יש דבר כזה אהבה כמו בטלוויזיה?

אז ראיתי כמה פרקים של הכלה מאיסטנבול. בתקופת מבחנים. לא יודעת מה חשבתי לעצמי ואיך הרשתי לעצמי ליפול ככה.

אני אשים רגע בצד את הבעיה בסדרה(לקנות אנשים בכסף, הקריפיות והסטוקריות שם ועוד כל מיני דברים שבמציאות זה לגיטימי להתקשר למשטרה ולבקש צו ריחוק).

אבל יש שם הרבה רגעים קטנים שעושים לי חשק. עושה לי חשק למצוא זוגיות כזאת, אהבה עוצמתית כזאת.

כשסיפרתי למר קאסטל הוא זילזל ואמר שאני רוצה רק מה שיש בטלוויזיה ולא מה שיש בעולם.

האם באמת מה שאני רוצה, מזוייף ולא קיים במציאות? האם אין רגעים רומנטיים כאלו ואחרים?

הסדרה עצמה מבוססת על סיפור אמיתי(תוהה איך במציאות נתנו לקריפיות להמשיך.)

ועדיין, אולי זה רק למי שיכול להרשות לעצמו? האם אין לאנשים רגילים, רגעים קטנים כאלו שיכלו להיות סצנה הוליוודית מדהימה? סצנה שתגרום לצופה הממוצע להתכווץ מבפנים, לחייך ולפנטז על עצמו?

אז חשבתי על זה.

וחשבתי על זה עוד קצת.

והגעתי למסקנה שאולי החיים שלי לא נוצצים אבל יש כמה חוויות שמעלות בי תמיד חיוך על הפנים, סצנות קטנות כאלו שמבחינתי את הוכחה שהאדם לא ממציא דברים יש מאין, עבור סדרה טלוויזיה. שאפשר וקיים.

רשימת הרגעים ה"טלוויזיוניים" הגדולים בחיים הרומנטיים שלי(טוב אולי הם לא כאלו טלוויזיונים אבל הם כוללים הרבה רגעים של החסרות פעימה, חיוכים מבויישים, סומק עז על הלחיים וזכרונות נעימים):

1.זה קרה אחרי שבסבב ראשון זה לא כל כך הלך ורציתי לחתוך. הרגשתי לחץ מכולם. הרגשתי שכולם מתערבים לנו, ובקושי דייט אחד היה. אז חתכתי. אחרי כמה ימים, הגעתי למסקנה שאני מאוד רוצה לתת לזה סיכוי, ושיש רגשות. הייתי בדילמה איך לתת לזה צ'אנס אמיתי, בלי שאחרים יתערבו לנו. אז רציתי להציע לו שננסה אבל בסוד. בלי שאף אחד ידע. ואם זה יצליח נספר. פחדתי, כי עברו דיי הרבה ימים מההחלטה להפסיק, ויכול להיות שהוא עבר כבר הלאה. אני כבר לא זוכרת כל כך איך בדיוק היו הדברים. זוכרת שזה היה ערב גשום, וקבענו להפגש לפני כי רציתי לדבר איתו. הוא אסף אותי באוטו, ישבנו ברחב באיזו חניה. הלב שלי דפק בטירוף, אני זוכרת שהגשם בחוץ היה ממש חזק כי כל הטיפות הרעישו מאוד ורק הגיברו יותר את הלחץ שלי. בסוף הצלחתי לאמר את מה שהיה לי על הלב. הוא לא ידע מה לענות, הטיימינג מבחינתו היה בתור ה"דקה ה90" כי הוא כבר היה חצי רגל לעבור הלאה. הוא רצה קצת לחשוב על זה. המשכנו משם לערב עם החברים, אף אחד מסביב לא ידע. זה היה רק בנינו. מבטים שנפגשים וחיוכים מבויישים.

2.הנשיקה. עליה כבר כתבתי איזה פוסט. כשישבנו בגן ציבורי ושוחחנו. טיפה רחוקים. לא קרה בנינו כלום ושום החלטה דרמטית לא נעשתה. לפתע עברה חברה ודיברה איתנו, ומאוד חששתי שמא תגלה לכולם ותבין שמשהו הולך בנינו. וכשהלכה אני זוכרת את השיחה שבאה לאחר מכן.. "ואם היא תספר למישהו?" "אז שתספר, נגיד שרק דיברנו"
"אבל אנחנו באמת רק מדברים.."(אני אמרתי את זה)
"מי אמר שרק מדברים?"(או שזה היה "לא חייבים רק לדבר?")

