הלוואי שמישהו שם בחוץ היה יודע...
שמישהו היה יודע שאם הוא לוקח אותי לעבודה, הוא מרוויח עובדת היכ הכי מסורה, והכי מקצועית וישרה שבאמת אכפת לה, ואולי אפילו אכפת יותר מידי.
שמישהו ידע, שגם אם אני אקבל משימה שאני לא כל כך ארצה, אני אעשה אותה על הצד הטוב ביותר שלי ואף מעבר. ככה חינכו וגידלו אותי. לכבד את מקום העבודה לא משנה אם אני מנקה רחובות או עובדת במשרד.
יצא הגורל וכל מקומות העבודה שהיו לי, אפילו בצבא, לא היו מספיק אנשים מעליי שיוכלו להעיד על המקצועיות שלי. ובלימודים? אלו שיודעים שאני מקצועית הם אלו שעזרתי להם, והם לא יכולים להעיד לטובתי. אין לי מספיק גב מבחוץ כדי להוכיח את עצמי.
מרגישה שמי שלא מכיר אותי, או מכיר אותי רק מ"שלום שלום" חושב שאני לא יודעת לתכנת בכלל, ואם כן אז ברמה מאוד נמוכה. למה? כי הציונים שלי במבחנים לא טובים.
זו האמת. אני לא חזקה במבחנים, אני נלחצת, ואני לא לומדת נכון לבחינות. אבל העבודות שלי? הפרוייקטים שלי? זה עולם אחר לגמרי, תמיד קיבלתי את הציונים הכי גבוהים בכל הקשור לפיתוח. האם מישהו יודע על זה? לא. האם מישהו יודע שלמרות שבקורסים התאורטיים יש לי ציונים נמוכים, אני לבד פתרתי את התרגילים? שברתי את הראש למצוא אלגוריתמים מוצלחים למבנה נתונים או סיבוכיות? לו היו משתפים אותי בתשובות, בוודאי שיכולתי לקבל גם אני ציונים גבוהים. אבל לא שיתפו, ולא היה לי עם מי לעשות שיעורים. הלוואי שהייתי זנב לאריות מהתואר. אני מתבאסת שלא יצא לי להתחבר יותר לאנשים.
אבל אני גם מבינה שזה לא 100% באשמתי. אני גרה רחוק, בלי יכולת להשאר עד מאוחר באוניברסיטה, שנה ב' בכלל הגבילה אותי לחלוטין וחייבה אותי להשאר בבית רוב הזמן. עשיתי את המקסימום שאני יכולה ובאמת רכשתי כל כך הרבה ידע וניסיון. רק שהמחיר הוא בציון...
כשיש איתי עוד 500 מתמודדים, אפילו אם זה היה 50, איך אני אבלוט?
אין לי קשרים, ניסיתי את כולם. אין לי מישהו במשפחה שעובד בתחום שיכול לכוון, לבדוק לעזור.
אני צריכה לשבור לבד את התקרת זכוכית הזאת שיש מעלי. גם למשפחה שלי מגיע סוף סוף קצת נחת.
אני מקבלת גרוש וחצי בדמי אבטלה. ואני יודעת שבגלל הקורונה, הדמי אבטלה האלו יבואו לכולנו בסיבוב. אבל אני גם יודעת שהאלף שקלים האלו, שבקושי מצליחים לכסות 3/4 מההוצאות שלי, הם הנשימות אוויר הקטנות שלי. להוריד מעמסה מהמשפחה שלי.
והפחד שלי? שאני אהיה כמו אמא שלי. עם השכלה גבוהה, תואר ביד, לא ממומשת. עובדת במשרה רק בשביל לסגור את החודש.
ואני נלחמת. נלחמת למצוא משרה שלא רק תחזיר את האופטימיות והגאווה למשפחה, אלא גם תסלול לי את הדרך להמשך.
אבל איך שזה נראה כרגע? אני אאלץ להתפשר. להתפשר על משרת בודק תוכנה או מפתח צד לקוח, שעם כל הכבוד לשני המקצועות הללו, אני מסוגלת להרבה יותר. אשאר לא ממומשת, ביניונית ומטה...
ואני באמת מאמינה שאני נכס ומי שיצליח לראות את זה מעבר למספרים, יזכה בעובדת הכי מסורה שיש.
הלוואי שאני אצליח למצוא משרה טובה, שאני לא אצטרך להתפשר.
הלוואי שמישהו נוסף, כמו המרצה, יראה שלמרות שאין לי שום ניסיון, אני כותבת קוד ברמה שלמישהו עם 3/4 שנים ניסיון (כן, קיבלתי מחמאה ממנהל הפרוייקט ההתנדבותי שלי. מחמאה שאני כל כך מעריכה בימים אלו ובאמת נתנה לי בוסט לביטחון. ואפילו לא ביקשתי או שאלתי. מיוזמתו פנה וסיפר).
עד לפעם הבאה,
בתקווה עם עבודה,
ביי ביי
