קצ'ינג

****עריכה***

תראו, לא סתם אי שם בכיתה ח' חשבתי שזה יהיה ממש מגניב לכתוב שהבלוג שלי הוא שממה אחת גדולה, כי ככה זה בכיתה ח', דרמה קווין. אבל אם נסתכל על זה במבט אחר, אין הרבה כניסות לבלוג הקטנטן שלי, מה שנותן לי את האפשרות להיות סטוקרית רצינית לגבי מי נכנס, למה, כמה איפה, מה ראה וכו'. 

לרוב כמובן מדובר בכניסות רנדומאליות מהדף הראשי אחרי שאני מעדכנת.

אבל כשאני שמה לב שיש כניסות "משונות" שחוזרות על עצמן, זה ניהיה מעניין. מעניין אותי לדעת מי פוקד באדיקות את הבלוג שלי.

וכרגע אני תוהה מי בדיוק נכנס לבלוג שלי בקביעות דרך איזה דף ישן של שאלונים בישראבלוג, השאלון האולי ראשון שעניתי עליו.

מסתורי מאוד....

******************

 

 

'קאצ'ינג'

נפל לי האסימון.

למה אני רוצה לשלוח לו הודעה? למה אני לא מנסה להפגש עם אנשים אחרים שיותר סביר שיהיו פנויים גם?

כי הוא עליז.

ובמובן השמח של המילה.

ואני חושבת שזה גם משהו שמאפיין תרבות של עדה שלמה ואולי זה מה שממש מושך אותי כל כך לעולם הזה, שאין אצל יוצאי ברית המועצות כל כך.

משהו בשמחת חיים, חוסר דאגות.

רוב האנשים שסובבים אותי מלאי לחץ ובעיות. והתגובות שלהם בהחלט בהתאם. ואני אוהבת את חברים שלי, מאוד. אבל לפימים בא לי לבלות ערב אחד בלעשות שטויות, בשיחות קלילות או אפילו שיחות על החיים, בלי לדבר על דברים כבדים כמו כסף או לימודים.

אין לי אף אחד במעגל החברים הקרובים שאני יכלה להגיד כ"עליז ורענן". וזה גורם לי לחשוב האם אני זו ה"עליזה והרעננה" שלהם?

אושר, שמחה, חיוך, זה מדבק. אנשים אוהבים להיות צמודים למי שעושה להם טוב בלב, מי שטוב בלנחם, מי שיקנה להם את התחושה הבטוחה שהכל בסדר וטוב להם. ולדעתי, להרבה אנשים אני הגרסא שלהם ל"עליז ורענן" שאני מחפשת. בעצם, אני הבן אדם הזה, לא?

אני זו שדואגת להצחיק(כי בתכלס כשעצובים, אני כל כך בפאניקה שאני ניגשת להומור כאופציית מילוט.), בלהוביל אנשים לפרוץ מחסומים ולעשות דברים שהם אולי יותר מתאימים לגיל 15 אבל למה לא בעצם?

ובתכלס, אני כזאת ביישנית.

אנשים שמכירים אותי ממש טוב כמו המשפחה שלי, חשופים לזה.

אני לא אוהבת לדבר עם זרים, אני מתביישת להביך את עצמי ברחוב, אכפת לי מה חושבים עלי..

אני לא אוהבת להתקשר ולדבר בטלפון עם גורמי שירות(ואלוהים, הייתי בעצמי אחת כזאת כמה שנים).

כשאני במקום חדש, אני פחות מדברת, בעיקר מקשיבה(כןכן, מפתיע לאור העבודה שעד שאני נפתחת אני לא מפסיקה לדבר, כל הזמן). הרושם הראשוני של אנשים ממני שאני בחורה שקטה וחמודה. והאמת? זה נכון. אני באמת שקטה וחמודה.

ומנגד..

כשאני מביטה מסביב, ורואה שאף אחד לא עולה לקחת את הדגל, כשאנשים מחכים למישהו אחר שיעשה את העבודה, שמישהו יקבל את ההחלטות, אני קמה ועושה. כי יש בי איזשהו קול פנימי כזה שאומר "טוב, אם אף אחד אחר לא יעשה את זה..אז מי כן? לכי תעשי". מאין אחריות כזאת שאני נוטלת על עצמי מבחירה כי..למה לא? זה לא מפריע לי.

וככה יוצא שאני הייתי קצינה, שאני ברגעי אמת סוחפת אחרי אנשים, אפילו במשפחה שלי, שאני סהכ בת 24, אני בהרבה מובנים מובילה כבר הרבה שנים..

