לחיות ברגע היסטורי

או-מיי-גאד.

אני לא זוכרת מתי היתה הפעם הראשונה שהתחלתי לצפות באדיקות אחרי ארוויזיונים, אני חושבת שזה היה בערך אחרי הזכייה של שירי מימון. כל כך אהבתי את השיר וכל כך התלהבתי מהאנרגיות שהיו במדינה שהתחלתי לעקוב. שנה אחרי שנה. אז הייתי בכיתה ה'.

כל שנה, לא משנה אם היה שיר טוב ממש או גרוע ממש, הייתי מחכה בצמתח מטורף בתקווה לנצח.

היו לי אפילו פייבוריטים ממדינות אחרות שהרבה שירים שלהם עדיין נמצאים בפלייליסט שלי בפלאפון.

כל שנה אחרי האכזבה לשמוע ש"אנחנו בחיים א נזכה, כי הכל פוליטיקה ואנטישמיות" היה מאוד לא נעים. בערך כמו לשמוע שגלעד שליט בחיים לא יחזור, בטח לא חי, בטח לא שפוי(הא.). 

והשנה היה לנו שיר.

הוא לא השיר האהוב עלי בכל הזמנים, לקח לי כמה השמעות ממש לאהוב אותו ואני אישית חושבת שהיו שירים יותר טובים בתחרות השנה(מולדובה3>) ועדיין, עם כל זה. קיוויתי, התפללתי וכל שאר תחושות האמונה, שנזכה. יש בזה מקור גאווה שהשיר הפך לוויראלי בעולם, שאנשים עושים סרטוני "תגובה" אליו ביוטיוב, שהוא מדובר. וואלה כן, בייחוד אחרי כל קמפיין METOO. השיר הזה יצא בטיימינג נכון ועשו עליו עבודה טובה של יחסי ציבור. וזו גאווה לאומית מבחינתי.

אמש, ציפתי מהדקה הראשונה של המשדר.ואז

כשהגיע השיר שלנו, הייתי במתח מטורף. הנשימה נעצרת.

פחדתי כל כך מטעויות, תקלות, אנשים שמתפרצים לבמה. הזמן עצר.

והנה, הכל עבר חלק. ולא רק שעבר חלק, לדעתי מכל ההופעות שהיו לנטע, זו היתה המוצלחת מבינהן.

בכללי אני חושבת שנטע היא זמדרת מדהימה. בהתחלה לא "עפתי עליה" לא הבנתי על מה כולם מדברים כשאומרים שהיא מוכרשרת. בשישי היתה תוכנית עליה והראו שם את כל הופות של המתחרות וגם הופעות נוספות שלה בחיים הפרטיים, ושמעו. היא יודעת לשיר.

ברגע שהשיר עבר, הקלה ראשונית, מפה זה בידיי המצביעים.

 

כל הזמן הזה הייתי בווטסאפ במקביל, מדבר עם מר איטליה והחברים מהתואר(אם אתם קוראים פה-הייי!:) ) היה משעשע להעביר את ערב עם שלל של הודעות ומתח. עדכונים של מה שקורה על הבמה ודיונים על אנטישמיות ושטויות.

ואז הגיע שלב הנקודות.

בשופטים התחלנו ברגל ימין, עם דוז פואה. אני חושבת ששנים לא ראיתי שקיבלנו 12 נקודות. זה כל כך כיף להגיד את זה" דוז פואה פור יזראל!". 

אישית שמחתי לראות את לוסי מגישה את הנקודות של ישראל, בטח הרבה לא יודעים מי זו, ערבייה ישראלית שמגישת חדשות. וואלה היא גברת רצינית. אני תופסת ממנה ממש-ממליצה לראות כתבה שעשו עליה ביוטיוב. בחורה ששוברת סטיגמות מיושנות על ערבים ובכללי נציגה ישראלית ראויה.

מתסכל-שלא פנו אלינו בערב טוב ירושלים. שיאכלו את הכובע. 

היה בהחלט מתח מטורף.

היה מאוד צמוד בשלב הנקודות של השופטים.

מדינות שלא חשבתי שיגיעו לראש הטבלה, התברגו למעלה בהפתעה מטורפת.

הגענו בשופטים למקום שלישי.

קצת מתסכל אבל עוד לא אבוד, כבר היו ארוויזיונים שאנשים זכו ממקום שבע אפילו.אז התקווה עוד באוויר!

והלחץ הכי מטורף היה לקוות שלא יגידו את השם של ישראל.

ועולים, ועולים, עווד מדינה ועוד מדינה. פתאום המדינות שהובילו בהתחלה מגיעו לתחתית..

והלחץ גובר.

בווטסאפ אנחנו בטירוף.

נשארו קפריסין ואנחנו.

הכל תלוי מי קיבלה יותר קולות.

מתח מטורף.

וכל זה כשאני יושבת בחושך בסלון, הטלוויזיה בשקט כי אמא החליטה ללכת לישון(איך אפשר??).

קפריסין מקום שני.

מה שאומר....

זכינו.

הדבר הראשון עשיתי, היה לקפוץ בסלון. בצורה הכי מילולית שיש.

מצאתי את עצמי, בחורה בת 24, רצינית, בוגרת, קופצת בסלון כמו ילדה קטנה באמצע הלילה.

כל כך קינאתי בתל אביבים שיצאו לרחובות לחגוג במזרקה. הלוואי ויכולתי לחוות את האושר הישראלי ביופיו.

למרות שאמא ביקשה של אאעיר אותה, צעקתי לה שזכינו(היא לא האמינה שנזכה..)

הפייסבוק מפוצץ פוסטים, אפילו אני העלאתי.

לא יכולתי להתנתק מהטלוויוזיה.

זה היה חלום שמתגשם.

יש משהו בגאווה לאומית, בתחושת הביחד, באחדות של העם ברגעים האלו. זה תענוג גדול לתהתאחד סוף סוף באירוע משמח ולא בימי אבל..

שמאל, ימין..הכל זניח.

הבאנו גאווה למדינה.

אולי לא השיר הכי טוב בעולם, אבל ניצחנו. וזה שווה את כל הBDS ושאר האנטישמיים שיאכלו את הכובע בשנה הבאה.

אני מאמינה שהרבה מדינות יחליטו להחרים את התחרות ולא לבוא בגלל זה.

בעיה שלהם.

מתסכלים אותי הממורמרים במדינה, אלו שתמיד ימצאו מה לאמר. לא חיביים לאהוב את השיר כדי לפרגן על הזכייה. קצת אחדות לאומית לא תזיק..

 

אני החלטתי שאני נוסעת שנה הבאה לירושלים לארוויזיון לא משנה מה. החלום שלי זה לראות את ההופעה!

קבעתי עם מר איטליה אתמול בערב, שאם הכל ילך חלק, נוסעים לארוויזון. בדקתי כמה זה יעלה בערך, חשבתי אפילו איך נתמודד עם הפקקים!

נשאר רק לחכות שיהיו כרטיסים ולקנות.

מצידי אני אסע לבד.

 

כיף להיות חלק במשהו שירשם בדפי ההסטוריה..