הבלוג יוצא לאור

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.. 

 

הגיע הזמן. הגיע הזמן אחרי שש שנים של כתיבה בבלוג, לשכתב הכל ולהוציא לאור (בין אם בעותק אחד, לעצמי ובין אם בכמה עותקים..) 

החלטתי שלהשאיר את זה כאן בעולם הוירטואלי זה מסוכן. ומה יקרה אם ישראבלוג יסגר?! הכל אפשרי..

החלטתי שלקראת הגיוס שיהיה עוד שבועיים, אניא עבור על ה-כ-ל, אוסיף הערות, אתקן, אוסיף קטעים שלא כתבתי אף פעם, אמיתות, תמונות וכו'.. 

זה יעשה לי טוב, לכתוב לשם שינוי את מה שתמיד רציתי לכתוב בבלוג ונאלצתי להסתיר את זה מאחורי מילים יפות שלעייני כל נראו כחסרות משמעות. 

 

את כל הפוסטים בבלוג לא מחקתי, העברתי לטיוטה. (כן, כל ה-566..) 

בבלוג אמשיך לכתוב כמובן, אבל בעצם כאן מתחילה תקופה חדשה..תקופת הצבא והחיים שם..

 

מידי פעם אפרסם קטעים מהספר..

כמו עכשיו לדוגמא!

היום התחלתי לכתוב את ההתחלה, ויצא לי בעיקר..הקדמה, פרולוג..אבל היי, זה גם משהו! אני מאמינה שהיא עוד תשתנה עם המזן אבל זה הפתיח הראשוני.

קריאה נעימה!

 

(אה כן, זה לא ערוך..אשמח לתיקונים) 

 

סודות
ואמיתות הן קמצוץ ההסברים לבחור לכתוב את מה שכל אחד ואחת מאיתנו מסתיר עמוק
בפנים. להוציא לאור את הפחדים והשקרים הכי כמוסים שלנו.. ובשביל מה? בשביל לחיות
בתוך אמת גדולה, בשביל לזכור ולדעת ובשביל לשנות את המציאות של הסביבה..
אולי זה ישנה תפיסות עולם של אחרים, אולי זה ישנה דעות, רעינות, תחושות, רגשות..
בדבר אחד אני בטוחה, לספר את האמת של סיפור חיים יגרום לאותם חיים להפסק.

בעודי
כותבת מילים אלו אני כבר מתחרטת על הרעיון. לכתוב את "סיפור חיי עד עצם היום
הזה"? זה טראגי בעיקר.. זה נשמע כאילו זהו, זה הסוף.. מה שנכון, זה באמת סופה
של תקופה..רק שזה מפחיד לקבוע בעצמי מתי הוא הסוף מאשר לתת לחיים עצמם לקבוע
במקומי בעוד חמישים שנה מתי סוף הפך לסוף..
אך בסופו של דבר, לכתוב על דף נייר את ה"אמת" את הסיפור, לא יעצור את
חיי כל עוד אחרים לא יקראו אותו בשנים הקרובות..

זה מפחיד
אותי להתיישב לכתוב את הסיפור, מפחיד אותי שזה מאין אות גורל משמיים שבכוח רוצה
שאכתוב לפני שיהיה מאוחר מידי.. אולי זה מזל רע לכתוב על תקופת חיים כל כך קצרה?
תקף אותי פיק ברכיים רציני..

אני בכוח
מזכירה לעצמי שהמטרה היא להוציא את היומן שלי מהעולם הוירטואלי לעולם האמיתי, מתוך
חשש שמשהו חס וחלילה יקרה לרשתות האינטרנט.. כמעט שש שנים של כתיבה, בין אם קולחת
ובין אם לא, לא יזרקו לחינם. הייתי רוצה לשכתב מעט ולהוציא את זה לאור. משתי
סיבות, הראשונה, כיוון שאני מאמינה שטוב לדעת מאין באת בכדי לדעת לאן אתה הולך.
העבר שלנו עיצב את מי שאנחנו היום וזה חשוב לפעמים להזכיר לעצמנו מי אנחנו ובזכות
מה אנחנו כאלו כדי שלא נאבד את הצפון..
הסיבה השניה היא שלא אשכח אף פרט קטן כשאספר למי שירצה להקשיב (ובעיקר לנכדים..)
את מה שהתרחש.
בתור חובבת ספרות וקולנוע, אני תמיד במתח באותם קטעים שמביאים לקורא או לצופה מספר
מילים בודדות , רק כמה סצנות וישר עוברים הלאה.. ואתה נשאר לא מסופק וצמא לעוד
קצת..
אז כן, זו בעיקר שיטה מאוד חכמה של סופרים וסרטי קולנוע להשאיר אותנו במתח ולהיות
נאמנים לעלילה, וכמו שאני מכירה את עצמי, אני אמשיך במסורת הזאת אבל אשתדל לספק את
המירב..

 

*עריכה* 

לכל אותם האנשים שאוהבים לקרוא בבלוג בפוסטים הישנים להנאתם.. הנכם מוזמנים להגיב באנונימיות ואוכל לעזור לכם להמשיך בתחביב המוזר..כן, אני אהיה מוכנה לשמור על האנונימיות שלכם.. 

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי