אני לא לבד

אני כותבת, מוחקת.

כל פעם נושא אחר.

פוליטיקה, הפחדנות שלי, עדכוני חיים.

פתאום כשהבלוג מושך תשומת לב, ואנשים בעולם האמיתי קוראים, אין לי מה לאמר...

ואיך אני, ינה שלא מפסיקה לחפור ביום יום, לי אין מה לאמר?

פתאום כשיש מי שמקשיב אני משתתקת.

אני חושבת שאני פשוט מתקשה להאמין שמישהו באמת מוכן להקשיב, ולאו דווקא כשנוח.

יש לי מגוון רחב של חברים, חלקם קרובים יותר וחלקם פחות.

לפני מספר שבועות, בתקופת הPMS(לפני מחזור בקיצור), חוויתי משברון קטנטן בערב שישי.

דמעות לא הפסיקו לרדת, ובאמת שניסיתי להרגיע את עצמי וכלום לא עזר.

אני זוכרת שזה התחיל לגמרי במקרה, דיברתי עם הילד על איזשהו נושא, ובטעות הוא נגע בנקודה בעייתית. זה היה כמו בטעות להפיל חתיכת דומינו קטנטנה.

מנושא קצת בעייתי זה התגלגל לכדור שלג של מחשבות רעות שלא הפסיק לגדול. בדרך כלל אני מצליחה להשתלט על זה בעצמי. בדרך כלל מדובר ברק מחשבות ותחושות שאין לי באמת מה לעשות איתם, נושאים שלא בשליטתי.

מה שהעצים את כל התחושות זה הלבד. לא טוב היות ינה לבדה במסכת מחשבות שליליות. זה פשוט נטל כבד שמאוד קשה להסתדר איתו לבד. הרבה פעמים כמה מילים או איזה חיבוק מרגיע מגורם שלישי פותרים את זה מהר מאוד.

אז עשיתי מה שמצופה מבן אדם לעשות(ורוב האנשים לא עושים), אספתי את כל האומץ שלי ופניתי לחברים קרובים שהיו זמינים. מדובר בשעת לילה מאוחרת, בהחלט לא שעה נוחה לקבל ינה בוכייה בטלפון.

הראשון שקיבל את פני הוא הילד, שבתכלס לאורך כל השיחה איתו, שהתנהלה בהודעות, הוא ידע שעובר עלי משהו רע, שאני עצובה ובוכיה, ומסיבות מטופשות לחלוטין, בחר שלא להרגיעני. זו היתה נקודת המפנה שלי ביחס אליו. עד אותו רגע באמת ראיתי בו ידיד קרוב. עזבו שהיה לי קראש והכל, זה לא משנה. ראיתי בו ידיד טוב וקיוויתי שברגע האמת הוא ישים דרמות ושטויות בצד לטובת מה שחשוב. התאכזבתי עמוקות, בייחוד שהוא הצית הטריגר(אני לא מאשימה אותו על כך). בהמשך הערב כעסתי עליו ודיי יצאתי עליו. בדיעבד רק התנצלתי על התגובה שלי אבל לא המהות, הסברתי את עצמי בצורה רגועה יותר ואיחלתי לו יום טוב. מאז אנחנו מדברים רק כשאני רואה אותו בסלסה או אם מצאתי משהו משעשע בפייסבוק לשלוח. תחושת האכזבה היתה כל כך עמוקה שזה חתם סופית את הפרק הזה. חבל.. 

ובחזרה לסיפור של אותו שישי בערב.

פניתי לתחנות הבאות ברשימת החברים, אלו שקיוויתי שיש להם אפילו את האפשרות לצוץ בפתח ביתי לחיבוק או לפחות להרגיעני. מאחד כנראה ציפיתי יותר מידי, לגיטימי, מהשני בעיקר התאכזבתי. הופתעתי שהם לא לקחו אותי ברצינות כשאמרתי שאני בוכיה ועצובה, ואולי זה פשוט לא היה מספיק נוח..

תארו לכם, שאתם נמצאים במצב שכזה, ופניתם כבר לשלושה אנשים לסוג של עזרה, ונדחתם. כבר לא היה בי הכוח לספוג עוד דחייה שכזו כי זה רק העצים את תחושת הבדידות הנוקדתית שהרגשתי.

במקרה, מר מאהב/אקס(בוא נקרא לו מאהב כי זה יפה יותר), שלח לי הודעה. זרקתי לו שאין לי כוח לדבר, שאני מדוכדכת. הוא שאל אם הוא יכול להתקשר, אמרתי שלא.

התקשר בכל זאת.

דיברנו שעה וחצי. רבע שעה ראשונה, הרגיע אותי, שאר הזמן דיברנו על הא ודא. מהשיחות הטובות האלו שפשוט זורמות. בלי שום מתח מיני, פשוט שיחה חברתית טובה..

רבע שעה.. 

מההתחלה היתה האופציה לפנות אליו, למה בכלל לא שלחתי לו הודעה כשהייתי עצובה? והרי שבחרתי קצת להתרחק, כי זה גם מאתגר לדבר עם המאהב כשמחליטים להפסיק ולהפריד כוחות. ובכל זאת, הוא באמת בן אדם מדהים..