אני ישבתי מרוחקת והמבט שלי היה אל הנוף, ולא הייתי בטוחה ששמעתי טוב, אז שאלתי"מה?" והסתובבתי, ולפני שהבנתי מה קורה, השפתיים שלנו נפגשו... "אז אנחנו לא רק מדברים..."

3.כשישבנו באיזה שיעור או הרצאה, והצקתי לו עם העט שלי, רוב השיעור. "דקרתי" עם היד שלו עם העט, והוא כל הזמן ניסה לקחת לי אותו. תארו לכם, אולם מלא באנשים, כולם, כולל אנחנו, מביטים קדימה, בזמן שכף היד שלי "מציקה" לו עם העט. באולם יש דממה והמרצה מדבר.
לפתע נשמט העט מהיד שלי, ונפל על הריצפה, אי אפשר היה לפספס את זה. לא העזתי להפנות את המבט לכיוונו, אבל חיוך מובך עלה על שפתיי. ואז הרגשתי את האצבעות שלו משחקות עם האצבעות שלי, בלי שום עט. מלטפות ושובבות. ואף אחד אל רואה... לרגע אחד הסתכלתי עליו, והוא החזיר לי מבט, שנינו חייכנו, והמשכנו להקשיב להרצאה.

4.ביום העצמאות, יצאנו מוקדם יחסית מהבית לעבר מרכז העיר לפגוש את חבריי. מכיוון שהקדמנו, היה לנו כשעה לשרוף. המתנו בפארק ליד הבית. באותו ערב הופיעו שם זמרים של "פעם" עם שירים של פעם לקהל המבוגר. עמדנו בצד שנינו, צחקנו ורקדנו ביחד, כאילו אין אף אחד אחר בעולם(היינו האנשים הצעירים היחידים באזור, וכמובן גם היחידים שרקדו), לצלילי שירים ששנינו לא באמת מכירים. הוא לימד אותי אפילו צעד תימני! אבל זה לא החלק הרומנטי.. אני רק זוכרת ששנינו עומדים וצוחקים, חבוקים ביחד, כאילו אין צרות ואין בעיות...

5.כשאפליקציית הסיקרט רק יצאה, מצאתי את עצמי משתעשעת. וואלה זה סיפור ארוך בפני עצמו אז אנסה לתמצת. ערב אחד, היה אצלי מישהו, אחרי שכבר כמה ימים לפני התחילו לי כל מיני מחשבות בראש.. באותו ערב, אירחתי חברים והוא נשאר אחרון. ישבנו בסלון, והוא היה קרוב אלי. אני זוכרת את הריח שלו, ואני זוכרת איך הלב שלי דפק וכל כך קיוויתי שיקרה משהו ומנגד גם כל כך חששתי שיקרה משהו. לא קרה כלום, הייתי מרוגשת מפוחדת. אבל מצאתי את עצמי כותבת סוד, בסיקרט, עליו(באילום שם) ברגע שהלך, ושהלוואי והיה משהו קורה(זה היה קצת יותר נועז ויותר בוטה, ובעיקר מביך). לא ידעתי אם הוא יראה, ואם יראה, האם יבין שזה עליו, ואם יבין, האם יעשה עם זה משהו? לא האמנתי לרגע, שכמה שעות אחרי זה הוא ישלח לי הודעה ויגיד לי שאני צריכה לדבר איתו ישירות ולא דרך אפליקציה. הלב שלי ירד לתחתונים בבת אחת. זה היה הדבר הכי נועז שאי פעם קרה בינינו עד אותו רגע. זה היה חושפני וממש ממש ממש לא ראיתי את זה בא. ובגלל שנתפסתי על חם, זה רק הדליק יותר. אני זוכרת שניסיתי להתחמק, לוודא שבאמת מדברים על אותו הדבר, אבל לא היתה ברירה ובסוף הודתי... אני זוכרת שהיה לי חיוך ענק על הפנים... אומנם זה היה מביך, אבל זה היה מביך טוב.

6.כשהיינו אצלי, ולמדנו ביחד. ואני לא יודעת איך זה קרה אבל ישבנו על המיטה ו"רבנו" על איזה משהו, ובסוף מצאנו את עצמו שוכבים אחד ליד השני. לא מחובקים, סתם שוכבים על המיטה. אני זוכרת שהלב שלי דפק, אני זוכרת שהוא עשה משהו ש"עיצבן" אותי, אז הסתובבתי, הפנתי לו את הגב. אני זוכרת שבלבי אמרתי לעצמי שאם הוא יסתובב גם כן, ויחבק אותי, אני אסתובב ואנשק אותו. בשניה שהמחשבה הזאת קפצה לי לראש, הוא הסתובב, והרגשתי את היד שלו עוטפת אותי. הבנתי שזה הסימן שלי. הסתובבתי חזרה, ולא היה לי אומץ, הסתכלנו אחד על השני, אני זוכרת שליטפתי את פניו, אני זוכרת שממש ממש פחדתי ולא היה לי אומץ לנשק אותו, התביישתי מאוד. למזלי הוא נישק אותי.

7. הערב ההוא, שהייתי כל כך מתוסכלת מחופשה שרק התדרדרה. כל כך רציתי להתשחרר ולהנות ונשארת איכשהו לבד ובודדה. ישבתי עם זוג חברים, תוהה אם לפרוש לישון או להמשיך את הערב לבד על הבר. הטיסה בעוד כמה שעות, אבל לחופשה שלי ניהיה טעם מר. היה בחור אחד שבמשך החופשה התחיל איתי, וכל הזמן דחיתי איתו מסיבות כל כך מטופשות. הוא היה מאוד מעניין ומסקרן אבל בגלל סיבות שהן לא לפוסט הזה, התחקמתי וברחתי ממנו. קיוויתי באותו ערב שאולי בכל זאת תיהיה לי הזדמנות איתו, כשסוף סוף אין לי תרוצים. אך ראיתי אותו עם מישהי אחרת כבר...וככה אני, מתסוכלת ביותר, במדינה זרה, בלי חברים הכי קרובים, יושבת בלובי של מלון מפואר ומנהלת שיחת חולין.

לפתע אני רואה אותו, מתקרב אלי.. הוא מתיישב לידי. אני תוהה ביני לבין עצמי מה קרה לבחורה השניה, אבל לפני שיש לי זמן בכלל לעכל, אנחנו פוצחים בשיחה קולחת. מהשיחות האלו שפשוט זורמות בלי סוף. דיברנו בערך על כל דבר בעולם הזה. סרטים, סדרות, חוויות, ילדות, אוכל.. ישבנו שם עד שעה מאוד מאוחרת, עובדי המלון כבר ישנו, האורות אפילו נכבו בלובי מרוב שהיה מאוחר... ואנחנו יושבים שם. צוחקים, ונהנים, עם עיניים נוצצות ותחושה התרגשות קלה. זה היה חיבור מטורף. ידיים שמלטפות, ומחמאות קטנות. מבט מבוייש שלי, וסומק שעולה לי על הלחיים... נראה לי שאף פעם לא כתבתי איך הכרתי את מר מאהב, זה דווקא סיפור מאוד יפה לדעתי ומאוד משעשע. אולי בהזדמנות...

8.הלילה ההוא, אחרי יום ההולדת. היינו אצלי, שכבנו במיטה, סתם ככה, לא חבוקים או משהו. דיברנו על הא ודא והיה קר. ואני אפילו לא זוכרת איך הכל קרה, אבל נכנסו מתחת לשמיכה ואני חושבת שהפנתי לו את הגב, ולפתע הוא חיבק אותי.. הסתובבתי חזרה, הסתכלתי עליו, והרגשתי קטנטנה. אני זוכרת שניסיתי לא להרדם, אבל זה היה ממש קשה. היה לי נעים בין זרועותיו, הרגשתי בנוח והרגשתי בטוחה, והתשישות הרגה אותי. זו הפעם הראשונה שנחשפתי לצד הזה בו. לפתע הוא ליטף, ונגע וחיבק. פתאום ראיתי אותו באור אחר לחלוטין. אור שהייתי רוצה לראות שוב.

אז אולי זה לא נוצץ, ואולי קשה לי לתאר את החוויה עצמה. אני מניחה שלאדם זר, זה נראה כמו סתם רגע רגיל. אבל עבורי, אלו היו אותם רגעים טלוויזונים, שהלב מחסיר פעימה, שהבטן מהתפכת ומתכווצת, שהראש חושב על הכל ועל כלום. רגעים קטנים של אושר.

מבחינתי זה אמיתי.

אולי אני "חיה בסרט" אבל ככה אני רוצה את העתיד שלי. מלא ברגעים קטנים כאלו, וחוויות עוצמתיות שאולתי יום אחד אאגד לתוך סיפור שלם..

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

יש עוד הרבה...

כמו מתנת השעון, הארוחה לאורם של עשרות נרות קטנים שמפוזרים מביב, המכתב הגורלי שהגיע ליידי רק כשהיה כבר מאוחר מידי,