן.

אין לי כל כך חשק לסדר אך מצד שני, אני עושה יותר מידי "שטויות של ינה" , כל מיני טעויות מטופשות שלא אופייניות לי. נראה לי אני מתגרה בגורל ובשיעמום שלי. זה לא טוב. אני עלולה ליפול שבויה תחת קסם של מישהו שאני  לא מעוניינת..

ובנושא אחר,

יצאתי לשני דייטים לאחרונה.

מההחלטות הקשות האלו, שצריך לקבל כשפוגשים מישהו שהוא באמת מתאים מכל כך הרבה בחינות, וכל כך רוצים שהוא יתאים אבל זה לא מרגיש מתאים ברגע האמת. אני מניחה שלו היינו חיים 200 שנה אחורה, הייתי קופצת ללא היסוס על שידוך. בימים שהאהבה היתה משהו לא כל כך מרכזי ובעיקר נבנת עם השנים והילדים.

יאמר לזכותו שהוא יכול לעושת בית ספר לכל כך הרבה גברים שאני מכירה, למדתי ממנו דבר או שניים אפילו(ובתכלס הרבה יותר עם כמויות הגוגל שעשיתי).

אמא שלי התבאסה כהוגן, הנתונים היבשים והפרחים הרשימו אותה. כנל גם חברותיי..

אני מקווה שבחרתי נכון ובתכלס, אין באמת לדעת. אני תוהה אם נתתי לזה את הצ'אנס האמיתי ואולי אני זו שחסומה כרגע בפני כל אחד יהיה אשר יהיה.

היה לי ממש כיף.. 

בייחוד בדייט השני.

ואני לא חיבית שום דבר לאף אחד בזה שאני כותבת את זה. ינה תזכרי-יצאת לדייט עם מישהו, ניצחת כמעט בסנוקר!! היית ממש טובה באופן מפתיע מידי, שיחקת במכונות כרטיסים וזכית במטוס, אכלת גלידה, והעברת את החוויות עם גבר מרתק שהביא לך פרחים וגרם לך להתרגש קלות כשהחמיא לך בסוף הערב.

אני לא מתחרטת על ההחלטה שקיבלתי, אני עדיין מרגישה שזה היה מה שנכון לעשות, ועדיין, חבל שאני לא יכולה לשנות את תחושותיי..

___

אני משתדלת לא להתעסק במחשבה שרוב החברים מהתואר צעירים ממני ב4 שנים.

__

התחלתי ללמוד בצ'אטה. בעיקר בשביל הסטייל והביטחון העצמי. פחד אלוהים. 

לא יודעת לענטז, לא יודעת להזיז את הגוף.

לפחות נהנת.

יש כמה גברים מענינים בקבוצה, מישהו גם מהמועדון התחיל איתי אבל הוא מהטיפוסים שמתחילים עם כל אחת(היו לו משפטי פתיחה ידועים). 

___

אני בהחלט לא גורו של אהבה. אבל אני סקרנית מאוד לעולם הזה וכנראה בגלל זה אני נהנת בדיונים ומחכימה מהם. למרות שבתכלס, עד כה לא יצאו סיפורי הצלחה בתקופה האחרונה מייעוצים שלי או רעיונות. המממ..

___

עד לפעם הבאה,

ביי ביי