התחלות חדשות

בלוג המשך לעין הכחולה
מה-1.1 ובהנחה שישראבלוג יסגר סופית באמת, זו תיהיה הפלטפורמה שאעבור אליה.
עד הפעם הבאה,
ביי ביי

התחלות חדשות

בלוג המשך לעין הכחולה
מה-1.1 ובהנחה שישראבלוג יסגר סופית באמת, זו תיהיה הפלטפורמה שאעבור אליה.
עד הפעם הבאה,
ביי ביי

פוסט ראשון

הפוסט הזה הוא הראשון שלך. יש ללחוץ על הקישור 'עריכה' כדי לשנות או למחוק אותו או להתחיל פוסט חדש. אפשר לנצל את הפוסט הזה כדי להסביר לקוראים מדוע פתחת את הבלוג ומה בכוונתך לעשות אתו. אם דרושה לך עזרה, תוכל לפנות לאנשים החביבים בפורומים לתמיכה.

משהו קטן בי מת

*עריכה לעצמי*

תזכורת-כשאת מחליטה לפרסם בפייסבוק את הבלוג שלך, תזכרי שזה אומר שכולם יראו את השטויות שכתבת בימים האחרונים

*עריכה2*

לי זה קצת מרגיש כאילו אני עומדת על במה והמון אנשים נכנסים פתאום לאולם להקשיב לי. מה שגורם לי לתהות אם לנצל את המעמד ולהעביר אולי כמה מסרים חכמים לעולם הגדול ולתת קצת השראה?

אני בהתקף נוסטלגיה, עוברת על פוסטים ישנים, כאלו מלפני עשר שנים, שכל מילה שניה היתה בשגיאות כתיב.

אני יודעת שיש הרבה אנשים שמסתכלים על ה"אני" בעבר שלהם ומתחבאים מבושה.

אני יכולה גם להבין למה. אני מסתכלת על עצמי בעבר ואני רואה כמה מושפעת הייתי מהסביבה שלי.

אבל אני גם רואה את התהליך שעברתי מכיתה ז' ועד עצם היום הזה..

מילדה שאמרה שהיא אוהבת שחור/כחול והעיקר לא ורוד, שונאת מזרחית ושומעת רוק(אעלק רוק, גרין דיי בלחץ), כזאת ששונאת את בית ספר70% מהזמן(שקר וכזב. חנונית בנשמה מאז ומעולם), ושכל סוף משפט נגמר אצלה בסמיילי. וואלה? התבגרתי..

טוב, אני אמשיך כבר בפוסט מסודר. כי בזמן שהעולם הגדול בעצב, לי יש באגים בשרת(שיעורי בית..מי היה מאמין.)





____

לא הייתי מוכנה לקבל את הידיעה הזאת.

זה כל כך עצוב.

נפל לי האסימון שאני כותבת כבר כמעט 11 שנים(לא ברציפות).

והנה, עד סוף החודש המקום הזה שהיה מפלט בשבילי נסגר.

אני אמשיך לכתוב, עוד לא החלטתי איפה.

ואני אצטרך למצוא פתרון יעיל לשימוש בגיבוי שלי.

אני נראה לי אלך לפי הזרם, לאן שתלך רוב הקהילה אני גם אלך.

זה עצוב לי.

הבלוג שלי שומר בתוכו כל כך הרבה זכרונות, שהמחשבה שהכל הולך להמחק ואני אהיה תלויה בקובץ WORD במחשב,מעציבה אותי מאוד.



חודש.

אני מקווה שמישהו ירים את הכפפה ויחליט שהוא רוצה לקנות את ישרא ולהציל אותו.

נס חנוכה?

נ.ב.

אני הולכת לכתוב פוסט סיכום בימים הקרובים, על הדברים הגדולים באמת, על האהבות, האכזבות, החוויות, מספרים וסטטיסטיקות ועוד דברים שאני רוצה לזכור בעתיד.

משהו קטן בי מת

*עריכה לעצמי*

תזכורת-כשאת מחליטה לפרסם בפייסבוק את הבלוג שלך, תזכרי שזה אומר שכולם יראו את השטויות שכתבת בימים האחרונים

*עריכה2*

לי זה קצת מרגיש כאילו אני עומדת על במה והמון אנשים נכנסים פתאום לאולם להקשיב לי. מה שגורם לי לתהות אם לנצל את המעמד ולהעביר אולי כמה מסרים חכמים לעולם הגדול ולתת קצת השראה?

