כשהייתי בתיכון למדנו בשיעור אנגלית על פואמה של רוברט פרוסט "הדרך שלא נלקחה".
https://he.wikipedia.org/wiki/The_Road_Not_Taken
אומנם עברו הרבה שני מאז הבגרות באנגלית אך הפואמה הזאת מלווה אותי הרבה בבחירות שאני עושה.
הפחד שלי, וכמו של רוב האנשים אני מאמינה, הוא לטעות. הוא לבחור לא נכון. הספק הזה מכונן בי, ה"ומה אם?" אחרי שאני לוקחת החלטה.
ומה אם הייתי בכל זאת לומדת קרימינולוגיה כמו שרציתי?
ומה אם בסוף לא הייתי יוצאת לקצונה?
ומה אם הייתי נשארת בצבא עוד שנה, לתפקיד נוסף?
ומה אם הייתי מנסה להתקבל לבן גוריון ולא לבר אילן?
ומה אם לא הייתי קונה אוטו בכסף שחסכתי בזמנו אלא טסה לחו"ל לטיול הגדול כמו שכולם עושים?
הן כמובן היו עולות לי דווקא ברגעים הקשים, כשפתאום לא תמיד הכל ברור.
אני נמצאת בנקודה שאני שלמה עם ההחלטות שלי, עם כל הקשיים שהיו לי בדרך. אני מסתכלת לאחור ואומרת לעצמי כל הכבוד.
זה לקח זמן...
למדתי בדרך הקשה, שהדרך הנכונה זו הדרך שתגשים את המטרות הגדולות שלי. שבעצם, יש הרבה יותר מדרך אחת לטפס על ההר. סביר להניח, שלא משנה מה הייתי בוחרת, כל עוד הייתי מתמידה ולא יורדת מהשביל, הייתי מגיעה ליעד.
אבל מה היעד?
ואיך בכלל בוחרים שביל ללכת בו?
אלו שני החלקים הכי קשים בעייני. למצוא יעד ללכת אליו ולבחור את הדרך הגעה אליו. ואם זה יעד בדיוני? כמו שלום עולמי? אז אני מחפשת את היעד הריאלי הכי קרוב אליו.
סהכ יש לי לא מעט חלומות אבל כרגע אני מרגישה שאני קוטפת חלק נכבד בהם. אני תוהה מה יהיה הלאה, לאן אני אמשיך ללכת ואילו יעדים חדשים אני מתכוונת להציב לעצמי. במובן מסויים זה קצת מכניס אותי לחרדות. האם הקריירה שבחרתי מתאימה לי? האם היא תצליח לכוון אותי גם למקומות שלא העזתי להעלות בדימיון?
בחירת השביל תתבצע לפי שקלול של כל הנתונים. הכי מהיר, הכי יעיל, הכי חוקי, הכי מספק וכו'. ואם אני לא מצליחה לבחור? אני כבר אטיל מטבע.
כי בעצם, זה לא באמת משנה לאן אני הולכת ומהיכן. החיים הם גמישים. כשאתה עומד למרגלות הר, ומביט למעלה, אתה רואה את הפסגה של ההר. זה נראה יעד אטרקטיבי ביותר. אבל רק כשמתחילים לעלות עליו, רק אז אפשר לראות את מה שמאחוריו, מאחורינו. מתגלת לנו תמונה רחבה יותר של העולם. בעצם, רק כשנתחיל ללכת בשביל מסויים נדע האם כדאי היה לעבור לשביל אחר או ליעד אחר.
ומה שיפה? שתמיד אפשר לחזור אחורה או למצוא שביל ביניים מגשר. כן, לפעמים לחתוך ישירות שדה קוצים פראי כדי להגיע לשביל אחר, זה לא מעשה קל. אך אפשרי.
