לפעמים התאבון לא מגיע עם האוכל

 עשיתי בינג' מחודש לסדרה "יש לה את זה". יש שם סצנה, ששר הביטחון תוקף מינית את הדמות הראשית, מנשק אותה בכוח כנגד רצונה. היה משהו בפרק הזה שהכאיב לי והפחיד אותי.
בחיים שלי לא חוויתי תקיפה, אף פעם. אף אחד לא הכריח אותי בכוח לעשות משהו כנגד רצוני.
אבל הפרק הזה, החזיר אותי לאיזו שאלה שנתקלתי בה בפייסבוק. השאלה היתה, האם אי פעם הסכמנו לעשות משהו למרות שלא רצינו, מכל סיבה שהיא.

ובאיזשהו מקום, עמוק עמוק בפנים, אני יודעת שעשיתי את זה. שהסכמתי במודעות מלאה למשהו שלא כל כך רציתי לעשות. הרי, לכולנו זה גם קורה, לא? לפעמים אנחנו עושים דברים בלי חשק, לפעמים עם האוכל בא התאבון. למשל אם מישהו ללא מצב רוח, וחברים שלו מכריחים אותו לצאת החוצה להתאוורר? מה... זה רע? לא. זה טוב.
אז היו מקרים שגם אני עשיתי משהו שלא רציתי לעשות כל כך אבל הסכמתי בכל זאת. אבל התאבון לא ממש בא עם האוכל. והארוחה לא באה לי כל כך בטוב למרות שהסכמתי בסופו של דבר. וזה לא שהפעילו עלי מניפולציות מטורפות, זו אני שהרגישה לא נעים להגיד "לא" ולהתעקש. כי..מה.. כרגע אני לא רוצה אבל יכול להיות שאחר כך אני כן. וזה בסהכ כיף, לא?
ואני.. לי יש תאבון בריא. אני הרבה פעמים אשמח לארוחה טובה. אבל... לא תמיד. לפעמים אני פשוט לא רעבה, אני שבעה. ולפעמים הרגשתי שמנסים לדחוף לי אוכל בכוח. ואני שונאת את הניסיונות שכנוע. ואני לא אוהבת שלא רואים שאני פשוט לא רעבה הפעם. ושגם תוך כדי הארוחה, אני אוכלת בלי חשק. ואני מנסה לחייך בין ביס לביס, אבל זה חיוך מאולץ. ואיך הטבח לא שם לב שזה מאולץ?
מה כל הטבחים מספרים לעצמם?

אני יודעת לאמר, שבכל מערכות היחסים שלי, זה קרה. בכולן. ואני כועסת על עצמי שלא הצלחתי להיות ברורה יותר ומנגד גם כועסת על עצמי שאני מפילה את כל האחריות עלי. אני לא יודעת אם כל האחריות היא עלי. לא נעשה שום עוול, הכל היה בהסכמה ואני יודעת שבכל רגע יכולתי להגיד באופן הכי ישיק ותקיף לא, וגם לקום מהשולחן או להרחיק את הצלחת. אבל אני לא הרגשתי בנוח לפעמים. ואני רציתי שיהיה לי תאבון. אני הסתכלתי על המנה וידעתי שהיא טעימה, ולמרות שלא הייתי רעבה, הייתי מוכנה לנסות לאכול. אבל זה לא היה זה. אני מרגישה שאני מרצת אנשים. וגם שבגלל שיש עלי רושם כבעלת תאבון בריא, אז אני כנראה אסכים לאכול כל פעם שיציעו. אבל אני לא. אני אומנם אוהבת ארוחה טובה, אבל זה לא אומר שאני רעבה 24/7. להפך... אני לא כזה רעבה רוב הזמן. מה אני אעשה.
אבל אף אחד לא הכריח אותי, אז למה לא התעקשתי?
פחדתי. ואני ניסיתי להיות מנומסת ולהגיד שאני לא רעבה אמרו לי "נו רק ביס קטן" או "אל תדאגי, אני אבשל ואעשה את הכלים ואערוך את השולחן, את רק תשבי תאכלי" או "נו תנסי, את תראי שאת אוהבת" "אבל עבדתי קשה, חבל לזרוק לפח" "רק בשבילך בישלתי". וזה קצת מניפולציות בשקל, משפט ועוד משפט עד שבסוף התרצתי. לא רציתי לעשות מזה סצנה, הסכמתי לטעום. ולא רציתי לפגוע בצד השני שעמל קשה. סהכ לא הייתי רעבה... מה כבר קרה? אבל הרגשתי שהם יקחו את זה ממש קשה, שהם יפגעו.
אז אכלתי. ולא תמיד היה לי תאבון ואכלתי בכל זאת.

מעניין אם מישהו מהם יודע שאכלתי אפילו שלא רציתי לאכול. זה גם קצת מילכוד 22, אם אני אספר להם בדיעבד, הם יכעסו על עצמם ועלי. כי אף טבח לא רוצה לעשות דבר כזה. אם הלקוח משקר שהאוכל טעים, זה יותר גרוע מלא לאכול בכלל. אף אחד לא רוצה לדחוף בכוח כפית לפה. ואף אחד לא רוצה לפגוע בי.
הבעיה היא תכלס בי, שאני פחדנית כזאת שלא ברורה מספיק ונותנת למניפולציות בשקל לגרום לי להסכים גם כשלא בא לי.
ומה כבר ביקשתי? טבח שיבשל כשאני רעבה? או כזה שלא יכריח אותי לאכול כשאני לא? ואם אסכים לנסות בכל זאת (כי באמת לפעמים עם האוכל בא התאבון), שידע לזהות מתי אני דוחפת בכוח ומזייפת חיוך?

ועמוק עמוק בפנים אני יודעת, שבגלל זה נפרדנו כך.
אני בטוחה שאני לא היחידה וזה קורה לכולם. לפעמים אנשים עייפים ואין כוח, וזה נחמד להם באותו רגע אבל זה לא וואו. הם לא עושים את זה עם חשק גדול, הם עושים כדי לסמן וי ולהנות בקטנה על הדרך. כי לפעמים יש ימים כאלו. ולפעמים הסימון וי הזה מתגלה פתאום כדבר המדהים ביותר שקיים ולפעמים הוא מה זה לא מתאים באותו רגע.
עכשיו רק השאלה, למה יש דברים שאני עושה מנימוס ובלי חשק והם נמחקים כמעט ישר מהזיכרון מרוב שהם זניחים, ודווקא זה נשאר שם איפשהו עמוק עמוק עמוק בפנים?

ואיך אפשר להביע חוסר חשק בצורה מנומסת אבל תקיפה ומשכנעת, שלא תגרור אי נעימויות אבל גם תביא תוצאות?

עד פעם הבאה,

ביי ביי

אני לא מבינה למה בעצם אנחנו שונאים כל כך אחד את השני.

 אני צופה בסדרה "שעת נעילה", ועולות בי המון תהיות על עתיד המדינה שלנו, העתיד החברתי.

אני לא מבינה למה בעצם אנחנו שונאים כל כך אחד את השני.
הרי, כולנו רוציים את אותו הדבר. כולנו רוצים שלא יהיו עוד מלחמות, לגדל את הילדים פה בארץ, לתת להם חינוך טוב, להנות מחיי תרבות, פנאי, לטייל בכל המדינה, בנחלים ובהרים, לראות מטאורים במדבר, ללכת לפסטיבלים, לאכול קצת מכל עדה, קצת קובה, קצת פלאפל, פסטה, פיצה? קוסקוס ושניצל של יום שלישי, להתיישב כל המשפחה בחגים, כל אחד עם המנהגי חג שלו. כולנו רוצים את זה... כולנו רוצים להרגיש בטוחים בבית, ללכת בתחושת ביטחון עם ראש מורם וחיוך על השפתיים, בכל מקום. מצפון ועד דרום, בכל השכונות של ירושלים ותל אביב, בכפרים השונים. 
אז למה אנחנו כל כך שונאים אחד את השני?
בגלל הדרך שבה כל אחד חושב שהכי נכון להגיע למצב הזה?
אז חלק רוצים לפהריט הכל, להפוך לפרטי, חלק אחר רוצה לדאוג כבר עכשיו לשכבות החלשות, מישהו רוצה להחזיר שטחים ואחר רוצה לספח אזרחים אבל אולי רק חלקית. אז על זה אנחנו שונאים?
אנחנו לא האויב של עצמנו, יש לנו מספיק אויבים ברחבי העולם. אנחנו כולנו אנשים חמים ולהוטים, ברור לי שכל אחד בטוח שהדרך שלו הכי נכונה וכל צעד לכיוון השני מחבל במטרה, וזה פתאום ניהיה אישי. אבל זה לא. וזה לא צריך להיות ככה.
להאמין בדרך מסויימת, זה לא אישי כלפי אף אחד, למה לשנוא?
לא משנה איך נסובב את זה, עם מלחמות וכיבושים, בלי מלחמות וכיבושים, תמיד נגיע לשולחן הדיונים לקבל הלטה.
אני לא מבינה את ההתנשאות הזאת, של כל אחד מהצדדים בצדקותו. הרי אין אמת אחת... ובפועל? אם באמת נקשיב אחד לשני, נגלה שכולנו פחות או יותר רוצים ללכת לאותו הכיוון, הרי זה בלתי נמנע שכן היעד שלנו הוא זהה, הוא תמיד זהה.
אף אחד לא רוצה מיסים גבוהים, אף אחד לא רוצה להרגיש שנטשו אותו, אף אלד לא רוצה את הייאוש והתסכול, לגור לנצח בשכירות, להכנס למקלטים.

מה זה נותן לנו השסע הזה? אנחנו צועקים אחד על השני במקום לשים לב למה שמתרחש מסביב.
והכי עצוב? שהדבר היחיד שמחבר אותנו זה רק אסונות. תמיד אחרי אסונות אנחנו מתאחדים, חבל שצריך לחכות לאסון כדי שזה יקרה... 

משאבת אופניים אדומה

 לסבא שלי יש אלצהיימר. אבל כשאני חושבת על סבא שלי, אני לא חושבת על הבן אדם עם האלצהיימר, אלא פשוט על סבא שלי. זה שגידל אותי מאז גיל 0. 

בעוד כמה ימים יש לו יום הולדת. אמא ואני מתלבטות מה לקנות לו כדי לשמח אותו. אמא הציעה עוגה כי הוא אוהב דברים מתוקים (מאז ומעולם הוא נהג להחביא ממתקים. מניחה מנהג מילדות , כשלא היה אוכל...).
סבא שלי נתן לי הרבה דברים לחיים, ואחד מהם זו משאבת אופניים.

כשהייתי ילדה, סבא שלי לימד אותי לרכב על אופניים. מסתבר שגם בלי אבות, אפשר ללמוד לרכב.
הוא זה שהוריד לי את גלגלי העזר כשגדלתי, זה שהעלה את המושב והקידון.
הוא גם זה שלקח אותי כמעט כל יום לפארק, שאתאמן. זה שלימד אותי לרכב בלי גלגלי עזר, וראה אותי בפעם הראשונה מצליחה לבד.
הוא כמובן גם זה שעזר לקנות את האופניים שקיבלתי ליום ההולדת בגיל 16, זה שתיקן כל בעיה שהיתה לי באופניים.
הוא סידר את השרשרת כשהיה צריך, החליף פנימית כשהיה לי פנצ'ר, דאג לנפח לי את הצמיגים,  תיקן לי את הפדל ששברתי באחת הנסיעות. ובקיצור, הוא זה שבין היתר, טיפח את האהבה שלי לאופניים ותמיד דאג שאהיה מוכנה לכבוד יום כיפור.
לימים, אחרי שנים של משאבות אופניים מעפנות, הוא גם קנה לי משאבה חדשה גדולה ואדומה. ראיתי כאלו רק בסרטים אמריקאיים ואין לי מושג איפה הוא קנה אותה (לפחות, זה מה שעבר לי בראש לפני למעלה מעשר שנים).