ברור לי שבסופו של דבר, בין אם המאהב היה מתקשר ובין אם לא, הייתי מצליחה להתגבר על זה לבד, כרגיל.

זה מסוג ה"התקפים" הרגילים, שילוב של הורמונים לפני מחזור יחס עם החוסר איזון של הבלוטה-ובום. חילזון מת יכול לגרום לי לבכות. ורוב הזמן אני גם מאוד מודעת למה שהולך ואני יודעת שזה רק בראש שלי. ה"התקפי עצבות" הרציניים, דורשים לצורך קיצור התהליך, מישהו מהצד שיאשר שזה באמת סתם מחשבות רעות חסרות בסיס.

ועכשיו, כשבבלוג הזה יש כל כך הרבה עיניים, ופתאום אני יותר נזהרת בניקוד(מצטערת מר מאהב וירטואלי, אני לא מצליחה להגמל משתי נקודות), כשמישהו ממש נושא עיניים לבמה כשאני מדברת, אין לי מה לאמר...

המילים הולכות לאיבוד, מתחבאות מאחורי חומות של הגנה.

ואולי זו פשוט תקופה כזאת שכלום לא קורה, הכל קופא. לא טוב, לא רע.

אני חושבת שבמובן מסויים אחרי כל מה שהיה בסמסטר א' ותקופת מבחנים, שמתי את עצמי במצב אוטומט. פשוט להיות. וכרגע זה עובד. אני משתדלת לא להתעסק בדברים הגדולים בחיים ולהתמקד במה שיש לי השפעה עליו.

אני עדיין מסתכלת בעין בוחנת על מעגל החבירם הקרוב, מי נמצא שם והאם זה נכון שהוא נמצא שם.

___

בחיי האהבה, לא ברור מה הולך שם. המון בלאגן.

אין לי כל כך חשק לסדר אך מצד שני, אני עושה יותר מידי "שטויות של ינה" , כל מיני טעויות מטופשות שלא אופייניות לי. נראה לי אני מתגרה בגורל ובשיעמום שלי. זה לא טוב. אני עלולה ליפול שבויה תחת קסם של מישהו שאני  לא מעוניינת..

ובנושא אחר,

יצאתי לשני דייטים לאחרונה.

מההחלטות הקשות האלו, שצריך לקבל כשפוגשים מישהו שהוא באמת מתאים מכל כך הרבה בחינות, וכל כך רוצים שהוא יתאים אבל זה לא מרגיש מתאים ברגע האמת. אני מניחה שלו היינו חיים 200 שנה אחורה, הייתי קופצת ללא היסוס על שידוך. בימים שהאהבה היתה משהו לא כל כך מרכזי ובעיקר נבנת עם השנים והילדים.

יאמר לזכותו שהוא יכול לעושת בית ספר לכל כך הרבה גברים שאני מכירה, למדתי ממנו דבר או שניים אפילו(ובתכלס הרבה יותר עם כמויות הגוגל שעשיתי).

אמא שלי התבאסה כהוגן, הנתונים היבשים והפרחים הרשימו אותה. כנל גם חברותיי..

אני מקווה שבחרתי נכון ובתכלס, אין באמת לדעת. אני תוהה אם נתתי לזה את הצ'אנס האמיתי ואולי אני זו שחסומה כרגע בפני כל אחד יהיה אשר יהיה.

היה לי ממש כיף.. 

בייחוד בדייט השני.

ואני לא חיבית שום דבר לאף אחד בזה שאני כותבת את זה. ינה תזכרי-יצאת לדייט עם מישהו, ניצחת כמעט בסנוקר!! היית ממש טובה באופן מפתיע מידי, שיחקת במכונות כרטיסים וזכית במטוס, אכלת גלידה, והעברת את החוויות עם גבר מרתק שהביא לך פרחים וגרם לך להתרגש קלות כשהחמיא לך בסוף הערב.

אני לא מתחרטת על ההחלטה שקיבלתי, אני עדיין מרגישה שזה היה מה שנכון לעשות, ועדיין, חבל שאני לא יכולה לשנות את תחושותיי..

___

אני משתדלת לא להתעסק במחשבה שרוב החברים מהתואר צעירים ממני ב4 שנים.

__

התחלתי ללמוד בצ'אטה. בעיקר בשביל הסטייל והביטחון העצמי. פחד אלוהים. 

לא יודעת לענטז, לא יודעת להזיז את הגוף.

לפחות נהנת.

יש כמה גברים מענינים בקבוצה, מישהו גם מהמועדון התחיל איתי אבל הוא מהטיפוסים שמתחילים עם כל אחת(היו לו משפטי פתיחה ידועים). 

___

אני בהחלט לא גורו של אהבה. אבל אני סקרנית מאוד לעולם הזה וכנראה בגלל זה אני נהנת בדיונים ומחכימה מהם. למרות שבתכלס, עד כה לא יצאו סיפורי הצלחה בתקופה האחרונה מייעוצים שלי או רעיונות. המממ..

___

עד לפעם הבאה,

ביי ביי