טוב אז..כן.
צדקתם..(כןכן, הקוראים היחידים הקבועים בבלוג שטורחים להגיב בימים האחרונים.. מרוב שקרה כל כך הרבה, החדשות הבאות הן תחליף לתגובה שלי).
אולי זה באמת פספוס לוותר על זה. וכנראה כן שווה לנסות.
אחרי השתי תגובות של הפוסט הקודם (מאנשים מספיק נייטרלים להביע דעה) והתייעצויות עם חברות(שמכירות אותי) כנראה יש משהו בזה. כנראה כן שווה לתת לזה הזדמנות ולא לוותר ככה..
הנקודה שבה באמת הבנתי את זה היה בדרך למועדון(סלסה).
חפרתי כל הדרך לחברה שלי כמה כיף היה לי בשישי.
ועצם המחשבה להתקל בו העלתה בי חיוך. היא כמובן, כמו כולם, אמרה ששווה לתת לזה אולי צ'אנס.
אני אמרתי שזה לא מתאים, וכנראה יעבור לי ברגע שהוא יעבור הלאה רשמית..(כי שוב, שמדברים איתי על בנות אחרות זה..זה מוריד חשק. כמובן..).
אבל אז..
הוא בא, ואמרתי לו שלום של "אה..מה היית פה כל הזמן? וואלה לא שמתי לב..איזה קטע.. ביי D:" יענו. לשחק אותה קול ושום דבר לא מזיז לי כשברור שכן שמתי לב.
בהמשך הערב, היתה נקודה שזאת שהוא היה מעוניין בה כל הזמן הזה באה, ואפילו היתה בקבוצה שלי(וסהכ היא נראית נחמדה מאוד..מופתעת קצת). ויצא לי לקלוט בזווית העין את הרגע הזה ששניהם דיברו פעם ראשונה מאז..
היה לי ברור שהרגע הקטנטן הזה הולך טיפה לערער אותו.
בהמשך החלפתי איתו מילה וחצי על זה, אמר שהוא לגמרי אחרי זה אבל זה עדיין מוזר כי זה לא נעלם לגמרי, מה שבעייני סהכ הגיוני.
להגיד שזה לא הזיז לי בשיט? ברור שכן. במקום מסויים מצאתי את עצמי קצת מבאסת שלא אני זו שמעסיקה את המחשבות שלו..
אבל מה כבר יכולתי לעשות? ההחלטה הרי התקבלה..לא?
דיברנו עוד קצת על זה שהוא כנראה יתקשר לבחורה אחרת שהתחילה איתו.
פתאום כשזה ניהיה ממשי, והשיחה היתה מאוד ידידותית בניינו"פרינד-זונית" כזו, הבנתי שבשניה שהוא עושה את הצעד הזה, זהו. אין יותר סיכוי הוא יחזור אחורה ויתחרט..
יצא לי לרקוד איתו פעם אחת, והיה ממש נחמד למרות שעשיתי טיפטיפה טעויות. היו שני חלקים שאהבתי בריקוד הזה-החלק ששניינו הוצאנו לשון אחד לשניה באותו זמן, והחלק של ה"הפלה" בסוף כי פעם ראשונה שממש הרגשתי אותו קרוב אלי פיזית (וטוב שכך, כי אחרת הייתי נופלת כמובן).
לקראת השעה חצות כבר הייתי צריכה ללכת, ותוך כדי ההתארגנות וההמתנה לחברותיי, קלטתי שהוא מדבר עם מישהי(אוקיי, בנקודה הזאת הבנתי שאני באמת חזרתי כמה שנים אחורה. זה כל כך אני בת 16 לתהות מה הקראש שלי עושה... זה למשל משהו שאני לא גאה בו ולא ברור לי איך ההשפעה הזאת מתרחשת) ואז הם הלכו לרקוד, והיא היתה ממש יפה..
ולי רק עבר בראש "זהו..אני מפספסת פה הזדמנות סופית. אם אני באמת לא אתן לזה צ'אנס, זה לא יקרה בחיים והכל עיניין של זמן. יכול להיות שהבחורה הזאת היא תיהיה ההבאה או מישהי אחרת וזו לא תיהיה אני..ואני אף פעם לא אדע איך זה יהיה".
בשלב הזה פחדתי שכבר מאוחר מידי.
הספקתי לאמר לו שלום לפני שהלכתי, הוא נשאר שם.
וכל הדרך הביתה היה דיון סוער מה עושים.
אני פחדתי לקבל סירוב. ההתמודדות המחודשת עם לקבל "לא" נראתה לי כמו בזבוז של זמן ואנרגיה רגשית. לא רציתי להתבאס..
אני חשבתי שכבר מאוחר מידי, היה לי ברור שאם אני לא אעשה מיד צעד אני אפספס.
כבר בראשי דמיינתי שהוא כבר עבר הלאה..
כמובן, נוסיף לזה את הסרטים הרגילים של החוסר ביטחון..