מסבא שלי גם למדתי תמיד לעזור לחברים ומשפחה. סבא שלי היה הולך ומתקן כל דבר בבתים של אחרים. אינסטלציה חשמל ומה לא. לא זכור לי שהוא לקח על זה כסף, אולי אם ממש ממש התעקשו וגם אז, לרוב זה הסתכם בקופסת ממתקים. אני חושבת שחלק מהעיניין זה שהוא גם פשוט אהב את זה...
כשהייתי ילדה, סבא שלי תמיד אמר לי לא להתחלק עם אחרים. כן כן, זה נשמע קצת מצחיק ככה. אבל מה שהוא ניסה ללמד אותי, זה לא לתת לאחרים דבר בעל ערך ושימוש כשהם עלולים לא להחזיר לי אותו. אין לי מושג מאיפה החשש הזה התפתח אצלו, שאם אשאיל למישהו משהו, אז יש מצב שלא אראה את זה עוד.  אולי הוא פשוט לא סמך על ילדים אחרים...
אם סבא שלי היה יודע שהשאלתי את המשאבה האדומה למישהו, אני מניחה שהוא היה נוזף בי. כמו שאני מכירה את סבא, אם היה יכול, הוא היה נוסע בעצמו ומנפח לכל הילדים ברחובות את הצמיגים במקום.

אני כבר שנים לא רוכבת על האופניים, יש לי כל מיני תירוצים. אבל אני יודעת שיום אחד אני אחזור לרכב, ואני אלמד את הילדים שלי לרכב. ואולי המשאבת אופניים הזאת, בעוד עשרות שנים כבר לא תתאים לאופני העתיד, אין לדעת. אבל אני ממש לא תכננתי לזרוק את המתנה של סבא.

ועכשיו אני כועסת על עצמי, מרגישה שאכזבתי את סבא. אפילו שהוא לא זוכר, אפילו שיש לו אלצהיימר. איזו מן מתנת יום הולדת זו...
אני מקווה שהמשאבה תמצא בסופו של דבר. 

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

על החלטות

כשהייתי בתיכון למדנו בשיעור אנגלית על פואמה של רוברט פרוסט "הדרך שלא נלקחה".
https://he.wikipedia.org/wiki/The_Road_Not_Taken
אומנם עברו הרבה שני מאז הבגרות באנגלית אך הפואמה הזאת מלווה אותי הרבה בבחירות שאני עושה.
הפחד שלי, וכמו של רוב האנשים אני מאמינה, הוא לטעות. הוא לבחור לא נכון. הספק הזה מכונן בי, ה"ומה אם?" אחרי שאני לוקחת החלטה.
ומה אם הייתי בכל זאת לומדת קרימינולוגיה כמו שרציתי?
ומה אם בסוף לא הייתי יוצאת לקצונה?
ומה אם הייתי נשארת בצבא עוד שנה, לתפקיד נוסף?
ומה אם הייתי מנסה להתקבל לבן גוריון ולא לבר אילן?
ומה אם לא הייתי קונה אוטו בכסף שחסכתי בזמנו אלא טסה לחו"ל לטיול הגדול כמו שכולם עושים?
הן כמובן היו עולות לי דווקא ברגעים הקשים, כשפתאום לא תמיד הכל ברור.
אני נמצאת בנקודה שאני שלמה עם ההחלטות שלי, עם כל הקשיים שהיו לי בדרך. אני מסתכלת לאחור ואומרת לעצמי כל הכבוד.
זה לקח זמן...
למדתי בדרך הקשה, שהדרך הנכונה זו הדרך שתגשים את המטרות הגדולות שלי. שבעצם, יש הרבה יותר מדרך אחת לטפס על ההר. סביר להניח, שלא משנה מה הייתי בוחרת, כל עוד הייתי מתמידה ולא יורדת מהשביל, הייתי מגיעה ליעד.
אבל מה היעד?
ואיך בכלל בוחרים שביל ללכת בו?
אלו שני החלקים הכי קשים בעייני. למצוא יעד ללכת אליו ולבחור את הדרך הגעה אליו. ואם זה יעד בדיוני? כמו שלום עולמי? אז אני מחפשת את היעד הריאלי הכי קרוב אליו.
סהכ יש לי לא מעט חלומות אבל כרגע אני מרגישה שאני קוטפת חלק נכבד בהם. אני תוהה מה יהיה הלאה, לאן אני אמשיך ללכת ואילו יעדים חדשים אני מתכוונת להציב לעצמי. במובן מסויים זה קצת מכניס אותי לחרדות. האם הקריירה שבחרתי מתאימה לי? האם היא תצליח לכוון אותי גם למקומות שלא העזתי להעלות בדימיון?
בחירת השביל תתבצע לפי שקלול של כל הנתונים. הכי מהיר, הכי יעיל, הכי חוקי, הכי מספק וכו'. ואם אני לא מצליחה לבחור? אני כבר אטיל מטבע.