במובן מסויים זה מה שמרגיע אותי. שלא משנה איזו החלטה אני אקבל ובאיזה שביל אני אתחיל לצעוד, אני תמיד אמצא דרך ליעד, גם אם הוא משתנה תוך כדי תנועה.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
https://he.wikipedia.org/wiki/The_Road_Not_Taken
אומנם עברו הרבה שני מאז הבגרות באנגלית אך הפואמה הזאת מלווה אותי הרבה בבחירות שאני עושה.
הפחד שלי, וכמו של רוב האנשים אני מאמינה, הוא לטעות. הוא לבחור לא נכון. הספק הזה מכונן בי, ה"ומה אם?" אחרי שאני לוקחת החלטה.
ומה אם הייתי בכל זאת לומדת קרימינולוגיה כמו שרציתי?
ומה אם בסוף לא הייתי יוצאת לקצונה?
ומה אם הייתי נשארת בצבא עוד שנה, לתפקיד נוסף?
ומה אם הייתי מנסה להתקבל לבן גוריון ולא לבר אילן?
ומה אם לא הייתי קונה אוטו בכסף שחסכתי בזמנו אלא טסה לחו"ל לטיול הגדול כמו שכולם עושים?
הן כמובן היו עולות לי דווקא ברגעים הקשים, כשפתאום לא תמיד הכל ברור.
אני נמצאת בנקודה שאני שלמה עם ההחלטות שלי, עם כל הקשיים שהיו לי בדרך. אני מסתכלת לאחור ואומרת לעצמי כל הכבוד.
זה לקח זמן...
למדתי בדרך הקשה, שהדרך הנכונה זו הדרך שתגשים את המטרות הגדולות שלי. שבעצם, יש הרבה יותר מדרך אחת לטפס על ההר. סביר להניח, שלא משנה מה הייתי בוחרת, כל עוד הייתי מתמידה ולא יורדת מהשביל, הייתי מגיעה ליעד.
אבל מה היעד?
ואיך בכלל בוחרים שביל ללכת בו?
אלו שני החלקים הכי קשים בעייני. למצוא יעד ללכת אליו ולבחור את הדרך הגעה אליו. ואם זה יעד בדיוני? כמו שלום עולמי? אז אני מחפשת את היעד הריאלי הכי קרוב אליו.
סהכ יש לי לא מעט חלומות אבל כרגע אני מרגישה שאני קוטפת חלק נכבד בהם. אני תוהה מה יהיה הלאה, לאן אני אמשיך ללכת ואילו יעדים חדשים אני מתכוונת להציב לעצמי. במובן מסויים זה קצת מכניס אותי לחרדות. האם הקריירה שבחרתי מתאימה לי? האם היא תצליח לכוון אותי גם למקומות שלא העזתי להעלות בדימיון?
בחירת השביל תתבצע לפי שקלול של כל הנתונים. הכי מהיר, הכי יעיל, הכי חוקי, הכי מספק וכו'. ואם אני לא מצליחה לבחור? אני כבר אטיל מטבע.
כי בעצם, זה לא באמת משנה לאן אני הולכת ומהיכן. החיים הם גמישים. כשאתה עומד למרגלות הר, ומביט למעלה, אתה רואה את הפסגה של ההר. זה נראה יעד אטרקטיבי ביותר. אבל רק כשמתחילים לעלות עליו, רק אז אפשר לראות את מה שמאחוריו, מאחורינו. מתגלת לנו תמונה רחבה יותר של העולם. בעצם, רק כשנתחיל ללכת בשביל מסויים נדע האם כדאי היה לעבור לשביל אחר או ליעד אחר.
ומה שיפה? שתמיד אפשר לחזור אחורה או למצוא שביל ביניים מגשר. כן, לפעמים לחתוך ישירות שדה קוצים פראי כדי להגיע לשביל אחר, זה לא מעשה קל. אך אפשרי.
במובן מסויים זה מה שמרגיע אותי. שלא משנה איזו החלטה אני אקבל ובאיזה שביל אני אתחיל לצעוד, אני תמיד אמצא דרך ליעד, גם אם הוא משתנה תוך כדי תנועה.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