אני בהתקף נוסטלגיה, עוברת על פוסטים ישנים, כאלו מלפני עשר שנים, שכל מילה שניה היתה בשגיאות כתיב.

אני יודעת שיש הרבה אנשים שמסתכלים על ה"אני" בעבר שלהם ומתחבאים מבושה.

אני יכולה גם להבין למה. אני מסתכלת על עצמי בעבר ואני רואה כמה מושפעת הייתי מהסביבה שלי.

אבל אני גם רואה את התהליך שעברתי מכיתה ז' ועד עצם היום הזה..

מילדה שאמרה שהיא אוהבת שחור/כחול והעיקר לא ורוד, שונאת מזרחית ושומעת רוק(אעלק רוק, גרין דיי בלחץ), כזאת ששונאת את בית ספר70% מהזמן(שקר וכזב. חנונית בנשמה מאז ומעולם), ושכל סוף משפט נגמר אצלה בסמיילי. וואלה? התבגרתי..

טוב, אני אמשיך כבר בפוסט מסודר. כי בזמן שהעולם הגדול בעצב, לי יש באגים בשרת(שיעורי בית..מי היה מאמין.)





____

לא הייתי מוכנה לקבל את הידיעה הזאת.

זה כל כך עצוב.

נפל לי האסימון שאני כותבת כבר כמעט 11 שנים(לא ברציפות).

והנה, עד סוף החודש המקום הזה שהיה מפלט בשבילי נסגר.

אני אמשיך לכתוב, עוד לא החלטתי איפה.

ואני אצטרך למצוא פתרון יעיל לשימוש בגיבוי שלי.

אני נראה לי אלך לפי הזרם, לאן שתלך רוב הקהילה אני גם אלך.

זה עצוב לי.

הבלוג שלי שומר בתוכו כל כך הרבה זכרונות, שהמחשבה שהכל הולך להמחק ואני אהיה תלויה בקובץ WORD במחשב,מעציבה אותי מאוד.



חודש.

אני מקווה שמישהו ירים את הכפפה ויחליט שהוא רוצה לקנות את ישרא ולהציל אותו.

נס חנוכה?

נ.ב.

אני הולכת לכתוב פוסט סיכום בימים הקרובים, על הדברים הגדולים באמת, על האהבות, האכזבות, החוויות, מספרים וסטטיסטיקות ועוד דברים שאני רוצה לזכור בעתיד.

דילמות

קונפליקט בין מה שנכון לעשות.

מה הדבר הנכון לעשות? מה שנכון וראוי אוניברסלית או מה שנכון למי שמבקש שנכון?

אם מישהו היה מבקש להתרחק מכם, הייתם אומרים לו שלום?

זו שאלה גדולה מאוד שעוד לא הצלחתי לענות עליה..

אני אמורה לאמר שלום ממי שרוצה להיות "כמה שיותר רחוק" ממני?

מישהו שלכאורה נפגע ממני עד כדי כך ולא רוצה שום קשר אלי?

בדרך כלל הייתי אומרת כן כי דרך ארץ.. סהכ לאמר שלום, הנהון ראש קל וכל המשתמשע מכך..

אך הנחישות במרחק ממני כל כך גדולה שלא ברור לי מה עלי לעשות.

ומנגד, מה הכוונה במרחק? מדוע שליחת הודעה תמוהה אינה נחשבת למרחק? ואם תקשורת בדרכים עקיפות היא מרחק מספק אז גם הנהון זה מרחק מספק?

אני לא יודעת איך לפעול מול מי שבעצמו אמר לי בעבר שלא לאמר שלום למישהו שמכירים זה מעט ילדותי, ואני שהסכמתי איתו מצאתי את עצמי חולפת על פניו מהחשש ליצור קונפליקט נוסף בעקבות ה"כמה שיותר רחוק ממך". 

זה כל כך לא ברור וכל כך מבלבל..

וזה לא שיש לי דחף לאמר שלום. אני חושבת שבמובן מסויים אני עדיין מפחדת ואולי הפחד שמניע אותי מלהמנע מכל עימות איתו.

המעשה הנכון הוא דרך ארץ ולאמר שלום. אבל אם רק אני בדעת הדרך ארץ, האם עדין עלי לשמור עליה? או שאולי גם זה יחשב בעיניו ל"לא מכבדת בקשות"?

ולמה זה עדיין אכפת?

כי ככה זה..

אילו רק ידעתי מה הוא רוצה..או אילו רק כבר לא היה לי אכפת מה הוא רוצה