כי בעצם, זה לא באמת משנה לאן אני הולכת ומהיכן. החיים הם גמישים. כשאתה עומד למרגלות הר, ומביט למעלה, אתה רואה את הפסגה של ההר. זה נראה יעד אטרקטיבי ביותר. אבל רק כשמתחילים לעלות עליו, רק אז אפשר לראות את מה שמאחוריו, מאחורינו. מתגלת לנו תמונה רחבה יותר של העולם. בעצם, רק כשנתחיל ללכת בשביל מסויים נדע האם כדאי היה לעבור לשביל אחר או ליעד אחר.
ומה שיפה? שתמיד אפשר לחזור אחורה או למצוא שביל ביניים מגשר. כן, לפעמים לחתוך ישירות שדה קוצים פראי כדי להגיע לשביל אחר, זה לא מעשה קל. אך אפשרי.

במובן מסויים זה מה שמרגיע אותי. שלא משנה איזו החלטה אני אקבל ובאיזה שביל אני אתחיל לצעוד, אני תמיד אמצא דרך ליעד, גם אם הוא משתנה תוך כדי תנועה.

עד לפעם הבאה,
ביי ביי

בידוד

טוב אז אני בבידוד.
בתחילת השבוע, אחרי שחזרתי מיום שלם בעבודה, קיבלתי את ההודעה שנחשפתי לחולה. ולא, לא קיבלתי את זה באמסאמס. מנהלת הבנק התקשרה לספר לי שנחשפתי לחולה שבוע לפני כן. לחמש דק'. אני היחידה שבבידוד אבל כי הוא העביר לי דברים.

אין לי בעיה להיות בבידוד, זה לא ששבוע לפני כן עשיתי משהו אחר. וגם ככה בתכלס כל המדינה בבידוד.
החיסרוו רק זה הפאניקה של המשפחה שלי והמחשבה שזהו, הגיע האבדון וכולנו הולכים למות.
אנחנו לא.
לקח לי זמן להסביר להם את זה...

אין לי חום, למרות שלפעמים אחרי האוכל או אם אני יותר ידי בין השמיכות אני מרגישה שהחום גוף שלי עולה(אבל לא עבר את ה37 לפי המדחום. אז הכל בסדר).
בבקרים אני מרגישה קצת מנוזלת וכאילו הכל יבש אבל שעה אחרי זה הכל עובר. במהלך השבוע הרגשתי שאין לי מספיק אוויר, כאילו יש לי משהו בריאות, ליחה או משהו אבל אין לי שיעולים או משהו. מעבר לזה שהגרון שלי לא בדיוק כואב אבל הוא מציק כזה.כל אלו באים והולכים ויש לי חשש כזה שאולי דווקא כן נדבקתי. לא לפני שבוע, אלא דווקא השבוע בעבודה.
אלו לא תסמינים קלאסיים של קורונה, יש יותר סבירות שסתם התקררתי כי אני ישנה מתחת לחלון. ולאור העובדה שזה בא והולך אני מנסה לא לחשוב על זה כדי לא להפוך את זה לפסיכוסומטי.

עד כה הספקתי להכין אוריגמי.
רציתי לעשות כושר אבל לא היתה בי מוטיבצה.
אולי השבוע אני אצליח יותר...

כל יום יוצאים עוד ועוד תקנות חרום. 100 איש, 10 איש, 100 מטר, להסתובב עם תעודות וכו' וכו'. בהתחלה זה עוד היה בסדר אבל התקנות רק מחמירות מיום ליום ואני שואלת את עצמי עוד כמה זמן. בהתחלה עוד טרחתי גם להקשיב לחדשות, זה היה הרבה לפני שמניין המתים התחיל להעלות וגם הנדבקים. עכשיו אני מסתפקת באתרי האינטרנט.
והדמוקרטיה?
אני מקווה שהמהלך האחרון, לבנות ממשלה עם הליכוד זה הפתרון הטוב ביותר בסיטואציה הנוכחית. קצת מרגיש לי שהקורונה הזאת היתה כמו הזכייה בלוטו לחלק מהאנשים במדינה.

הקורונה אגב עדיין מעקבת לי את התואר. אני מקווה שאני אמצא פתרון לבעיה הזאת.

חברים? נפגשים בעולם הוירטואלי. עושים שיחות ודאו, משחקים. וכן, אני משחקת DND. הדמות שלי, אני, למדתי לחיות איתה. אני מנסה לשנות את אופייה לאט לאט אבל. לא אוהבת שהיא טבעונאצית.

לגבי חיי האהבה? ניסיתי. באמת. ואני עדיין מנסה. זה לא קל למצוא בחור שעומד בקרטריונים שאני מחפשת. וזה לא שיש לי סטנדרט כזה גבוה אבל אני מרגישה שכל הגברים שאני מעוניינת בהם, וכל הגברים שהמעוניינים בי, החיתוך ריק.

עדכון אבות-נחשו מי שלח לי בקשת חברות? כן, אבי הביולוגי. לא שיש לי אב לא ביולוגי אבל ציון ההערה הזאת נועד להדגיש את הנקודה. זה כל כך מטופש לשלוח בקשת חברות לבת שלך שאתה לא רוצה להיות איתה בקשר.
לי בגדול לא באמת אכפת, באמת. לא אכפת לי לאשר. הבעיה שאת אמא שלי אני לא מאשרת(מסיבות אחרות לגמרי) וזה לא יהיה הוגן כלפיה וכלפי המשפחה להסכים. אז הם אמרו לא לאשר, ואני לא מאשרת.
הוא לא שלח לי הודעה, ובקו מחבה הזה, גם אנשים זרים מהאינטרנט אני לא מאשרת מבלי ששלחו לי הודעה.
תוהה מה אבל מניע אותו? לחפש ממני כסף? לסמן איזשהו וי בלב? אני מקווה שהוא לא חושב לעצמו "היי, שלחתי לה בקשת חברות, היא לא אישרה, זהו. היא זו שלא רוצה להיות בקשר".
אני לא חושבת שבקשת חברות בפייסבוק היא האינדיקטור לאם אני מעוניינת או לא. אני לא יודעת אם אני מעוניינת או לא ואף אחד לא טרח לשאול אותי אף פעם. מבחינתי אין סיבה לשאול כי הוא לא רוצה בכל מקרה.
והרי, אבות אמורים לעשות קצת יותר מבקשת חברות, לא? לשלוח הודעה? להתקשר? מכתב...?
הכוונה שלי, שאין מה לדון בשאלות ותהיות שכאלו אם הן בכלל לא על הפרק. אין טעם להעביר את עצמי במחשבות, רגשות, תחושות מבלי שיש סיבה. אז אני לא. ולכן אין לי תשובה. אם נגיע לגשר, אתמודד.
אם היה מצלצל הייתי עונה. אם היה שולח הודעה, הייתי קוראת וגם אז עונה.
לדעתי? הוא פשוט טיפוס כזה, מהעולם של פעם. יכולות חברתיות של פעם שלא ממש מבין בכלל את המציאות ושלא עושים את זה. הוא אידיוט, כן, אבל זו המציאות החברתית תרבותית שלו, אף אחד לא לימד אותו אחרת. ככה זה ילדים מפונקים, לא?
לפעמים אני תוהה, אולי כל זה בכלל הצגה. אולי אני בת של מלך וכל זה היה שקר או לא יודעת מה. אבל אני יודעת שלא, בת ה14 שהייתי זוכרת את האמת הפשוטה שאלו הם החיים. יש לי אב ביולוגי שלא ממש בקטע של אבהות והורות. שלא רוצה בת וגם לא יודע להיות אבא. על בעל, בן, אח, בן דוד אין בכלל מה לדבר. אני מקווה שלפחות כדוד הוא בסדר ושאולי עבור הילד השני שלו הוא קצת יותר נחמד.
ואני? אני מקווה שלא יצטרך ממני כלום. כי אם הוא יצטרך השתלת כלייה, אני לא ארצה לעמוד בדילמה הזאת אף פעם.

עד לפעם הבאה,
ביי ביי

קורונה

אני מקווה שעוד כמה שנים זה יהיה שווה את זה.
אין לי חשק לכתוב כרגע. אולי בגלל שישראבלוג עדיין לא חזר ואולי כי יש לי דברים אחרים על הראש(שאלות ביהדות לענות עליהן).

אבל כן, קורונה.
מה שהתחיל כמגפה רחוקה קמ' רבים מאיתנו הגיע גם לפה. אני מאמינה שמרבית הישראלים חשבו בדיוק מה שאני חשבתי. אם זה מגיע לכאן, אנחנו בבעיה גדולה.
אנחנו אנשי ה"יהיה בסדר", אנשי החום והמגע... איך נעבור את זה?
כל יום ניתנות עוד ועוד "גזרות", למזלי רובנו לוקחים את זה בהומור וקלילות, מנסים להוציא מזה את המיטב. ועדיין...

אני סיימתי את כל הקורסים שלי במדעי המחשב. נשאר להזין לי ציונים, ועוד שני מועדי ב' ביהדות(כי שכחתי לקחת שני קורסים אז רשמו אותי רטרואקטיבית בדקה ה90)
הבעיה שצריך להגיד בקשה עד ה2.4 כדי לסיים את התואר. המועדי ב' ביטלו, ואין מי שיבדוק/יזין ציונים עבורי. במילים אחרות-אני מקווה שבגלל המצב תיהיה התחשבות ויתנו לי לקבל את התואר השנה.

וגם, בגלל שבפועל סיימתי כבר הכל, התחלתי לחפש משרה חדשה בתחום שלי. רק שעם כל משבר הקורונה לא מגייסים עובדים חדשים. ויש סיכוי שאחרי שהמשבר יעבור, לא יגייסו אנשים ללא ניסיון. אני לא יודעת.
יש לי מטרה למצוא עד הקיץ עבודה בתחום.

נקודת אור?
שסיימתי את הקורסים שלי. הצלחתי להרגיע את סבתא שלי ואת שאר המשפחה, להוריד הילוך בדוחק הכסף ושיהיה בסדר. זהו. נשאר סהכ עוד תשלום אחד לתואר...
כשסבתא הודיעה שהיא מפסיקה ללכת להכין ג'חנון, שמחתי. זה הרגיע אותי טיפה.
רק נשאר למצוא עבודה ולהחזיר אותנו למצב יציב ובהמשך טוב יותר.

עד לפעם הבאה,
ובתקווה שבישראבלוג
ביי ביי