לסבא שלי יש אלצהיימר. אבל כשאני חושבת על סבא שלי, אני לא חושבת על הבן אדם עם האלצהיימר, אלא פשוט על סבא שלי. זה שגידל אותי מאז גיל 0.
בעוד כמה ימים יש לו יום הולדת. אמא ואני מתלבטות מה לקנות לו כדי לשמח אותו. אמא הציעה עוגה כי הוא אוהב דברים מתוקים (מאז ומעולם הוא נהג להחביא ממתקים. מניחה מנהג מילדות , כשלא היה אוכל...).
סבא שלי נתן לי הרבה דברים לחיים, ואחד מהם זו משאבת אופניים.
כשהייתי ילדה, סבא שלי לימד אותי לרכב על אופניים. מסתבר שגם בלי אבות, אפשר ללמוד לרכב.
הוא זה שהוריד לי את גלגלי העזר כשגדלתי, זה שהעלה את המושב והקידון.
הוא גם זה שלקח אותי כמעט כל יום לפארק, שאתאמן. זה שלימד אותי לרכב בלי גלגלי עזר, וראה אותי בפעם הראשונה מצליחה לבד.
הוא כמובן גם זה שעזר לקנות את האופניים שקיבלתי ליום ההולדת בגיל 16, זה שתיקן כל בעיה שהיתה לי באופניים.
הוא סידר את השרשרת כשהיה צריך, החליף פנימית כשהיה לי פנצ'ר, דאג לנפח לי את הצמיגים, תיקן לי את הפדל ששברתי באחת הנסיעות. ובקיצור, הוא זה שבין היתר, טיפח את האהבה שלי לאופניים ותמיד דאג שאהיה מוכנה לכבוד יום כיפור.
לימים, אחרי שנים של משאבות אופניים מעפנות, הוא גם קנה לי משאבה חדשה גדולה ואדומה. ראיתי כאלו רק בסרטים אמריקאיים ואין לי מושג איפה הוא קנה אותה (לפחות, זה מה שעבר לי בראש לפני למעלה מעשר שנים).
מסבא שלי גם למדתי תמיד לעזור לחברים ומשפחה. סבא שלי היה הולך ומתקן כל דבר בבתים של אחרים. אינסטלציה חשמל ומה לא. לא זכור לי שהוא לקח על זה כסף, אולי אם ממש ממש התעקשו וגם אז, לרוב זה הסתכם בקופסת ממתקים. אני חושבת שחלק מהעיניין זה שהוא גם פשוט אהב את זה...
כשהייתי ילדה, סבא שלי תמיד אמר לי לא להתחלק עם אחרים. כן כן, זה נשמע קצת מצחיק ככה. אבל מה שהוא ניסה ללמד אותי, זה לא לתת לאחרים דבר בעל ערך ושימוש כשהם עלולים לא להחזיר לי אותו. אין לי מושג מאיפה החשש הזה התפתח אצלו, שאם אשאיל למישהו משהו, אז יש מצב שלא אראה את זה עוד. אולי הוא פשוט לא סמך על ילדים אחרים...
אם סבא שלי היה יודע שהשאלתי את המשאבה האדומה למישהו, אני מניחה שהוא היה נוזף בי. כמו שאני מכירה את סבא, אם היה יכול, הוא היה נוסע בעצמו ומנפח לכל הילדים ברחובות את הצמיגים במקום.
אני כבר שנים לא רוכבת על האופניים, יש לי כל מיני תירוצים. אבל אני יודעת שיום אחד אני אחזור לרכב, ואני אלמד את הילדים שלי לרכב. ואולי המשאבת אופניים הזאת, בעוד עשרות שנים כבר לא תתאים לאופני העתיד, אין לדעת. אבל אני ממש לא תכננתי לזרוק את המתנה של סבא.
ועכשיו אני כועסת על עצמי, מרגישה שאכזבתי את סבא. אפילו שהוא לא זוכר, אפילו שיש לו אלצהיימר. איזו מן מתנת יום הולדת זו...
אני מקווה שהמשאבה תמצא בסופו של דבר.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