אני יודעת שכשאני עומדת מהצד ורואה אנשים עושים שטויות ברחוב, חלק מהזמן, כל מה שעובר לי בראש זה "בא לי גם..". אני יודעת שכל חלום קטנטן שיש, אפילו המטופש ביותר אני הולכת להגשים, ולמה לא בעצם? למה לא לקנות עפיפון סתם ככה? למה לא ללכת ולקנות את הסוכריה הענקית הזאת שהיתה ממש באופנה בשנות ה90 אבל לי אף פעם לא קנו ותמיד רציתי לטעום? למה לא? כי זה מוזר? זה שונה? אז מה.. אם אני רוצה את זה, למה אני צריכה למנוע מעצמי רק בגלל מה שאחרים חושבים על זה?

אני עושה הרבה פעמים דברים שאני יודעת שמהצד, עלולים לקבל פרשנות משונה. לדעתי, הילד בטוח שאני מאוהבת בו בטירוף או משהו כי אני שולחת לו כל הזמן הודעות ומדברת על האקסים שלי כדי לגרום לו לקנא או משהו. וזה מה זה לא ככה אבל מהצד, זה לגמרי נראה ככה.. זה נראה שאני איזו מסכנה שמנסה להוכיח משהו.. אבל אני לא, ולא אכפת לי באמת מה חושבים אחרים על זה, אני סהכ אוהבת לשתף בשטויות שעוברות עלי, ואם נתקלתי במקור מעולה שמוכן להקשיב, אז למה לא בעצם? אני יודעת את האמת הרי.. 

 

ובחזרה לנושא, אמא שלי מתחרפנת ממני בקטע הזה. כל פעם שעולה לי רעיון הזוי חדש ואני מצליחה להזרים אנשים היא בהלם. "בשעה כזאת ללכת? מי שמע על דבר כזה בכלל..מה יש לך לעשות שם? בשביל מה זה טוב?" אבל זה טוב..

והכי כיף? להיות מוקפת באנשים עם אותו קו מחשבה כמוני. אנשים שאוהבים לעשות, שלא יחכו שמשהו יקרה, שהם ילכו ויעשו את זה. אני אוהבת שאנשים דוחפים אחרים להתקדם כשאחרים מתעייפים, שהם לא מפחדים מאחריות, אתגרים. אני אוהבת להיות מוקפת באנשים עם שמחת חיים שכשרע להם, הם הולכים ועושים עם זה משהו. אני אוהבת את האופטימיים, לא הגרסא המטומטת אבל. לא האופטימיים שאומרים "יהיה בסדר, קח בירה" ומחכים לשלום. אני אוהבת את אלו שאומרים "יהיה בסדר" ולוקחים איתם מפה, מצפן, וכלים, הם יעשו שיהיה בסדר. 

ובין היתר, אני אוהבת להיות מוקפת בשמחת חיים. יש באנגלית מושג "ווינטר בלוז" ונראה לי הרבה אנשים סביבי לוקים בו. מרגישה שה"חורף" הזה עם המבחנים והלימודים מוציא מאנשים הרבה פאסיביות כללית שאין לאן להתקדם איתה.

ואני? אני רק רוצה ערב אחד של הומור בלי גבולות, שהבטן תכאב לי מרוב שאני צוחקת, שהלחיים שלי יהיו סמוכות מהחיוך שלא יורד, שהעיניים שלי יהיו נוצצות משיחות טובות.

זה מה שאני רוצה.. הפסקה קצת מהמרתון של הלימודים והבית.

ואני לא יודעת מי מהחברים שלי או האנשים שאני מכירה יכול לספק לי את זה כרגע..

את יום ההולדת שלי רציתי להעביר ככה, מוקפת בסביבה אופטימית ושמחה, באנשים עם ראש פתוח לעשות שטויות ולצצחוק, ויצא לי קצת עקום, הרבה עקום..

שישי בערב,

האם להשאר בבית ללמוד כאילו אין מחר או לעשות הפסקה, או להתחיל בסבב הודעות לחפש מישהו או מישהי שיהיו מוכנים להתאוורר קצת?

וואלה, כל כך זורם לי לשבת בחוץ או בבית. 

אז למי לשלוח הודעה קודם?

 

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

נ.ב. 

הרבה דברים התרחשו מתחת לפני השטח שלא כתבתי עליהם, יום שישי האחרון, יום ההולדת שלי, היציאה עם החברים, היציאה האחרת, השיחות, המפגשים הבלתי צפויים. המון. זה עוד יקרה..

לכל דבר יש את הזמן שלו.