הביטחון העצמי שלי הוא על הריצפה, אולי אפשר לאמר שמתחתיה אפילו.
אחת הסיבות לכך היא המשקל שלי. מאז כיתה ו' שגילו שיש לי תת פעילות בלוטת התריס, אני לא מפסיקה לעלות במשקל.
זה לא תמיד קשור לתזונה עצמה. זה לא משנה כמה אני אוכלת או כמה אני לא אוכלת אני לא יורדת. משהו במערכת דפוק אצלי.
בשביל לרדת את זה אני צריכה לעשות תוכנית שהרבה יותר מורכבת מאיזו דיאטה מטופשת. זה לא עובד עלי הדברים הרגילים "תעשי כושר ותאכלי נכון" זה לא עובד עם הגוף שלי באותה הצורה.
אבל אני יכולה להסתדר עם זה. הייתי יכולה להסתדר עם המציאות הזאת ולהחזיר את עצמי למסלול הבריאות אם לא היו מזכירים לי כל הזמן שהסיבה היא המראה החיצוני.
זה מעצבן ממש. זה מעצבן אותי שכדי שבחור ירצה אותי, אני צריכה להשקיע הרבה מאוד מאמצים כדי שירצה אותי עם החסרון הזה. לי יש אופי. אבל את האופי שלי אי אפשר לראות במבט ראשון מרחוק, אי אפשר גם לא מקרוב ובטח ובטח שאי אפשר כאשר הסטנדרט הלגטימי זה בבחורה רזה וקטנה. אני ממש לא רזה.
והכי מתסכל, לא משנה כמה הבן יהיה מכוער או חסר ביטחון, הוא לא יסתכל עלייך אפילו. ואם כן, אז זה כי אני הפשרה שלו. כי הוא יודע שאי אפשר להתחיל במצבו עם בחורה שנראית פי כמה וכמה טוב יותר ממנו.
הגעתי לנקודה הזו בחיים שכבר לא אומרים לי "ינה את לא שמנה, תפסיקי עם זה כבר" הגעתי לנקודה שהחברים שלי והמשפחה שלי אומרים "אוקיי, אבל את יכולה לעשות עם זה משהו...את מסוגלת"
אני מרגישה לא יפה. ובאוטומט היופי שלי נקשר בעיני אחרים למשקל שלי. ולמה? למה אידאל היופי שוקל 50 קילו. אני שוקלת 75. בחיים לא שקלתי ככה לפני, בחיים לא הרגשתי כל כך כבדה עם עצמי. והכובד הזה רק גדל ככל שאני מבינה שאף גבר לא יסתכל עלי ויגיד "ואוו היא נראת מעולה" לא במשקל הזה.
היה לי הרבה יותר קל לקחת את התרופות שלי ולחזור לאיזון שלי (כי שום דבר בתזונה או בהרגלי כושר שלי לא השתנה בשנים האחרונות) אם לא הייתי מרגישה רע עם כל ביס שאני מכניסה לפה שלי בידיעה שבגלל זה אני לא יפה. אני כאילו עושה 'דווקא' לעצמי ולחברה כולה. מה זה משנה כמה אני שוקלת?
פעם יכולתי לאכול מה שבא לי, היום יש לי ייסורי מצפון בגלל מה שמכתיבה החברה שלנו. אני לא יכולה לאכול שוואמרה בלי שמישהו ידפוק לי מבט"איך את מצפה לרדת במשקל ככה? אל תבכי שאת לא יפה אחר כך"
שווארמה זה לא המאכל הכי בריא ובטח ובטח לא הכי מרזה אבל החכמה בחיים היא לא להמנע ממאכלים כאלו לגמרי, אלא לדעת לאכול במידה. ובאיזו זכות מישהו שופט אותי על זה?
מרגיז אותי כשהמשפחה שלי מסתכלת עלי בדאגה כי עליתי במשקל, מרגיז אותי כשהם כבר לא חושבים שאני אעלה לבגדים שלי, מרגיז אותי כאשר מישהו מעז להכנס לצלחת שלי בלי שהזמנתי אותו לשם.
אני יודעת שכשאגיע למשקל התקין, ומישהו ירצה אותי ויהיה איתי. אני לעולם לא אסמוך עליו יותר מידי שישאר איתי לא משנה מה. ולמה? כי אני לא יכולה להבטיח שאני לא אעלה חזרה. ואם במשקל של 75 קילו הוא לא מסתכל לכיווני, אז מה יבטיח לי שאחרי זה הוא כן?
אפילו חבריי הקרובים לא יצאו עם בחורה מלאה. בחיים לא ראיתי מישהו מהם יוצא עם אחת כזאת. אף פעם.. וזה לא שהם אנשים רעים. זה פשוט כמה שהחברה שלנו דפוקה. ולא משנה כמה הם יגידו שאני נראית טוב-אני יודעת שהם ירגישו הרבה יותר בטוחים בזה אם אהיה כמה קילו פחות .
אני רוצה להרגיש יפה ובבטוחה בעצמי גם במשקל של 80 וגם במשקל של 55. לא משנה מה אומר המשקל.לא משנה כמה שומן עודף יש עלי. אני רוצה לחיות את מה שאני מאמינה בו. שיופי לא קשור למשקל.
שיקום הגבר שיהיה מוכן לצאת איתי כבר עכשיו, במשקל של 75 קילו, ולהכנס איתי למיטה במשקל הזה, ושיחשוק בי גם במשקל הזה, ואהיה שלו.
כל הגברים בחיי שמכירים אותי במשקל הזה, לעולם לא אסמוך עליכם ועל כושר השיפוט שלכם. פשוט אכזבה רצינית..
אני ארד במשקל. לא כי אני רוצה להיות יפה יותר. אלא כי אני רוצה להרגיש טוב יותר, בריאה יותר. הבטחון העצמי שלי דפוק. וכרגע, אם מחר אתעורר רזה יותר פתאום, זה לא יעלה לי את הביטחון העצמי. אידאל היופי הנוכחי והנתינים שלו הרסו לי אותו. יקח לי זמן לבנות אותו מחדש.. אבל אני אבנה.
כל הבנות הרזות מידי או המלאות מידי, זכרו.. היופי שלכן לא קשור רק למשקל שלכן. אישה יכולה להיות יפה בכל משקל. כדי להיות יפה צריך להרגיש יפה.. אנחנו הכי יפות כשטוב לנו. וזו לא קלישאה.
