מטיול כזה קטן..

*עצת הכותבת* 

אל תקראו..נועד בשביל המחשבות שלי וסידורן..זה נוח לראות את המחשבות מולך ולהבין דברים. אותי, זה מרגיע..

הסיבה שאני משאירה את זה כאן ולא בטיוטות-כדי להיות כנה עם החבר, החברים הקרובים שיבינו למה אני בעעע והמשפחה שתבין שלא קל להיות אני..

 

 

 

 

עוד דמעה ועוד דמעה..ועוד ועוד..

עוד בכי ועוד בכי..

עוד סיבה ועוד סיבה..

 

זה פשוט לא נגמר..

איך שדבר שנראה כל כך קטן קלקל לי את כל המצב רוח בימים האחרונים ועומד לקלקל אותו גם בהמשך..

 

אז טיול שרציתי לצאת  אליו וכרגיל-לא הרשו לי.

לא הייתי צריכה אפילו לשאול כדי לדעת, אבל שאלתי בכל זאת כדי להוכיח שאני לא אומרת סתם ולא סתם וותרנית..

וככה התחיל המאבק בגדול שנגמר בכאב גדול..

 

מה שהתחיל מאי נעימות וכאב על הזילזול שבשאלה. אפילו לא נתנו לי צ'אנס להסביר.. ישר התעלמו, שתקו כמו ילד קטן וכיסו את האוזניים-וכן, במובן המילולי..וזה היה פשוט מעליב..

אני כבר בת 18...

 

אחר כך, ניסיון נוסף מכיוון אחר.. ועוד ניסיון..

עד שסוף סוף קיבלתי תשובה ל-למה אסור לי לנסוע..

או לייתר דיוק-תשובות

זה התחיל מעזרה לאמא שבדיוק נפצעה וצריכה כניראה לעבור בין רופא לרופא, עבר לעובדה שאני בת יחידה בטיול ואנחנו בהרכב מצומצם, אחר כך לכסף וכמה מסכנים אנחנו.. ונגמר באיזו כפויית טובה אני שלא אכפת לי מהרצונות של ההורים שלי וכמה אדם קר אני וחסר לב..

בשלב הזה פשוט קמתי והלכתי, לא יכולתי לשמוע את האשמות האלו כלפיי..

לרגע אחד, היה ריכוך והסכמה מינימאלית-אבל בשלב הזה ייתי כל כך פגועה עד שכבר לא רציתי לצאת בגלל כל ייסורי המצפון שהם הכניסו לי יפה מאוד וכל הדימוי העצמי..

 

מפה פשוט עבר עלי סוף שבוע מלא בכי שקט..ודיכאון רב ואי חשק לכלום. התהלכתי כמו זומבי בבית.. 

כשהכלתי לחבר המצב השתפר עד ש..

הכל נפל בבום.

ההפנמה שזהו, הוא מתגייס עוד שבוע בדיוק..

ולא יצא לי לנצל מספיק את הביחד שלנו בגלל הבגרויות שלי..

ועכשיו נשאר רק שבוע.. שבוע לקיים את ההבטחה שיהיה לו את השבוע הכי מדהים בעולם.. 

ועכשיו, פתאום חלק מהשבוע נעלם..כי לא מרשים לי לצאת לטיול הזה..

שלושה ימים מלאים עם החבר והחברים..

נעלמים כי לא מרשים לי לטובת עוד פעולה בתנועה.. עוד סרט במחשב..

אז הנה עוד סיבה לעצב הענק שנפל עלי מלבד העובדה שאני מאווווד אוהבת לטייל וההורים שלי נוקשים מידי.

זה שלושה ימים מלאים עם החבר שלא אראה שבועיים שלמים..ועד שאראה, רק לכמה שעות.. 

ובמאמר מוסגר, כולם יודעים שקשה להכנס כזוג לצבא ולשמור על זה.. 

 

אז עד שהמצב רוח עולה ואיתה התקווה שאולי בכל זאת ירשו לי גם בלי כל היסורי מצפון שלי.. הכל מתפוגג מחדש.

שוב דמעה, שוב בכי..

שוב לא אכפת..והפעם? 

פשוט כי לדעתם המסלול מסוכן וגם הלינה מסוכנת.. עוד יותר, הם גם חושבים שלוחצים עלי..

ואצלי בראש?

ההבנה שתכלס, בחודש הקרוב אני לא באמת הולכת לצאת ולבלות.. אני אתקע בבית ומידי פעם אצא עם חברים אבל משהו כיפי ומלהיט אני לא אעשה.. עבודה-אולי..אם אמצא אחת כזאת..הלוואיי..

