ממהרת-ו11 שנה

זה יותר מידי בשבילי.

אני חוששת שאחד החששות שלי הולך להתגשם.

הכל רץ מהר מידי והחוסר סבלנות שלי רק מאיץ את זה מהר מידי.

אני חושבת שמה שקרה שפתחתי סכר מצדו השני נערמו מים רבים.

והסכר הזה מציף הכל.

מציף את תחושת הלבד.

מציף את הרצון להרגיש נאהבת.

מציף את הרצון להרגיש נחשקת.

מציף את החששות שלי מההחלטות שלקחתי בחצי שנה האחרונה ובעיקר בבחירות שהעדפתי לסרב.

אני חושבת שהייתי צריכה לחשוב על זה קצת יותר מכמה שעות.

להחליט לתת צ'אנס לנסות להכנס לקשר, על סמך משיכה ראשונית ורושם כללי , זה לא החלטה הכי נבונה שלי.

כלומר, גברים הרבה יותר מוצלחים מזה עומדים להם בתור וממתינים יפה ונתתי העדפה לילד יפה תואר.

ברור לי שאם היה זה רק מראה חיצוני ונטו משיכה, לא הייתי מסכימה לזה בכלל, כי אני צריכה שיהיה משהו מעבר לזה כדי שאמשך למישהו.

אבל השאלה האם באמת יש את מה שאני מחפשת?

עד כה, מהמעט שנחשפתי, דעותיי חלוקות.

מצד אחד, יש שם פוטנציאל עצום ומצד שני, יכול להיות שזה מוקדם מידי בשבילו.

כל כך נסחפתי עמוק שקצת שחכתי את עצמי ומה שאני צריכה שיהיה בגבר שאיתי.

שחכתי כמה אני יכולה להיות בעייתית ומורכבת. שחכתי כמה תשומת לב לפעמים אני צריכה, שחכתי כמה אנרגיות, סבלנות וכוח רצון צריך הגבר כדי להצליח להתמודד עם כל הגחמות/חרדות/דאגות/מחשבות שיש לי, כל פעם מחדש.

כשקיבלתי את שיחת הטלפון אתמול מהעבר, התעוררתי.

45 דק' לקחו כדי לערער אותי. כדי להזכיר לי שוב פעם, על מה בחרתי לוותר.

והיה לי קשה לוותר על העבר. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי במישהו שהיה עושה אותי מאושרת. מישהו שידעתי שיש לו את רוב התכונות הכי חשובות וגם אלו שפחות, בגבר שאני מחפשת.

ואני וותרתי על זה, מכל מיני סיבות שהן כמובן עדיין רלוונטיות.

ואז מגיע הילד.

(למען הסר שפק, הילד לא באמת פיזית ילד, אני לא פדופילית חס וחלילה.. זה רק כי הוא קטן ממני בשנה וחצי. ואני עוד שניה בת 24. תעשו חשבון).

ואני חושבת שהילד לא יודע איך להתמודד עם דבר כזה.. איך להתמודד איתי.

בסופו של דבר, זוגיות זה קודם כל להיות החברים הטובים האחד של השניה. להיות שם אחד בשביל השני. בטוב וברע.

ואני צריכה מישהו שיצליח להיות שם בשבילי..

כי אני עקשנית, אני מרדנית , אני קשה. אני יודעת את זה.. זה ה"פגם" שלי ואני שלמה איתו.

אני לא עושה חיים קלים לפעמים.

אני מניחה שאני צריכה לתת לו צ'אנס כמו בן אדם נורמאלי. כי אני לא יכולה לדעת מראש הכי, יכול להיות שהוא יצליח..

 

עוד נקודה בעייתית עם הפתיחת סכר, זה שזה החזיר אותי רחוק רחוק לצבא. לתקופה של תחילת הגיוס.. הימים שהיה לי חבר קרבי, ובעצם הימים שלא התראינו, לא דיברנו, כלום. 

הסופשים הכל כך קצרים שעמדו לרשותנו שהיה צריך להספיק בהם כל כך הרבה..

והמחיר שהיה צריך לשלם.

המרחק הזה, החוסר ביחס, בסופו של דבר גרר לריחוק שלנו ולפרידה..

ברור לי שכרגע זה לא אותו מצב ובמובן מסוים זה גם יתרון, אבל מה אם אני אצטרך שהוא יהיה לצידי? מה אם אני אצטרך את המילה הטובה, את ההרגעה, החום? אני יודעת שברגע האמת, המדינה לוקחת אותי בסיבוב פה ואני צריכה לנשוך שפתיים וללמוד להסתדר לבד.

החוסר סבלנות שלי, והצמאון הלא ברור הזה לעוד(ואני באמת לא מבינה מה עובר עלי. בכלל. אין שום הגיון), נתן לי טעימה קטנטנה מאיך שזה אולי יהיה.. והאם זה באמת מתאים לי?

וכמובן, החששות הרגילים.

לדעתי ממש הגזמתי..ממש.

לא ברור לי איך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה. אני מסוחררת מידי מהמחשבות של עצמי, כשברור שמה שעובר לי בראש זה לא מה שעובר לו, בטח שגם לא בקצב הזה.

ואני לא יכולה לצפות ממישהו שלפני שניה היה סגור על מישהי אחרת לעשות סוויץ' בראש ולהיות צמא אלי.

אני צריכה להאט משמעותית. ולא לתת לדחפים שלי לשלוט בי ככה.. לדעתי זה גם מבריח אותו(זה היה מבריח אותי..).

אני חושבת שאם הוא היה זורק לי קצת יותר "פרורי לחם" של יחס, בקטע של.. מילא טיזינג? מחמאות? משהו שיתן לי להרגיש שאנחנו בערך באותה סירה, משוה שיכניס אותי למוד מסויים, משהו שירגיע אותי מהחשש שהוא פתאום יתהפך מחדש. 

אני צריכה יותר לשלוט בעצמי.

בסופו של דבר, אולי זה לא ילך, ולא בא לי סתם לקלקל..

 

עד לפעם הבאה,

ביי ביי