סופים נסגרים.

כשטוב לי, אני לא ממהרת לכתוב.

השבוע האחרון היה מלא בשינויים חדים.

בכלליות ועל קצה המזלג, סיפור הילד חלף לו כלא היה.

וזה נכון, מה שבא בקלות הולך בקלות.

אני כל כך אחרי זה, שזה כבר לא מזזי לי שהוא עדיין תקוע על הבחורה האחרת ואפילו מדבר איתי על זה(למרות שתכלס, זה לגמרי חוסר טאקט כי אם הייתי בקטע שלו עדיין? או מאוהבת בו? זה לא יפה.. מישהי אחרת היתה עלולה להפגע. זה שלי לא אכפת לא אומר שזה מעשה תקין), אני חזרתי לנקודת ההתחלה שבה אני אשמח אפילו שהם יהיו יחד. כל ההרפתקה הרגשית הזאת התחילה בסופו של דבר מהמקום שלי להנות קצת, לשכוח מדברים אחרים, ואני זו שבשבוע אחד הצליחה לבנות הרים ומגדלים שמבוססים סתם על גחמות קטנות..

היה ברור שזה לא ילך הרי. מההתחלה ידעתי את זה אבל היה לי מאוד נוח לזרום עם זה.

אני חושבת שאם הייתי באמת מחליטה לתת לזה סיכוי, הייתי עושה את זה אחרת לגמרי..

האופן שהדברים התגלגלו לא הולם אותי ואני מניחה שפשוט נסחפתי מידי עם הרעיון מקסים ככל שיהיה..

זה לא היה משתלם לי לנסות באמת, "לכבוש אותו", זה לא שווה את זה.. יותר מידי עבודה ויותר מידי סבלנות בשביל משהו שמלכתחילה לא האמנתי בלב שלם שיצליח בכלל.. זה גם למה מלכתחילה חיפשתי משהו לא בגדר הזוגיות, וגם באמת כיוונתי לשם.

על אף שזה הסרוב הראשון שלי מגבר(ילד), ועל אף שזה ביאס לי את הביציות ובמשך יומיים הסתובבתי עם "פרצוף תחת", זה לא כזה ביג דיל, זה לא סוף העולם.

שאלתי את עצמי למה אני רוצה להמשיך בידידות הזאת. ומעבר לתחושת השליחות של "מישהו חייב לעזור לילד הזה לנווט בעולם נכון", הוא באמת אחלה בן אדם ואני לא רואה סיבה למחוק אותו מחיי רק בגלל סירוב. אני כבר לא ילדה, סירב סירב, מלכתחילה זו לא היתה המטרה, והחיים ממשיכים..

אני לא רואה בעיה בזה.

יש מצבים שכן, צריך להתרחק. אם הייתי מאוהבת או משהו כזה אז כמובן אבל אני לא, זה כל כך מהר חלף על פניי שאני כבר לא מבינה מה עבר לי בראש באותו זמן. זה כאילו כל ההורמונים שהיו לי החליטו להתפזר ואני נתקעתי עם התוצאות.

שורה תחתונה, הסיפור הזה נגמר ונשארת ידידות בריאה..

ואם/כאשר הוא יתחרט? תצפה לו עבודה מאוד קשה ואולי אפילו לא משתלמת.

בנושאים אחרים-

מדהים.

מחר אני בת 24. והספקתי בשבוע אחד לדחוף הרבה מאוד סגירות מעגל.

שני אנשים שרציתי לדבר איתם ולהשלים איתם, זכו להכנס לרשימה הזאת.

עם שניהם המצפון שלי לא היה שקט בשלוש השנים האחרונות של הניתוק והרגשתי שעלי להתנצל אך לא מצאתי את המילים והאומץ.

ואיכשהו, צרוף מקרים קוסמי , גרם לדברים להתרחש מעצמם.

עוד לא יודעת לאן זה ימשיך אבל כרגע אני שמחה שיצא לי לאמר את מה שאני חושבת.

 

עד לפעם הבאה,

ביי ביי