הדבר הכי כיפי זה הטיולון הזה..כי לדברים אחרים פשוט לא אבקש עוד כסף..

אבל אני לא אצא לטולון בן השלושה ימים במסלול כל כך פשוט.. 

אני אהפוך לדיכאונית קטנה.. אהיה עוד יותר פרנואידית בקשר לזוגיות, אבכה המון עוד יותר על כמה שלא הספקתי..

פשוט יהיה לי קשה.. ממילא יהיה לי לא קל, אז למה לא לוותר על הדבר הפעוט הזה?

 

והלילה נכנס וכבר להורים נמאס.. ואני בוכה ובוכה ובוכה ובוכה.. עוצרת רגע, לנשום, לשתות, לשתוף פנים..אבל זה לא עוזר..אני ממשיכה לבכות..

ובשלב מסויים זה מרגיש לי טיפשי, והמנגון ההגנה שלי מיד יוצא לפעולה ואומר לי שאני אהיה בסדר, וחלק מהחברים שלי אפילו יסכימו עם ההורים ויעודדו אותי ויחשבו שאני מוזרה.. כולה טיול ואני הרי אראה אותו עוד.. 

 

בסוף, אני מבינה שאין ברירה ואני חייבת לקום ולדבר את הבלאגן הזה איכשהו.. ואין כמו איזה מר Z שיושב לי בראש ביחד עם האני הפנימי שלי, וצועקים שעות שאני אכתוב כבר..

אז אני כותבת..ומארגנת יפה את הנושא..

 

לחשוב, מהכבר ביקשתי?

לצאת לטיול בן שלושה ימים, בצפון, ולא הצפון הרחוק...קרבת נהרייה.. מסלולים סופר דופר פשוטים, מיועדים  חלקם למשפחות, לינה במקומות מוכרים שאחד מהם בטוח קיבוץ בחצר .. לצאת עם חבורה של אנשים שלכל אחד מהם יש ידע כזה או אאחר בהגנה עצמית וכאלה.. (בזכותם, אני ישנה בלילה..), לצאת עם כאלו שאוהבים לטייל ולא שטותנקים כמו הערסים בטיול השנתי..ובעיקר לצאת עם עוד אנשים שאוהבים כמוני לטייל בטבע..

 

אני לא יודעת מה הסיבה העיקרית שבא לי לנסוע, בין אם הידיעה שזו הזדמנות אחרונה לבלות מלאא עם החבר בזמן הקרוב, או התקרבות לחברים ישנים קרובים.. ואולי ההבנה שזה הדבר הכי כיפי וטוב שאעשה כל החופש הזה (אני הרי לא אנסע לחופשה או משו.. ולנסוע לסבתא זה לא בדיוק..חופש..)
ואולי כי אני באמת אוהבת לטייל..וצריך ללמד את ההורים על להרחיק גבולות ולהזכיר להם שאני לא בדיוק מחוייבת להקשיב להכל..

 

והבעיה העיקרית? שגם אם ירשו לי לנסוע..אני יודעת שהטיול יקר..200 שח לשלושה ימים. שבחישוב קל, 66 שח ליום..בערך כמו לצאת במשך שלושה סופשים לאנשהו או בשבוע אחד.. הרבה יותר זול מכל בית מלון ואכסניה..

וגם.. המצפון שלי לא ישאר נקי, אני כל המסע אדע כמה בכיתי ובתכלס, כל בעיה קטנה שתצוץ ישר יקפוץ לי לראש "אולי הם צדקו..". אני אפחד מעין הרע שעלול ליפול עלינו בגלל מחשבות של ההורים שלי.. כדי להוכיח לי שהם צדקו..

לדעת שאני יוצאת לטיול, אם אצא, אצא בתחושה דיי רעה... לחשוב כמה בכיתי בשביל טיולון..

 

האם זה שווה את הדמעות? 

אני יודעת בבירור שההורים שלי מאוד מגזימים.. אני מאמינה שרק מי שמכיר אותי ואותם מבין למה..

בטח מישהו מהצד יאמר לי לכבד את דעתם..

אבל, זה באמת מסלול פשוט הפעם.. יותר פשוט מטיול שנתי.וטיול שנתי זה ממשששש פשוט...

 

אם לא אצא-אבכה לי המון

אם אצא-ארגיש רע ואז אבכה..לא יודעת אפילו כמה..

 

אמא ראתה שאני עדין לא ישנה.. אמרה שתשקול שוב את ההחלטה..אבל מה יש לשקול..?  

חסר לי כסף ואמונה מצידם. 

שישמחו בשבילי שאני יוצאת.. אם אני יוצאת..

עד לפעם הבאה

ביי ביי