"הוא בטח מלכתחילה לא רצה והסיבה האמיתית זה רק תרוץ, ואם אני אגיד לו שאנ מעוניינת אז הוא יגיד לי שהוא לא מעוניין ובלה בלה בלה, לא יפה, לא מושכת" ברגיל.
אחרי דיון סוער וניסיונות הרגעה ודיבור להגיון("זה לא הגיל שמשנה, זה טוב שהוא בצבא ככה יש לך זמן ללמוד במהלך השבוע, את תמיד תחשבי מה היה קורה אם...", הגעתי להחלטה.
החלטתי שאני אתן לזה צ'אנס. שאני אהיה מוכנה לנסות לקחת את זה למקום מחייב. לנסות!! זה לא אומר שכבר התחייבתי ויש טבעת אבל לנסות!
(כןכן, יש לי בעיות מחוייבות אני צריכה לאמר את זה לעצמי)
ואם יילך טוב, מעולה ואם לא אז לא.
ומהרגע שקיבלתי את ההחלטה ועד הרגע שישבתי באוטו שלו, עברו בערך 40 דק'.
בשניה שהגעתי הביתה, שלחתי לו הודעה. לקח לי כמה דק' למצוא ניסוח מספיק זורם, לא מחייב, לא מלחיץ. כזה שאומר שאני רוצה לפתוח את הנושא מחדש ולבוא לקראתו, וכזה שגם אומר שאם כבר מאוחר מידי הכל בסדר החיים ממשיכים הלאה.
ההודעה נשלחה בדיוק בזמן שהוא יצא מהמועדון, ובזכות זה, התחנה הבאה היתה הבית שלי.
ישבנו בערך שעתיים(שעה יותר ממה שאמא דרשה).
הלב שלי היה על 200 בערך.
ידעתי שאם הוא הגיע זה כנראה אומר שהוא במקום מסויים כן מעוניין עדיין ושום דבר לא אבוד.
ממש התרגשתי וממש הייתי לחוצה.
אני חושבת שפעם אחרונה שהרגשתי ככה היתה, היה בכיתה יא', כשאמרתי לאקס שלי שאני מוכנה שננסה שוב פעם ושאני כן מעוניינת.
אמרתי כל כך הרבה שטויות, והרמתי לו יותר מידי את האגו לדעתי.
בשורה תחתונה, הוא אמר לי שאני מיוחדת, וקשה מאוד לוותר ככה..
אמר שאני יפה וחכמה ובוגרת וילדותית בדיוק במידות הנכונות.
יש משהו בחיוך שלו שלדעתי כובש אותי..
השיחות האלו תמיד זורמות מידי לכלכך הרבה כיוונים, שכל פעם היה צריך לחזור חזרה אחורה.
ישבנו יחסית רחוקים אחד מהשניה. מספיק רחוקים שכדי לגשר את הפער הפיזי הזה, דורש הרבה מאוד אומץ ויצירתיות בלי שזה יהיה מטריד מידי.
אז ככה יצא ששום מגע לא היה.
ממש רציתי להרגיש את רוך שפתיו. מאוד.
אני חושבת שהוא גם קלט את זה כי לא הפסקתי להתעסק בשפתיים שלי(ואם לאמר את האמת, גם הוא לא בשלו).
ניסיתי אפילו איכשהו לנסות לשנות זוויות ישיבה שאולי יקלו על הסיטואציה..
אבל זה היה אתגר. אמרתי לעצמי שאם אני לא יכולה למצוא שום סיבה טובה לגשר את הפער הפיזי הזה, סביר להניח שגם הוא לא..
היתה נקודה, שהוא הזיז שערה שוררת מפני, להגיד שלא היה לי נעים המגע הקליל הזה בפני? היה נעים.
אני חושבת שקצת הרסתי את הרגע החמוד שנוצר שם כי כל כך הייתי לחוצה וכל כך מרוגשת, שאמרתי שטויות וזה נעלם.
הוא ליווה אותי עד לכניסה(שאגב, כשהוא הגיע, הוא חיכה לי למטה, בכניסה לביניין, מחוץ לאוטו.. וזה הפתיע אותי ממש לטובה), העברנו שיחת חולין קצרה, חיבוק וזהו.
כרגע אני מקווה שעד שבוע הבא הוא לא יתחרט לי מחדש או משהו כזה, או שאני לא אתחרט.
יש לי המון חששות לגבי ההחלטה שקיבלתי והאם זו ההחלטה הנכונה ביותר.
המון ספקות. כי בסופו של דבר הסיבות של "למה לא" שם.
אני גם מקווה שזה כן יצליח..
הוא חוזר בסופ"ש, ואני צריכה לדאוג לזה שלא יהיו לי הרבה שיעורים כדי שנוכל להפגש גם.
מניחה שבסופש נצליח לגשר את הפער הפיזי הזה(שעד כה מכורח הנסיבות לא הצלחנו בתכלס..)
אז נכנסתי להרתפקה חדשה..
מי היה מאמין.
מקווה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר
עד לפעם הבאה
ביי ביי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה